אישה מחפשת זהות

מה מביא אישה נשואה ואם לשלושה באמצע החיים לקום ולחפש זהות, לכתוב שירים ללא הפסקה?

שמי אירֵן דן (למשפחת נהון) ואני ילידת ביירות. מה זה אומר?  שהתחנכתי על תרבות צרפת ולמדתי לטינית וצרפתית בבית ספר לנזירות "סנט ג'וזף". מסלול מאוד לא שגרתי לילדה שעלתה לישראל בגיל 8.

זוכרת ילדה בשמלה, מנומסת ושקטה. הרגשתי שונה, אחרת. זוכרת את קשיי ההסתגלות של הוריי למקום החדש, את הגעגוע למוכר ולישן. חיפשתי להתנתק מהישן, להיות כמו כולם, להתמזג ולא לבלוט. היה לי נוח לשכוח מהיכן באתי. חיפשתי דרכים לא לספר מי אני. אני אשת העולם הגדול, חשבתי. מפגש בין תרבויות, כמוהו כהתנגשות בין שתי רכבות. יש את הקרונות שעפים מן המסילה ויש את אלה הנאחזים בה.

בשנות העשרים שלי, נינוחה וישראלית, בחרתי ללמוד ספרות צרפתית ופילוסופיה. כתבתי שירים במחברות ועל פתקים שהלכו לאיבוד, שמרתי יומנים בעליות גג וגם הם הלכו לאיבוד. וזה היה הכי טבעי שיש.

בשנות השלושים שלי חייתי ביפן שבע שנים, עם האיש שלי ושני ילדיי. התחושה הייתה שהגעתי למקום הנכון. למדתי יפנית, לימדתי צרפתית. פעם בשבוע, התנתקתי מן היומיום בסטודיו בשיבויה ולמדתי קדרות. לשתי את החימר ונגעתי באדמה. בטיוליי בטבע, שמעתי את הרוח רוקדת בין קני הבמבוק, נמלאתי שלמות ושלווה. ריחות המזרח דבקו בי. הייתי עסוקה בגידול ילדים.

ענייני זהות לא העסיקו אותי. כל עוד הוריי היו בחיים התרחקתי מן העבר שלי. נתתי לסביבה להגדיר מי אני ולהדביק בי תווית. בישראל קראו לי הצרפתייה, בצרפת הספרדייה, וביפן הייתי הזרה (גייג׳ין).

 שנים מאוחר יותר, כשהוריי נפטרו, חל המהפך. וכאילו נשמטה הקרקע תחת רגליי. הייתי עץ ללא שורשים, מט לנפול.

כשהוריי היו בחיים רצו לספר, ואני סירבתי לשמוע. ולפני שהלכתי לאיבוד, הֵחַלְתִּי לדלות פיסות מידע על העבר ולחקור את השורשים. נתגלו שמות ותאריכים, דור אחר דור. עד לגירוש ספרד ולעיירה נהון שבצפון ספרד של המאה ה-15 הגעתי. הייתי מופתעת לגלות שאבות אבותיי היו משפחת רבנים בטטואן שבמרוקו ונדדו על ציר טטואן- חיפה- חלב – ביירות- וישראל, מעברים בזמן ובמרחב שהיו שכיחים בזמנו.

הסכר נפרץ.

תמונות ומראות, קולות וריחות החלו לעלות בי, ומילים להיכתב.  הרגשתי חופש לספר ולכרוך יחד מציאות ופנטזיה, געגועים וכמיהה, לברוא מחדש עולמות שלא הכרתי, שאבדו לי.

 העבר מחזק אותי ומנשב בי רוחות, קולות ומראות. מילים מחברות אותי עם מי שאני, ושוברות גדרות ומחסומים. מילותיי הם האמת שבלב גם כשהן נודדות למחוזות הדמיון. פתגם ספרדי אומר: ״במקום שיש בו תאנים יש חברים״. ואני במסע שלי מצאתי גם תאנים וגם חברים.

 שמי אירֵן דן ואני משוררת.

ספר שירתי "מספֵּר הסיפורים" עומד לצאת לאור בקרוב בעריכתו של אמיר אור בהוצאת פרדס. אתם מוזמנים להיכנס ולתמוך בפרויקט ההדסטארט שלי

 ולקרוא (עוד שירים) בבלוג שלי  או בדף הפייסבוק שלי

אירן דן (צילום: הרצליה הופמן)

 שִׁירַת הַדְּרוֹרִים / אירֵן דן

 לַמְּדֵנִי שְׁבִילִים וּמִשְׁעוֹלִים

אֵלֶיךָ וּמִמְּךָ
לַמְּדֵנִי לְמַלֵּא
זְרוֹעוֹתַי רוּחַ

מָה לָאַט הָהָר
שֶׁנִּצְרַב בָּנוּ הַכְּאֵב,
וַאֲנַחְנוּ יָמִים מוּעָטִים
נֶאֱהָבִים מֻכֵּי סַנְוֵרִים.
מָה אָמַר מֵבִיא הַמִּלִּים
וּמָה נִלְחַשׁ בִּסְבַךְ הַזְּמַנִּים
שֶׁהַלֵּב אֵינוֹ נִרְפָּא הַלֵּב
אֵינוֹ נִרְפָּא אֵינוֹ
נִרְפָּא

גַּרְעִינֵי חִטָּה
מָלְאוּ יָדַי
וְאַתָּה בָּא דְּרוֹרִים
צוֹהֲלִים
נֶחְבָּאִים בְּכִיסַי כִּבְשִׂיחַ שׁוֹשַׁנִּים
וְנִכְתָּבִים בִּי
נִכְתָּבִים.