''אהבותיו הכוזבות של יוחנן'' / פרק 1 / אילן עמית

באיפוק מלא רגש מגולל אילן עמית את סיפורו של אדם המבלה את שנותיו בנאמנות חשאית למה שלא היה לו מעולם. סלונה מחלקת עותקים אז אל תפספסו!

יוחנן הוא גבר גרוש כבן שישים, רדוף זיכרונות מטרידים ומתעתעים. הוא ננטש בילדותו על ידי אמו ומאז מחפש ללא ליאות אחר האהבה. אביו, מתתיהו, הוא קשיש זעוף ומסוגר, שלא אהב לדבר על העבר ובעצם לא אהב לדבר בכלל. הוא הסתגר בעיסוקיו ובגיל שמונים המופלג התחיל להשתתף בריצות מרתון, כאילו החליט להריץ את עצמו למוות.

גם עם בנו אריק לא מצליח יוחנן לקשור קרבה מיוחדת. אריק היה בן שבע כשעזבה אותם אשתו של יוחנן. היה נדמה ששותפות הגורל תלכד בין שלושת הגברים הננטשים, אך בעוד אביו של יוחנן ובנו המשיכו בחייהם, נותר יוחנן מאחור לכוד בעריצותו של החיפוש הנואש אחר סודות העבר. באיפוק מלא רגש ובחוכמת לב נדירה, מגולל אילן  עמית את סיפורו של אדם המבלה את שנותיו בנאמנות חשאית למה שלא היה לו מעולם. הסתננותם של החיים פנימה, בנימים עדינים אך עיקשים, תשחרר אותו לבסוף מחיפושיו, והוא יגלה שהאהבה היא המקום שבו אתה נותן מה שלא קיבלת מעולם.

 אילן עמית למד מדעי החיים וקולנוע, פרסם מאמרים במדע פופולרי למבוגרים ולילדים וסיפורים קצרים בכתבי עת. אילן חתום על הספרים "אישה אחת נפלה" (הקיבוץ המאוחד, 2009), שזכה לשבחי הביקורת, ו"החתול של שרדינגר".

רוצות עותק של הספר "אהבותיו הכוזבות של יוחנן"? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות

עטיפת ספר

 

פרולוג

עד גיל ארבע כמעט לא באתי במגע כלשהו עם אישה. מובן שיצאתי מרחם אימי, אבל נפלטתי ממנו כמו הגלקסיות אחרי המפץ הגדול, מתרחק ללא דרך חזרה. לא חיבוק אימהי, לא פטמת שד, לא ניחוח עור. אימא שלי, שתחיה, דחתה אותי מייד כשיצאתי. אומרים שהייתה צעירה מאוד כשילדה אותי. אני חושב שהתייחסה לכל תהליך הלידה כאל ניתוח להוצאת גידול סרטני. אפילו להחזיק אותי לא רצתה. מבחינתה היה אפשר להשליך אותי לאסלה ולהוריד את המים. תמיד שאלתי את עצמי אם היא בכלל התבוננה בי. אני חושב שלא. אבל אני הצלחתי להציץ אליה לשנייה מבורכת אחת בעיני העולל שלי, ומוחי רשם את אחת הצלמיות הראשונות שקלט מהעולם- עיניים יפות גדולות וארוכות ריסים שרפרפו אליי לחלקיק שנייה לפני שהוסט הראש הצידה וחשף צוואר חלבי וענוג. כשהייתי ילד חוויתי שוב ושוב את אותו רגע עלום. זכרתי הבזק של פנים, הבהוב של נוכחות. ישות מלאכית ענוגה וחיוורת ההולכת ומתרחקת ממני. היא סירבה להביט בי, עכשיו אני בטוח בזה. ואולי יש בזה משהו מנחם, כי הייתה אנושית אחרי הכול. בוודאי ידעה שאם רק תביט בי ותקרב אותי אליה לא תוכל להוציא לפועל את תוכנית ההינתקות שלה, כך לפחות אני מקווה. אימא הלכה והתרחקה ממני ואני נישאתי משם, בוכה את בכיי הראשון, מוטל על מאזניים כמו עגבנייה קטנה, ומשם ישר לאינקובטור.

