אתגר ה-4%: תנו לנשים לביים יותר!

רק 4% מתוך 1,200 סרטים, שהופקו בעשור האחרון, בוימו על ידי נשים. היוזמה החדשה קוראת לכל מקבלי ההחלטות בהוליווד,להכריז על סרט אחד, לפחות, שתביים אישה ב-18 החודשים הקרובים

הטקסט הזה נכתב, בעקבות #4percentchallenge (אתגר ארבעת האחוזים) שהושק במסגרת פסטיבל סאנדנס האחרון (2019), במחאה על כך שרק 4% מתוך 1,200 סרטים, שהופקו בעשור האחרון, בוימו על ידי נשים. היוזמה קוראת לכל מקבלי ההחלטות בהוליווד, להכריז על סרט אחד, לפחות, שתביים אישה ב18 החודשים הקרובים. נינה ג'ייקובסון, פול פייג, איימי שומר, אנג'לה רובינסון ופרנקלין לאונרד, יצרו את הבאזז הראשון, במסגרת פאנל בפסטיבל. בעקבות ההכרזה על האתגר, העורכות שלי בסלונה, שהפנו את תשומת לבי אליו, חשבו שאולי יהיה לי משהו לומר בהקשר הזה. עבורי, זו הזדמנות, להעניק את הזווית שלי, שנובעת ממסקנת מוצא ברורה מאליה, אנחנו נשים ואין לנו איך לברוח מהנתון הבסיסי הזה.

סרטי נשים בארץ ובעולם, נצבים, מאז ומתמיד, בפני מחסום תודעה חברתי (מסבירה על זה בהתמדה ובאופן מדויק, עמיתתי ומנכ"לית נשים בתמונה, ליאור אלפנט בכתביה ובפרסומיה). את המחסום הזה מנסות לפרוץ אקטיביסטיות ולא רק הן, בארץ ובעולם, ובשנים האחרונות, ביתר שאת. עקרונית, כמי שמאמינה שמעשים הם הדרך לשנות, הייתי רוצה לחשוב שאני נמנית, על אותן אלו שמשנות סדרי עדיפויות נעלמים, רק מעצם הנוכחות (עושות את זה ואף טוב ממני, כל הנשים שכותבות על קולנוע מזווית נשית, הן בשיח הביקורת והן בשיח המחקר). אבל ויש כאן אבל גדול מאוד, בכל מה שנוגע ליצירת השיח על קולנוע ישראלי, ממונטנה ועד פרה אדומה.

סרט מונטנה צילום מסך

השנה יצאו מעט מאוד סרטים ישראלים, שהסבו את תשומת הלב אליהם באופן ניכר. 2018 הייתה שנה די חלשה, בעיקר לסרטי במאיות. שנה בה ניסיתי, כמבקרת קולנוע, להבין מדוע סרט כמו אין בתולות בקריות (קרן בן רפאל) עובר מתחת לרדאר. מדוע סרט אימה מורכב כמו משפחה (רוני קידר) זוכה ליחס מסויג, ומדוע מסרט כמו מונטנה (לימור שמילה) קל להתעלם. ניסיתי להבין למה מות המשוררת (דנה גולדברג ואפרת מישורי) הגיע אלי בתזמון מאוחר, בדיוק כמו שפרה אדומה (צביה ברקאי-יעקב) הבליח אלי בפסטיבל, נעלם וחזר אלי בטיימינג מאוחר יחסית לכתיבה. על ליידי טיטי (אסתי עלמו וקסלר) כמעט דלגו בשיח ואפילו הנשף, שהתחלק בין גבר לאישה, לא זכה לתשומת לב רצינית, מעבר לרפרוף עיתונאי נלהב שדעך מהר.

