״נו, גמרתן לשקר כמה אתן מאושרות״ נשאלנו לתדהמתנו, רמה בורשטיין ואני, לפני כמה שנים, אחרי פאנל בהשתתפותנו. השואלות היו שתי נשים, שחצו את החמישים ורשפי השנאה והבוז בקעו מגרונן. זו לא הייתה הפעם היחידה, שנתקלתי בתגובה כזאת או ביחס מתנשא, רק בגלל הטייטל. הרי את לא יכולה להיות אם לשבעה, חוקרת ומבקרת קולנוע. אין מצב. את הורסת למישהו את המצגת.
ישנה קבוצה שלמה בתוך העולם החילוני, קבוצה קולנית ולא מייצגת, בערך כמו נטורי-קרתא במאה שערים, קבוצה שאמנם לא שורפת פחים בהפגנות, אבל שורפת אידאולוגיה וערכים בשרביט העט והקבוצה הזאת, גורמת לכל דתי או חרדי להרגיש רע במחוזותיה. היא גם גורמת לנשים כמוני, לפקפק בעצמן. ביכולות שלהן, בחלומות שלהן. לא, הם לא יורקים על נשים ברחוב כמו הקיצוניים במאה שערים אבל הם מוצאים דרכים הרבה יותר אינטליגנטיות לירוק על חרדיות. אותה קבוצה לא מייצגת את העולם החילוני אבל מחפשת כל חריץ כדי ללבות שנאה בשם הנאורות הליברלית. כמוהם עשה, באופן מפתיע ומאכזב בו זמנית, מבקר הקולנוע אורי קליין, באמצעות מאמר שהשורה התחתונה שלו: ״חרדים נמאסתם״ וברוח זו נקבעה גם כותרת המאמר: ״נמאס כבר מסרטים על החברה החרדית״.
לא מצא חן, בעיני קליין, מבקר הקולנוע הבכיר בארץ, שבשנה החולפת נראו ייצוגים של חרדים בקולנוע הישראלי (אומר הטקסט הלבן ולא השחור שכתב). גיוס המלה ״הדתה״ לצורך העניין, הוא חלק מהקונץ של להעצים ולהכניס לפאניקה וחרדה את הקורא המצוי. ההסתה היא בכך, שנוצרת אשליה מטעה שהסרטים על חרדים, באו על חשבון סרטים של ייצוגים אחרים בחברה הישראלית. ההסתה היא בכך שעולה מדבריו, כאילו קרנות מוטות והתסריטים לא עברו בגלל שהם טובים אלא בגלל הטיה תקנית פוליטית. בטקסט הזה, קליין יצא מתפקידו כמבקר קולנוע והפך למבקר תרבות והוא עשה זאת בשיפוטיות חורגת (כך יעדיה האמנותיים של הבמאית רמה בורשטיין, הפכו ל״אידאולוגיים ומניפולטיביים באופן ניכר״).
בעקבות ההצהרה של קליין (שנמאס), נשאלת השאלה, האם האיפוק השמרני והסובלנות של ביקורות הקולנוע שלו, אינם אלא צביעות? הסרטים שציין, ויצאו בשנה האחרונה, לא מונים ולו קולנוען חרדי אחד. היוצרים הם או חילונים או בעלי תשובה- שבאים מתוך העולם החילוני ויוצרים קולנוע ישראלי (ולא חרדי) אבל אל תבלבלו עובדות עם דעות. קליין כפריוולג, מתייחס באופן מוטעה ומטעה לייצוג כז׳אנר, בהתעלמו מהביקורת הרבה שסופגת החברה החרדית בקולנוע הדוקומנטרי, למשל. הוא מתייחס לכל הסרטים כמקשה בעלת זהות אחת ובכך פוגם בייחודם של הסרטים האיכותיים והכה שונים זה מזה. ובכלל, אם כבר קיים ז׳אנר של חרדים בקולנוע, הרי הוא ב״קולנוע החרדי״ (ואני מתאפקת לא לעשות ספוילר למחקר שלי אבל יחסי הגומלין בין הקולנוע הישראלי, לעולם החרדי, הם הרבה יותר עמוקים ובעלי משמעות היסטורית ופוליטית. הרבה מעבר למה שנדמה, מצירוף חובבני של כותרי סרטים על חרדים). ובתמונה, עם או בלי קשר. בשבוע שעבר, ליגה של רבנים ופוליטיקאים, מפרגנים לראשונה בהיסטוריה, להשתלבותם של חרדים בתחום הקולנוע.