כשהייתי קטן התחמק אבא משאלותיי על אודות אימא. מאוחר יותר סיפר לי שחלתה מאוד ומתה זמן קצר אחרי הלידה. תמיד חשדתי שהוא משקר. למרות זאת הנחתי לזה. אבא שלי היה תייקן גדול. אלמנט עיקרי בעיצוב הפנים של ביתנו הספרטני היה שורות-שורות של קלסרי קרטון. הם סודרו לפי שנים ונשאו מדבקות המציינות את השנה בטוש שחור. לעיתים נוספו עליהן מדבקות צבעוניות קטנות, ששברו את האפרוריות.  כל פיסת נייר ביורוקרטית מצאה את מקומה הקבוע בעולמו. קבלה על חלב ולחם מהמכולת זכתה ליחס רציני בדיוק כמו חוזה שכירות. וכל זאת לצד השירים, שאותם לא תייק אלא פיזר בכל הבית  (הוא החל להחביא ולתייק את שיריו מייד לאחר שלמדתי לקרוא).

 כשלא היה בבית הייתי מחטט לו בקלסרים. דווקא מהקלסר שנשא את שנת לידתי נמנעתי זמן רב. פחדתי לגלות את סודותיו. אבל יום אחד התגברתי על היסוסיי. במהלך דפדוף נרגש ולא ממוקד איתרתי נייר מצהיב: טופס מסירה ושחרור הנושא את חותמת בית החולים. שם נרשמו שמות הוריי, אבי, מתתיהו גרינברג, ולידו: "שם האם: ציונה גרינברג."  רק חתימתו של אבי התנוססה על הטופס. הייתה לו חתימה מרתקת, פקעת חוטים שטווה עכביש מטורף וברשתה נלכדו האותיות ג',ר',ב'.  הסחורה שנמסרה למתתיהו גרינברג הייתה תינוק שנולד חודש לפני זמנו- יוחנן גרינברג, עבדכם הנאמן.

כשאימא נכנסה להיריון הוא עזב אותה. עד היום איני יודע מה היה הסיפור שלו עם אימי ומדוע פירק את החבילה. אולי הנטישה שלו עוררה את הנטישה שלה. מין אפקט דומינו קטן. אבא עבד אז בחברת הובלות. אף פעם לא הבנתי מאין היה לו הכוח. הוא היה גבוה מהממוצע, אך גופו צנום מאוד. אולי קיווה לקבור את תחושות האשמה שלו בעבודה המפרכת. אבל אלו הלכו וכבדו יותר מכל המקררים והארונות שסחב.  כשמתו הוריו בתאונת דרכים, חודשיים לאחר שנולדתי, החליט להתעמת עם אבהותו. האסון גרם לו להבין שהוא בכל זאת רוצה אותי. הם גם הורישו לו סכום כסף נאה ואת הדירה שלהם. הוא כבר לא היה מוכרח להוביל על גבו חפצים של אנשים אחרים. הוא אפילו לא ידע אם אני בן או בת. כשהופיע בבית חולים לקחת אותי, אימא כבר פרשה כנפיים והתעופפה לה.

ציונה גרינברג. אבא לא הִרבה לדבר עליה יותר מדי. העתקתי את שמה המלא למחברת תנ"ך ליד סיכום הפרק על עקידת יצחק. אחר-כך השבתי את הטופס למקומו. מאז קניתי לי הרגל, על שער כל מחברת חדשה, בכל נושא, כתבתי: "שייך ליוחנן גרינברג" וליד, בקטן מאוד, בכתב גרגיר אורז, רשמתי "בנה של ציונה גרינברג." במשך שנים התמדתי במנהג זה בלי לתת את הדעת על כך.  עד שיום אחד באוניברסיטה, במהלך שיעור סטטיסטיקה בסמסטר הראשון, הציצה למחברתי בחורה ג'ינג'ית מנומשת עם משקפיים עבים. היא איחרה לשיעור והתיישבה לידי כי לא היה מקום  פנוי אחר.

"אפשר רגע?" הסיטה בתנועה מחוצפת את ידי מהמחברת. חשבתי שהיא רוצה להשלים את תחילת השיעור שהחמיצה, אבל היא תקעה את מבטה בעמוד הראשון.