ההדף העיתונאי שלנו ככותבים, בבמות שונות, כותבים שיוצרים שיח על סרטים ומכניסים אותם לפנתאון המצומצם של סדר היום הקולנועי בארץ, התעלם כמעט, מסרטי הנשים, שעברו מהר מאוד, ממרכז העשייה של הסרט, לשוליים של הדיבור עליו (ואם נכתבו מעט ביקורות, הן נעו מפושרות למסתייגות). האם היו אלו האיכויות האמנותית האובייקטיביות, שהרחיקו את הסרטים האלו מלב השיח? אני שואלת, כי במבט לאחור גם אני קצת מכה על חטא. אם נוציא לרגע את הז'אנר הדוקומנטרי, כתבתי/שדרתי בשנה החולפת על הלומים, מוטלים בספק, הבן דוד, אויר קדוש, המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה, דרייבר, שרוכים, יונתן אגסי הציל את חיי, הבלתי רשמיים, גאולה, סיפור אחר, אורי זוהר חוזר…. ועוד. ואילו מבין סרטי הנשים, כתבתי בהרחבה על משפחה בלבד ולשניים בלבד, ייחסתי חשיבות במסגרת סקירה על פסטיבלי קולנוע. ואלמלא הטקסט הזה, ספק אם הייתי שמה לב, שבמקום להוביל את השיח כאישה, ייתכן ונגררתי אחריו בעל כורחי.

פרה אדומה,צילום: בועז יהונתן יעקב

הטיעון שלי, בתשובה לתהייה על היררכיית (סדרי עדיפויות) הכתיבה על סרטים, הוא שלרוב, אני כותבת על מה שנגיש לי. יחצ"נים יודעים את זה מזמן. כדי להשיג התייחסות מעמיקה ממני, הם צריכים לספק לי לינק או להתאים לי צפייה נוחה בירושלים (הטיעון הגאוגרפי גם הוא משמעותי, משום שמרבית הקרנות העיתונאים, מתקיימות בתל-אביב), מעבר לכך, במקרה שלי, הקרנות בימי שישי-שבת, יורדות לחלוטין מהפרק. כשלאלה, מצטרף נתון חשוב. כשמדובר בקולנוע ישראלי, לרוב, היוצרים עצמם, פונים אלי ישירות, בבקשה שאכתוב על הסרט שלהם. וכאן, שמתי לב לנקודה מעניינת. נשים כמעט ולא דוחפות את הסרטים שלהן. מעטות הן היוצרות, שפנו אלי לאורך השנים (למען האמת, בודדות ממש… אולי אפילו אחת, שתיים) בניסיון לדחוף סרט שלהן, לסדר היום שלי כמבקרת. כאילו קיימת הנחת מוצא, שברור שאכתוב, שכלל לא קיימת אצל במאים. אדרבא, כשבמאים פונים אלי, הם מדגישים שאכפת להם מזווית הביקורת שלי כאישה. לכן, המסקנה היא; ליחצ"נים יש הרבה ״ילדים״ לדאוג להם אבל הסרט שלך הוא בן יחיד, אם את לא תהפכי אותו להכי חשוב בעיני אחרים, מי יעזור לו להפוך לכזה?

נחזור לאתגר. אחוז הסרטים של במאיות בארץ הוא מזערי עוד יותר ביחס לעולם. כשהן מגיחות, לרוב, מדובר בסרטי בכורים. והן עושות זאת בגישוש, בהיסוס, בהתנצלות. כן, יש תחושה בסיסית כזו, שלכתחילה היצירה שלך, כאישה לא מוכרת, היא שונה מהקאדר המוביל בתחום וזה בדיוק המחסום. אם היצירה שלך טובה, תאמיני שהיא ראויה לחלחל לשיח ותראי קסם, גם אחרים יתחילו להאמין שאסור להתעלם ממנה אבל בבקשה, אל תצאי מנקודת הנחה, שהיצירה תקדם את עצמה בעצמה.

מות המשוררת צילום מסך

כשנשים, במאיות לעיתים מביעות בפני אכזבה, על כך, שכמבקרת אישה, התעלמתי מהיצירה שלהן, זה גורם לי לחשוב. במהלך השנה הזו פגשתי במאיות שערערו על השיח. שנעלבו ממבקרים. שחשו שההשטחה של היצירה שלהן נעשתה אפילו ברמת היח"צ. ושמובילי השיח הטו, כפי שקורה פעמים רבות, את דעת הקהל שהצביע ברגלים, בעקבות אחוז החסימה בטבלאות המבקרים.

מסתבר, שבגלל היותי אישה, קיימת צפייה לגיטימית אולי, לאחווה נשית, בסיוע מיקוד תשומת הלב או השבת ההערכה והכבוד הראויים, ליצירה הנשית. כשמשימת הפיענוח מורכבת לעיתים, מהמטען הנשי, שזו עוד שפה שצריך לתווך בעולם.

