אירוניה: תגובתה של מירי רגב על זכייתו של גיא נתיב באוסקר

לאחר זכייתו המרגשת של הבמאי הישראלי בפסלון האוסקר שרת התרבות אמרה "אשמח אם תשוב ליצור בארץ" אך במקביל היא זאת שיצאה למלחמה ביוצרים הישראלים, שקראה להם "קפוצי תחת"

שרת התרבות מירי רגב (צילום: noamgalai / Shutterstock.com)

מאת: מיכל אהרוני

"זכייתו של נתיב בסרט, העוסק בשנאה ובגזענות, היא פרק קולנועי חשוב במאבק התודעתי חסר הפשרות נגד מי שבוחרים בגזענות כדרך החיים שלהם". זאת הברכה ששלחה השרה מירי רגב לגיא נתיב, במאי הקולנוע הישראלי שזכה אתמול לפנות בוקר בפרס האוסקר על סרטו הקצר סקין. זה מה שכתבה האישה שרק לפני כשבוע מי שעומד בראש המפלגה שלה הכשיר את איתמר בן גביר וברוך מרזל לכניסה לכנסת ישראל. האישה שרק שלשום אמרה (ושיקרה) בטלוויזיה ש "העבודה עשו הסכם עודפים עם הרשימה המאוחדת".

רגב חברה במפלגה שכל הקמפיין שלה מבוסס על שנאה והסתה. היא האישה שקראה לא לשדר את הסרט של שלומי אלדר, גם בעלי, שבו השחקן ראסאן עבאס ובנו מדברים על הגזענות כלפי אזרחי ישראל הערבים. היא האישה שהתחבקה עם חברי לה פמיליה, קבוצת האוהדים הקיצונית של בית"ר ירושלים שלא מוכנה ששום שחקן מוסלמי ישחק בבית"ר.

שרת התרבות מירי רגב (צילום: noamgalai / Shutterstock.com)

"אשמח אם תשוב ליצור בארץ" כתבה רגב לנתיב. במקביל היא זאת שיצאה למלחמה ביוצרים הישראלים, שקראה להם "קפוצי תחת". "עוד סיפור הצלחה של הקולנוע הישראלי. נתיב צמח בנתיבי ארצנו" היא ממשיכה. כן, הוא גם קיבל תמיכה מקרנות הקולנוע לעשות את הסרטים שעשה בארץ, אותן קרנות שהיא זאת שהחליטה להרוס במו ידיה.

את חוק הקולנוע היא דרשה לשנות. היא ניסתה, בכוח, להכפיף את היצירה הישראלית אליה תוך יצירת מאגר ממשלתי של לקטורים שיוכלו לקבוע מה יופק ומה לא. חופש ביטוי ויצירה זה לא מה שהיא רצתה לעודד אלא תרבות ואמנות שמגוייסות לטובת תעמולה ולטובת המשטר. ואז הגיע חוק "נאמנות בתרבות" שכולו מיועד לצרכי פריימריס, רגב הציגה את מוסדות התרבות בארץ כמי שמציגים כל יום, כל היום, הפקות שבהן דגל ישראל תקוע בעכוזם של היוצרים.

גיא נתיב וג'יימי צילום  Kevin Winter/Getty Images

זאת האישה שהודיעה לפסטיבל ישראל שעירום זה מחוץ לתחום. זאת האישה שהובילה לסגירת תיאטרון כדי לקבל עוד כמה קולות במרכז הליכוד. זאת האישה שמשתמשת בשד העדתי בכל פעם שהיא צריכה כותרת. היא המקופחת, המותקפת, זאת שהגרבוזים מאיימים לכלותה, המתקרבנת הסדרתית כשזה מגיע לאשכנזים, המשתלחת מס' אחת כשזה נוגע לערבים.

גולת הכותרת שלה היתה תמיכה בלתי מסוייגת בחוק הלאום. אותו חוק שמפלה בין דם לדם, שהופך את דמם של הלוחמים הדרוזים לאדום פחות. ההפרדה שרגב עושה בין גזענות נגד מי שאינו יהודי לבין כל גזענות אחרת היא אמנות ממש. שרת תרבות שהיא אמנית, איזו גאווה ועוצמה לישראל.

לו גיא נתיב היה עושה את סקין בארץ הגיבורים שלו לא היו משפחה שחורה ומשפחה לבנה, אלא משפחה יהודית ומשפחה ערבית. כשהסרט היה יוצא רגב היתה מסתערת עליו בחימה והופכת אותו לעוכר ישראל ולמי שמוציא את דיבתה של ישראל רעה. אבל נתיב הוא בסדר, אפשר לברך אותו, הוא יצר סרט על גזענות ושנאה בין שחורים ללבנים בארה"ב. וזאת, הרי, גזענות אחרת, איומה, נוראית, לא גזענות לגיטימית וממוסדת כמו זאת של רגב ומפלגתה נגד ערבים.

מיכל אהרוני צילום אלבום פרטי

בקיצור – רגב נחושה בדעתה להילחם בגזענות – של אחרים.

סביר להניח שרגב לא תהיה שרת תרבות לאחר הבחירות הבאות. את הרוח הרעה שהיא הפיצה – יקח זמן לפזר. את ערוגות הרע והמפלג והמשסה שהיא שתלה וטיפחה נפסיק להשקות אבל יקח להן זמן להתייבש ולקמול. רק האירוניה תמשיך לרחף בחלל האוויר,יאללה חבר'ה, מירי רגב לא גנבה – היא סתם גזענית.

כפיים!

** הכותבת, מיכל אהרוני, היא מחזאית. הסאטירה שלה "אנגינה פקטוריס" מוצגת בצוותא. בימים אלה היא מגייסת תמיכה לסאטירה חדשה בשם "חמדת אבות" ואתם מוזמנים לתמוך בה. את הפוסט העלתה במקור בדף הפייסבוק שלה