"למה אתה רושם את זה?" שאלה.

"סליחה?"

"מי זו ציונה  גרינברג?"

"אימא שלי." השבתי.

"כן אבל מי זו, כלומר היא איזו אישיות?"

לא שמעתי בקולה טון מזלזל או ציני. סתם סקרנות ישירה.

"אני לא יודע."

"איך זה?"

"לא הכרתי אותה," אמרתי.

"אוי אני מצטערת," אמרה. מלמלתי שזה בסדר, אבל היא לא יצרה איתי קשר נוסף במהלך השיעור. מאז אותו יום פסקתי מהמנהג הזה. אפשר לומר שהבחורה הזו כמעט הרגה לי את האימא סופית. פעמים כה רבות חשבתי לנסות ולאתר את עקבותיה, אבל תמיד ויתרתי על זה. מכל מיני סיבות. אם היא בחיים, היא אמורה להיות בת שמונים לפחות.אולי היא כבר לא זוכרת את הילדים שכן גידלה, כל שכן את האחד שמיהרה להשליך. ואולי היא נוטשת ילדים סדרתית שכזו. ייתכן שהיא דווקא זוכרת אותי ממרומי גילה, כמו שקורה לפעמים לאנשים קשישים. הם נזכרים פתאום במה שהדחיקו כל ימי חייהם. אפשר שאזכה להיות נצנוץ אחרון בזיכרון שלה, אי צלול באוקיינוס גואה של דמנציה. זכות ראשונים שמתחלפת בזכות אחרונים. דמיינתי אותה נוטה למות, מוקפת בשבט גדול שיושב ליד מיטתה וחושבת עליי, על התינוק שהשליכה, מנסה לדמיין אותי, איזה אדם צמח ממני. מה תעשה אם אצוץ פתאום ואומר "שלום אימא, זה אני, התינוק שלך"?  בוודאי תחבק אותי הפעם, תכנס את ראשי אל צווארה הקמוט, הצהבהב, שהזמן ריפה והקשיח כאחד.

פרק 1

הייתי תינוק מכוער מאוד, ציצת שיער שחורה על פדחתי, עור קמוט ותווי פניי מטושטשים ודאוגים. רק קולי היה זך וצלול ובכיי ערב לאוזן. כנראה הגעתי בזמן לא מתאים מבחינת כולם, לא רק מבחינת אימא שלי. האחיות היו בעיצומה של שביתה, והאינקובטור היחיד שהיה בבית החולים התקלקל. היו צריכים להבהיל אינקובטור חלופי מבית חולים אחר. כשיצאתי מהאינקובטור לא נמצאה לי מינקת. נזונותי מבקבוק על ידי מתמחה צעיר, שהיה מזמר לי בשקט שירים. היה לו קול בס רך שהרגיע אותי מאוד. שנים רבות לאחר מכן שמעתי שיר נושן ברדיו, וכל חושיי ניעורו פתאום. ידעתי שכבר שמעתי את השיר הזה.

אבא עצמו לא זימר לי שירי ערש. קשה לי לדמיין אותו שר. בכלל, הוא היה אדם שתקן למדי. אבל כל יום בצוהריים דיבר אליי במשך שעה מרוכזת אחת ולימד אותי מילים חדשות. אהבתי לבחון את פניו המוארכות ואת אפו הגדול. מעיניו החומות נשקף טוב קבוע ונוגה, שלעיתים ניצת בזיק מחויך. דמיינתי שאימי המעורפלת מציצה אליי מעיניו וממהרת להסתלק לפני שיתגלה סודה. פנטזתי במבוכה שאבא הוא בעצם אימא, שמסיבה מיסטית כלשהי היא הייתה צריכה לעבור מטמורפוזה אחרי שנולדתי ולחזור אליי כגבר. דמיינתי שרדפו אחריה שדים והיא הייתה מוכרחה להיעלם לזמן מה, ואחר כך הגיחה שוב בבית החולים, מחופשת לאבי, כדי להצילני. כך היה לי נוח להתייחס לאבא כמין אישיות מפוצלת של שניהם. באופן פרדוקסלי, היה בזה משהו שלם. כשנאלצתי לבסוף לנטוש את הפנטזיה הזו, חוויתי גל של אומללות שנמשך שישה חודשים רצופים.