ומה זה אומר עלי אם לא הייתי שם? מה זה אומר על השיח השולט? ולמה יש סרטים שתופסים מיקוד וכאלה ששוקעים למצולות? התשובות טמונות בכם, הקוראים. מעולם לא קיבלתי פנייה מקוראות או קוראים, להתייחס או לתת עדיפות לסרטי נשים. רוב הקוראים שלי, דרוכים מרמת הדתיות שלי ואם אני מעלה (כפי שהיה לאחרונה) כותרת לסרט כמו ״מיליארד אורגזמות״ ישר מישהו יבדוק אם לא יצאתי בשאלה (אגב, הציפייה שנשים דתיות לא יהיו מיניות ושאהיה חרדית גם בכתיבה שלי, הייתה ונותרה בעיני, מסרסת ומופרכת).

אז בואו נעשה רגע, סדר בדברים. הכתיבה שלי לא סטריאוטיפית בשום צורה וגם אם אנסה לאלף אותה, היא לעולם לא תוכל להיות צבועה או מגויסת. הפמיניזם שלי הוא אחר, נוף ילדותי אחר, אורח חיי אחר, וכל אלו ועוד הרבה פרטים אחרים, משפיעים על סגנון, פרשנות ומיקוד הכתיבה שלי. ובלי קשר לציפייה, יוצרות צריכות לצאת מהתפיסה הרומנטית של ״לתת ליצירה לדבר בפני עצמה״. לפעמים היצירה הנשית נותרת אילמת, נוכח הלוחשים לעט, בתקשורת הכתובה.

סרט הנשף צילום מסך

בשנת 2013, כתבתי, כמה סימבולי, את ביקורת הקולנוע הראשונה שלי, על סרט תוצרת הרב הסעודית, וואג'דה, של הבמאית הייפה אל מנצור. הביקורת נכתבה באתר המבקרות, אתר שחלק מהקמתו היה אקטיביזם טהור לשינוי השיח. אלא ששינוי השיח, התברר מאוחר יותר, כמשימה מורכבת ולא פשוטה. פחות משנה אחרי הקמת האתר, פרשתי לסלונה. שנים מאז, תהיתי ביני לבין עצמי, האם הבמה עושה את הכותב(ת)? או שמה הכותב(ת) עושה את הבמה? או מדוע אחוז הציטוטים של גברים על פוסטרים הוא מעל 90%? ועד כמה זה רלוונטי או לא רלוונטי, היותי אישה שכותבת על קולנוע? ולמי באמת אכפת, מה אני חושבת על סרט כזה או אחר?.

היו פעמים שהרגשתי שזה כמעט בלתי אפשרי מהמקום האאוטסיידר ומהאופן שבו אני מונחת (ואני שמה כרגע את ה״מה חרדים חושבים על זה״), להגיד משהו אחר. תקופה מסוימת, המטרה הייתה לשרוד והיו המון תלאות בדרך (ואפילו כתב עת שנולד לשני גיליונות וחצי ונגדע). והנה, להפתעתי הכדור חזר אלי בשנה החולפת, כאישה, עם השאלה, איפה היית? למה לא כתבת? ואולי אתגר ה4% צריך לקבל ביטוי רחב יותר גם בכתיבה על הסרטים הבודדים, שכן יוצאים לנשים? מתוך הטקסט הקצר הזה, הגעתי למסקנה, שהייתי כאן, בלי לשים לב, כל הזמן. אבל איפה אתן הייתן? (במאיות, תדחפו את היצירה שלכן כאילו אין מחר) ואליכם/ן קוראים/ות, אני מעבירה את הכדור מכאן והלאה ( תתחילו להיות מעורבים/ות, יש לכם.ן המון כח- בקריאה ובצפייה). מתוך תקווה שצדק פואטי, יעשה בסופו של דבר. לא רק בפן הממוני, של כמות סרטי הנשים שזוכים לתמיכה מקרנות הקולנוע אלא גם בפן הרוחני, של הותרת החותם של היצירה, ההד והשיח, שבכוח הביקורת הכתובה ליצר ולשנות.