חברים לא היו לנו, וגם לא קרובי משפחה. כשפעם בכמה חודשים צלצל הטלפון הייתי נבהל ופורץ בבכי. אבא מיהר לקחת אותי בזרועותיו לפני שהרים את השפופרת. הוא לא ממש שוחח אלא פלט המהומים בני הברה אחת או שתיים, שנקטעו בשתיקות כבדות. לא ידעתי עם מי הוא מדבר שם.

למרות שאבא לא היה איש רעים להתרועע, וגם לא איש שיחה, לא שרתה עצבות על ביתנו. היה לו מין טקס קבוע, ללוות את תרדמתי ויקיצתי ברסיטלים לפסנתר, מקוטעים ולעיתים מזויפים, רסיסי פרטיטורה אקראיים שבאו והלכו מבין ידיו כמו עוברי אורח מנומנמים. כשסיים טרק את הפסנתר בחדות, דבר שלעיתים העיר אותי  אחרי שכבר שקעתי בשינה מחויכת. במהלך היום נשאר הפסנתר חתום, ואת מקומו החליפו התקליטים. לעיתים שלחתי יד ונגעתי בקצה האצבע בתקליט בזמן שניגן. המחט קיפצה, המוזיקה נקטעה ברעש התנפצות, וכשהרפיתי הופיעה שוב, איטית ופצועה, מייבבת בצלילים מעוותים, עד שהתייצבה מחדש. אבא מתח צווארו לעומתי בזעף קצר מועד, "אסור," מלמל בנימה רכה, ופניו המהורהרות כבר דילגו עם מחשבותיו למקום אחר.

עם כל שתקנותו נהג אבא לפלוט מגוון גדול ואקראי של קולות. הוא נהג להיאנח  בניגונים מסולסלים, למלמל לעצמו, ולהמהם לעברי בשביעות רצון כשעשיתי משהו שמצא חן בעיניו. כל זה היה קצת מבלבל. מדי פעם פלט לחלל האוויר מילים אקראיות בהקשר לא ברור. כך, בתום שעות ארוכות של כתיבה, היה קם על רגליו, מתמתח וקורא בקול: "שפיצברגן!" השטות הזו עלתה לי ביוקר במהלך שיעור גיאוגרפיה, כשהמורה הראה לנו את שפיצברגן על המפה. בכלל לא ידעתי שזה שם של מקום אמיתי. נתקפתי גל צחוק בלתי נשלט, והמורה שלח אותי לעבודות שירות למשך כל היום. כשבגרתי העניין כבר לא שעשע אותי כל-כך, להפך, התנהלותו עצבנה אותי. פעם אחת פתח פתאום את דלת חדרי וזרק עליי כמה עיתוני קומיקס שהשארתי בסלון. "צ'ורנאש!" צעק לעברי בעליצות, בעוד המגזינים מתעופפים סביבי באוויר.  ואני טמנתי ראשי בין ידיי,  סמוק ממבוכה וזעם.

יום אחד, כשהיה צריך לצאת לסידורים, התעקשתי אני להישאר. בדרך כלל הייתי מתלווה אליו. אבא חכך בדעתו לרגע. לבסוף הסכים, אבל פקד עליי להישאר בסלון ולא להסתובב בבית ולעשות שטויות. שעה חלפה והוא לא שב. הדממה שנחתה על הדירה הייתה סמיכה ומעיקה, שונה מהשקט השליו ששרר כשאבא היה עסוק בחדרו. ישבתי בלי לזוז, קומץ את ידיי בעצבנות. החשש שהצטרף אל אימא ונטש אותי לבדי בעולם הפך בהדרגה לידיעה משתקת. הרגשתי שאם לא אעשה מעשה, אהפוך לאבן. קמתי בפתאומיות וניגשתי לשידה, שם היו מסודרים התקליטים הישנים שלו. חוץ מהשירים שכתב, זה היה הדבר היקר ביותר לליבו בבית. שלפתי באקראי כמה תקליטים וזרקתי על הרצפה. עד מהרה הסלון התמלא בתקליטים שהושלכו לכל עבר. ואז היכה בי ריחו המודגש של תקליט חדש, עדיין בתולי ואטום בעטיפת ניילון דקה. על העטיפה היה דיוקן של אישה שנתנה בי מבט חומל. היא הייתה יפהפייה, אפילו בשחור-לבן. עיניים אפורות ארוכות ריסים מתחת לגבות מטופחות, אף משורטט ואצילי המשתפל כמו רכס מעודן בינות ללחיים נפלאות, ושפתיים מלאות, נוצרות סוד, שחייכו אליי בחוכמה מוצנעת. הייתי שבוי. כל המתח שנאגר בי רפה בהדרגה. פתחתי בידיים רוטטות את העטיפה ושלפתי את התקליט, מתענג על הברק השחור המבהיק. אחרי שהנחתי אותו על הפטפון התבוננתי בדריכות בזרוע המחט שהתרוממה לאיטה ונחתה באוושה רכה, רוח מרוחקת וקולות פצפוץ מסתוריים, המוזיקה שלפני המוזיקה.

בדרך כלל איני אוהב את השקט הדרוך שלפני יצירה לא מוכרת, כי הוא מכיל אינסוף אפשרויות שרק אחת מהן עתידה להתממש. יש בזה משהו שתמיד הפחיד אותי. עד היום אני נוטה לחוות סוג מסוים של חנק בקולנוע או בתיאטרון ברגעי הציפייה החשוכים שלפני ההתחלה.

ליבי פעם כמו גונג עד שמתוך רחש הרקע צפה ועלתה פתיחה כבדה של כלי קשת. ואז פרצה קרן אור, קול אישה ענוג כל כך עד שהשכיח ממני את כל דאגותיי. שקעתי בפנים היפות. לא יכול היה להיות לה קול אחר מלבד משק כנפי המלאכים הזה.

כלל לא שמתי לב כשאבא חזר, וכשטפח על כתפי בקלילות קפצתי בפתאומיות והבהלתי אותו. ורק אז קלטתי שמרוב התרגשות נשכתי את אצבעי. אבא השהה מבטו על אנדרלמוסיית התקליטים. לרגע חששתי כי יתפרץ בכעס נדיר, אבל חיוך טוב לב פשט על פניו. "זו מצגת מעניינת," אמר, "אבל מי זו?" הוא שחרר את עטיפת התקליט מידיי. "אליזבת שוורצקופף," קרא בקול רם ובהטעמה חגיגית, "ארבעת השירים של שטראוס." הוא שיבח אותי על התגלית והעיר שכלל לא היה מודע לכך שיש לנו את התקליט הזה. אחר-כך שאל אותי אם הכול היה בסדר בהיעדרו והתנצל שהשתהה זמן רב כל-כך  – הדוד מהמכולת תפס אותו באוזן ולא היה לו נעים להפסיק אותו. אחר-כך פנה לעיסוקיו, מצטרף לאליזבת בהמהומי ליווי ארוכים. הוא אפילו לא דרש שאסדר את הבלגן וכשהתהלך בסלון דילג יחף בין התקליטים כאילו זה איזה משחק.

נאחזתי באליזבת. היא שרה לי, ולי בלבד. שנים לאחר מכן, כשלמדתי על הדיבר "לא תעשה לך פסל", התרעמתי בלבי. אלוהים דמה בעיניי לאם נוטשת, לא מושגת, שאפילו לא מרשה שידמיינו אותה, ועם זאת היא ממשיכה לשלוט ביד רמה. איזו כלבה. נצמדתי לתקליט הזה ושמעתי אותו שוב ושוב, מתמכר בחשאי למלנכוליה המתוקה, מתרפק אל חיבוקה של הגבירה ובאותה עת משמש לה אביר המגן עליה מכל רע. אבא לא היה מודאג במיוחד מהיחסים המוזרים שרקמתי עם התקליט. כשהלכתי לישון הרשה לי לקחת את אליזבת למיטה ולהירדם לצידה. הגילוי הנאות מחייב להוסיף שבמרוצת השנים זנחתי את אליזבת והעדפתי את הביצוע של מריה קאלאס. וחמור מזה, בבגידתי כיניתי אותה בציניות "הגרמנייה המלודרמטית".

הסמטה שלנו נחסמה בקיר לבנים מצידה האחד, מה שיצר מין מנהרת קול שהדהדו בה שרידי רעשים שהגיעו מהרחוב הראשי הסמוך. קריאות רוכלים וצפירות מכוניות נחבטו בין הקירות כמו ציפורים כלואות. בכל פעם כשיצאנו לרחוב הופתעתי מחדש מההתקפה הקקופונית על אוזניי.  אבל ההלם העיקרי היה החשיפה הפתאומית והנדירה להמוני האנשים. יותר נכון, להמוני הנשים. אלו צצו מצילומי המגזינים האקראיים שהיו בביתנו והפכו לבשר ודם.  בהדרגה היטשטשו בשדה הראייה שלי המכוניות, חלונות הראווה, הכלבים והעצים, ואת כל עולמי מילאו הבריות המשונות האלה, המטופפות על המדרכות בנעלי עקב צבעוניות, אמרות שמלותיהן מרקדות באדוות עדינות על גופן, שיערן מתנחשל בערב רב של תספורות, גולש על עורפן, מלכך את כתפיהן, רחש דיבורן מרקד בעליצות מעל העגלה שלי. והריח, אח, הריח! – לא רק רסיסי בושם שהצלחתי לקלוט פה ושם, אלא ניחוח הגוף המיוחד ששאפתי כשמי מהן נעצרה באקראי לידנו ורכנה אל העגלה כדי ללטף את לחיי. לדאבוני, אבא מעולם לא השתהה בסביבתן לאורך זמן. הוא היה מנומס אך חסר לבביות, ושמר על מרחק.

"לא להטריד נשים," נהג להזכיר לי בחומרה משועשעת בכל פעם שנכנסנו  לגינת המשחקים, מאז אותו יום שבו נצמדתי לחצאית של איזו גברת. היא הייתה אדמונית שיער ומטופחת, הביטה אליי מלמעלה וצחקה צחוק מופתע ומשועשע. אבא מיהר לגשת ולקח אותי משם תוך התנצלות כבושה.

כמעט אף פעם לא כעס על מחדליי. הוא פשוט תיקן אותם. אפילו את קולו לא הרים. הייתה לו נינוחות מלאת עוצמה. כשנשא אותי בידיו הגדולות הצמיד אותי לגופו, לא חזק מדי אבל חזק מספיק כדי לשדר לי סמכות. הוא מעולם לא נדנד אותי ולא שיחק איתי כשהיינו בגינה. פשוט ישב על ספסל וקרא ספר, מבודד, חמור סבר, ורק כשהצטלבו מבטינו הוארו פניו כמו שמש שמפציעה והוא נופף לי. בעמקי לבי הצטערתי שאינו מתיידד עם איש ושחיוכיו שמורים לי בלבד.  כי בעצם אף אחד חוץ ממני  לא ידע איזה בן אדם נהדר הוא.

 יום אחד ניגשה אליו מישהי עם עגלת תינוק מפוארת, שגלגלי החישוק הלבנים שלה בהקו בשמש אחר הצוהריים. היא התיישבה לידו על הספסל וסידרה את כובעה הצהבהב רחב השוליים. בידה האחרת לא פסקה לטלטל את העגלה. מדי פעם הגניבה מבט אל אבא, אבל הוא טמן את פניו בספרו. שעה ארוכה ישבה לידו והתעסקה עם הברייה החבויה שבתוך העגלה. היא לבשה שמלה בצבע קרם שהגיעה עד ברכיה, וכששילבה את רגליה בהקו שוקיה החיוורות. השמש הסתווית כבר החלה לערוב, ולמרות האור המתמעט לא הסירה את משקפי השמש שלה.  בשלב מסוים אזרה עוז ופנתה אליו. שאלה אותו משהו על הספר שהוא קורא. הוא הזדקף בנימוס, מיטיב את תנוחתו כדי לפנות אליה, אך עדיין שומר על מרחק, מלמל כמה דברים שלא שמעתי והניד בראשו בעדינות.  הוא נרתע מעט כששלחה ידה ולקחה ממנו את הספר. היא דפדפה ופטפטה, והספר שהיה קמוץ בידיו של אבא נראה עכשיו כמו פרח מלבלב שעלי הכותרת שלו מרקדים בין ידיה. היא ליטפה את הכריכה באצבעות ארוכות, פרטה עליה, התייחסה לספר בחושניות כמו לא היה רק אוסף של מילים ערטילאיות. לא שמעתי מה אמרה, וזה גם לא היה חשוב. קראתי את הפרטיטורה של תנועותיה. ניכר שאבא ניסה להקשיב, והדבר גזל ממנו אנרגיות. בהדרגה הלך והשתופף, והביטחון העצום שקרן ממנו  בדרך כלל דלף כמו אויר מבלון.

ובינתיים דיברה הגברת בכל גופה, מניעה אותו קדימה אחורה, מחליפה את שיכול רגליה, ימין ושמאל לסירוגין. לרגע קל עזבה את העגלה, ידיה מרקדות באוויר כמו מנצחות על האופרה של עצמה. פתאום טרקה את הספר בחדות והשיבה אותו לידיו של אבי.  אחר כך הסירה את כובעה בחינניות והניחה על הספסל ביניהם. משהו שאמר גרם לה לרכון קדימה תוך מחיאת כפיים עולצת.  צחוקה המתגלגל, הנפיץ הדהד ברחבי הגינה. נוכחותה, מקסימה ומאיימת כאחת, הלכה ותפחה בהדרגה, מחלחלת בין העצים, מניעה את הנדנדות, זורמת כמו מים במורד המגלשות.

הספר חזר והפך מאובן בידיו של אבא, אצבעו כלואה בין הדפים בתנוחה השגורה כדי לסימון המקום שבו הפסיק לקרוא, למרות שהאישה כבר טרפה את דפי הספר. הוא הביט ישר אליי ונופף לי בידו הפנויה. אבל האישה לא שמה לב והמשיכה לדרוש את שלה. כעסתי עליו. מדוע אינו חברותי? למה הוא לא מעניק לה את תשומת הלב והחום שהיא זקוקה להם? ככל שהאלגרו שלה היה מלודי יותר כך הפך האדאג'ו של אבא מלנכולי יותר. המצוקה שלו הטרידה אותי. לא הייתי מורגל לראות אותו כך.

ואז נכנס אל הגינה גבר זר, והאישה כבתה באחת. לרגע הצטלבו מבטיהם ואז ננערה מקיפאונה, קמה, לקחה את העגלה והלכה משם. האיש מיהר אחריה והדביק אותה. הם עמדו באמצע הגינה והחלו להתווכח בקול רם. אבא נעמד בהלם. האיש ניסה להרגיע את האישה, אבל כשאחז בזרועה התנתקה ממנו בפראות ובתוך כך פגעה בעגלה, וזו התהפכה על צידה והקיאה מתוכה את מה שהיה בה. דממה. אפילו בכיו של התינוק לא נשמע. הוא שכב עטוף בשמיכות בתנוחה משונה. גם הראש נראה לא במקום. אבא מיהר לשם בעוד הזוג מביט מהצד. מדוע אינם ממהרים אל תינוקם? אבא רכן על ברכיו, והתינוק נעלם כבמעשה קסם. בתחושת הקלה עצומה הבנתי כי שתי שמיכות, כרית קטנה ובובת בד היו כל תכולתה של העגלה. אבא הרים את העגלה הריקה ולאחר מכן הניח בעדינות את התכולה בתוכה. פניה של האישה התכרכמו וגופה נרעד. ואז החלה לבכות ביפחות ארוכות, מחבקת את אבי, בעוד הגבר עומד במרחק מה מהם ומשפיל את מבטו. בדרך הביתה חשבתי לעצמי כמה מעניין שילדות אוהבות לשחק בעגלות ובובות גם כשהן גדלות והופכות לנשים, והגברים לא מרשים להן ולכן גורמים להן לבכות. מאז אותו אירוע הייתי בודק כל עגלה חולפת כדי לראות אם יש שם תינוק. ואז חשבתי על אימא שלי, ואיך גם היא אולי משוטטת ברחובות עם עגלה ריקה, מחפשת אותי כדי שתוכל לשים אותי בתוכה. והיא כלל אינה מודעת לכך שגדלתי בינתיים, וכבר איני תינוק.

רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכות!