שפן הוא נובלת התבגרות עדינה ומורכבת המתרחשת ערב פרוץ מלחמת יום כיפור. יוליק הוא חייל בבסיס מודיעין דרומי. תחת השגרה הקהה של החיים בבסיס הוא מסווה קשיים ולבטים, הגוזרים עליו מרחק שקט מן ההווי האופף אותו. הוא מקיים קשר עז ומיוסר עם אורית, המשרתת בבסיס אחר, והציפייה לקראת מפגשם נותנת סימנים בזמן המאובק והזוחל של שירותו הצבאי. אבל השגרה הזו, שדומה שתימשך לנצח, נקטעת עם העברתו של יוליק לבסיס בעומק סיני. השנה היא 1973, ויום הכיפורים בפתח: עוד רגע תתערב המציאות החיצונית באבחה בחייו של יוליק, תבקיע את הגנותיו ותחיש את התבגרותו בדרכים לא צפויות.
שמעון ריקלין יליד 1953 נולד בירושלים, למד פסיכולוגיה, ערבית ובימוי-תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. כותב מאז שהיה בן עשר, בעיקר דרמה ותסכיתי רדיו שעליהם גדל. הוא כתב לקולנוע (השתתף בכתיבת תסריטים ל"חיוך הגדי" ע"פ ספרו של דויד גרוסמן, וכן לסרטים דוקומנטריים) לתיאטרון וגם לטלוויזיה. סיפורו הראשון התפרסם בתחרות הסיפור הקצר הראשונה של "הארץ".
רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!
פרק 1
תמיד זה מתחיל בטלפון לדורי. דורי אומר "אני בא", ויוצא לכיוון מִפקדת המרכז. כולם נדרכים. מדֶרֶך הליכתו על שביל המרצפות המתנדנדות על מצע החול, שמצידיו מצליחים איכשהו לצמוח שיחים ירוקים ואפילו פרחים, הם מנסים לפענח אם זה טוב ליהודים. אם הוא הולך לאיטו – זו סתם ישיבת ראשי מדורים, ואז, לטוב או לרע, אין למה לצפות ואפשר לחזור לעבודה. אם הוא מתעכב רגע ליד מישהו, למשל ליד יחזקאל, הרס"ר הוותיק של המרכז, שמשקה את פיסת הדשא ששתל, יש סיכוי שזה לא כל כך רע, אולי תצא מזה יציאה לקורס נחשק, אולי רשימת ההעלאות בדרגה: מי שיהיה עוד רגע סמל, חייו ישתנו מקצה לקצה. לא עוד סיירת זבל, לא עוד תורנות מטבח, לא עוד שמירות – לא עוד השפלות מרס"ר המחנה. אבל אם הוא הולך מהר ועוקף את מי שהולך בנחת, רוב הסיכויים שתיפתח כאן איזו רעה, ולא נותר אלא לנבא איזו ולמי. הראש מתחיל לחפש בקדחתנות מוצָא ממה שצפוי, מה שזה לא יהיה, במיוחד מ"קח את הדברים שלך ורד לפסגה".
כעת דורי הולך מהר.
כולם מצטופפים ליד החלון, מתפללים שבדרכו חזרה הוא לא ימלמל לעצמו, שלא יפרוש את ידיו בחוסר אונים, שלא ייכנס בעיניים מושפלות, יתפתל, ייאנח, יתעשת, יתור בעיניו, עד שיצביע על זה שייקח את הדברים שלו וירד לפסגה.
כשצריך לשלוח מישהו לצפון, דורי אולי ממלמל לעצמו את המילים או אולי את שמו של מי שעוד רגע ייקח את הדברים שלו, אבל לצפון עולים. שם, בשלגון – שכולם קוראים לו "שיגלון" – הם מסודרים. זה בסיס שבו בימים רגילים לא צריכים אף אחד מהמרכז. מעלים לשם אנשים רק כשמישהו חולה או חייב לצאת לקורס או, במקרה הכי גרוע, במצב חירום. אבל אז אף אחד לא מחפש בקדחתנות תירוץ שלא לצאת לשם. אפילו כשצריך לעלות לחרמון, המכונה "חִרמוּן", כי שם אתה יכול להיתקע, ואין שם בנות. לא אלחוטניות ולא טלפרינטריסטיות. כשמדובר בעלייה לצפון, כל התחמקות תירשם ותיחתם לחובת המתחמק. כמובן, לעיתים יש נסיבות מקילות, מחלה קשה או מוות במשפחה, אבל גם אז נרשם לפחות עיקום אף או, במקרים חשודים, התחשבנות.
לבסיסים במרכז לוקחים את הדברים, יוצאים וחוזרים – קלי קלות. הבסיסים גם נעימים יותר. אבל לשם יוצאות בדרך כלל בנות.
אשלון, בסיס קטן אי-שם בסיני, חום וזבובים, כולם שיכורים, מגלי עריות, וסרן שמועתי לוחש שהטבח מאונן לתוך המרק. מלוכלכים אבל משפחה. בדרך כלל נחמד שם, במיוחד כשלא נשארים יותר מדי.
וישנו פסגה, הבסיס השנוא ביותר על חיילי המדור. פסגה יושב על הר אי-שם, בלב המדבר. "הגולאג", אומר יוליק בכל פעם שמזכירים את השם המפורש. הוא יודע שפסגה לא שוכן בצפון סיני, כי זה קרוב מדי הביתה, וכנראה שגם לא ממש במזרח. לפי משך הנסיעה זה יכול להיות ממש בדרום, ליד שארם אלשיח'. אבל הכי הגיוני שהוא יהיה במערב, הכי קרוב לתעלה. ואפילו שהסבירו לו עשרות פעמים והראו לו במפה, ואפילו שידע לקרוא מפות כאילו היו "רמה קמה רם קם", הוא לא הצליח למקם בדיוק את הבסיס הארור הזה. לבסוף מישהו אמר לו: "בתוככי סיני זה מספיק טוב בשבילך?" כן, בתוככי סיני היה מספיק רע בשבילו.
אלא שהפעם יוליק לא טרח להידחק אל בין הצובאים על החלון. הוא לא דאג. הוא כבר מסודר. כל החג עשה תורנות, וגם אתמול, כלומר ראש השנה ועוד שבת, שזה כשלעצמו שווה יום וחצי חופש נוספים, וחוץ מזה הוא נשאר היום אחרי התורנות כדי להרוויח עוד חצי יום חופש, ואל כל אלה מתחברת הרגילה שאושרה לו. ומחר אורית תצא לרגילה שלה, ואז, אחרי חודש כמעט, הם סוף-סוף יתראו. הוא הכין תוכנית מדויקת לכל יום ויום בחופשה. שלושה ימים בנופים האהובים עליו, בגליל העליון, במקומות שעוד נותר בהם משהו ירוק, שאפשר למצוא בהם נחל קטן או לפחות מעיין מזרזף מבין הסלעים, מקום שבו אין זכר וסימן למדבר או לבסיס צבאי. אורית לא השתגעה על טיולי טבע, אבל הוא היה משוכנע שעם הזמן יצליח להאהיב עליה את המקומות היפים בארץ, וגם רצה שיהיו לבד סוף-סוף, שיוכלו להתנשק בלי חשבון, לגעת, ואולי גם להתרחץ בעירום באיזה נחל קטן. את יום הכיפורים השאיר לה, למשפחה ולחברות, ולסיום ארגן שלושה ימים עירוניים שבהם ילכו לסרט על פי בקשתו ולקונצרט על פי בקשתה. הוא העדיף הופעה של 'כוורת' או הצגה בתיאטרון, אבל אורית אהבה את ברהמס.
כדי להיות עם אורית היה מוכן ללכת גם לקונצרט. זה לא שהוא לא אוהב מוזיקה קלאסית. אבל לא יצירות שלא הכיר ולא במנות גדושות.
"בסדר," אמרה לו בתחילת דרכם ביחד, "נתחיל במשהו לא מסובך מדי. בדיוק מנגנים את ויוואלדי. 'ארבע העונות'. מכיר?" יוליק לא הכיר והיא קצת התפלאה, כי חשבה ש'ארבע העונות' זה בסיסי, אבל לא עשתה מזה עניין גדול.
"זה באמת לא מסובך," הדגישה, "זה כיף." הוא ידע שאצלה הכול קל ולא מסובך והוא השתוקק להאמין לה, והם הלכו לקונצרט הראשון בחייו, מסדרת המנויים הראשונה, במיקום אידיאלי בהיכל התרבות, שהאקוסטיקה שלו היא הכי טובה בארץ, כפי שהסבירה אורית.
כשהתיישבו במקומותיהם הביט יוליק סביבו, באנשים ובנשים הלבושים בהידור, וחש מבויש. הוא היה לבוש מכנסי טרילין פשוטים וחולצה משובצת. כבר היה עדיף לבוא במדים, חשב, ככה אולי היה זוכה במבט הערכה כלשהו, חייל שבא מאי-שם בכוח אהבתו למוזיקה. הוא לא ידע מה אורית חשבה. היא לא העירה על בגדיו. היא רק אמרה שהיא שמחה שבא. היא הסבירה לו קצת על היצירה שהם עומדים לשמוע. הוא לא אמר מילה כשאמרה שבקונצרט ינגנו רק כלי מיתר. הוא דמם כשסיפרה לו שזו מוזיקה מהמאה ה-18. שבעצם, כל אחת מהעונות היא קונצרט בפני עצמו.
יוליק פחד. הוא פחד שיירדם כמו שאביו נרדם בכל פעם שהאזין ל'טוסקה', האופרה שכה אהב. הוא פחד שיראו שהוא משתעמם. שיראו שעל אף אינסוף הספרים שקרא, הסרטים וההצגות שראה, במוזיקה הוא כמעט בור גמור, וחוץ מהשם לא ידע דבר על ויוואלדי, וגם לא על 'ארבע העונות'. הוא לא רצה שתדע שמעולם לא הקשיב עד הסוף לקונצרט כלשהו ממעט התקליטים שהיו בביתו.
אבל למרבית ההפתעה, מייד כשהתחיל הקונצרט יוליק חש שהמוזיקה נספגת בו. שהוא נספג בה. הוא לא חשב על הקהל, אפילו לא על אורית. הוא כבר לא פחד שישתעמם או שמישהו יחשוד שהוא בור. הוא חש רוממות רוח, וכל תנועה של קשת הרטיטה אותו. הוא כמעט נופף בידיו כמנצח.
אלא שלאחר זמן מה, הוא לא ידע כמה, הוא הבחין שאינו שומע את המוזיקה. הוא ראה את המנצח מנופף בשרביטו, את קשתות הכינורות עולות ויורדות, אך לא שמע ולו צליל אחד. אני ישן, נבהל, אני ישן בעיניים פקוחות. הוא לא ידע איך להתעורר. כאילו היו מוחו וכל גופו משותקים והוא חירש, ועיניו פעורות אל התנועה שעל הבמה ואינן ממצמצות. לאחר רגעים מספר ירדו הקשתות ולא עלו שוב. הוא ראה שקט. לאחר מכן, תזוזה של האנשים בכיסאותיהם. הוא התאמץ מאוד לנוע בכיסאו, וכשהצליח לזוז לבסוף, הוא ראה את אורית מביטה בו. מחייכת אליו. הוא ראה את כף ידה על כף ידו, מקרבת אליו את ראשה לנשיקה.
במשך שלוש העונות הנותרות יוליק נספג שוב ושוב עד רוויה, שוב ושוב דממו הצלילים והוא ישב כמאובן, חרד שמא לא יצליח לקום. שמא ינחר. שמא כבר נחר וכל הקהל, הנגנים והמנצח שמעו אותו. אחרי נצח, כשראה שהקהל מוחא כפיים, הצליח להצטרף גם הוא לתשואות וגם לשמוע אותן. הוא כמובן לא גילה לאורית את מה שקרה לו, ואמר לה שהיה נפלא, וכשסיפר להוריו ואמר שהיה יפה מאוד, הם כמובן, בקול אחד, אמרו, "אמרנו לך!" וכבר עלה ערכה של אורית בעיניהם.
ועכשיו ברהמס. הוא קנה תקליט והאזין שוב ושוב לאחד משני הקונצרטים שהם עתידים לשמוע. קשה לומר שהתלהב. ברהמס נשמע לו כבד. רציני מדי. אבל אחרי כמה האזנות היה בטוח שלפחות לא יירדם בעיניים פקוחות, ואולי אפילו ייהנה באמת. במיוחד אחרי שיטיילו, שיהיו ביחד לבדם, רק הם. אחרי שיתנשקו וייגעו בכל הגוף, עירומים. אנחנו כבר מספיק זמן ביחד בשביל זה. שרק תסכים. שרק תרצה. אף פעם לא דיברו על זה. הפעם הזאת תהיה אחרת. הפעם הוא יעז לדבר, לנסות. הוא רק קיווה שלא יהיה סירוב, שלא תהיה השפלה. שזה לא יחסל את אהבתה אליו.
"אז ככה," הכריז דורי בלי לתור בעיניו אחר קורבן כלשהו, "משה עולה לשיגלון – עם חשש לחירמון – נירה לכרמית, ורונן יורד לאשלון." זה היה מוזר. פתאום, בבת אחת, כולם יוצאים לבסיסים. לכל הבסיסים. מה קרה? מגפה? המתרגמים המקומיים צריכים לעלות לקורסים? אם זה כך, חוץ ממנו ומחזי אף אחד לא נשאר במדור.
דורי הביט ביוליק במבוכה.
"מ… מ… מותאסף," גמגם בערבית, "מצטער, אבל מוכרחים לשלוח מישהו לפסגה."
"אתה צוחק," אמר יוליק.
"מותאסף."
"מלחמה?" שאל חזי.
"מה פתאום מלחמה?" אמר דורי בביטול.
"אז איך זה שכולם?"
"יש איזה תרגיל שלהם אז העלו כוננות, זה הכול."
"כל החג הייתי בתורנות," התמרמר יוליק, "ולא היה כלום. היה שקט כמו בית קברות בפורים."
"נכון," אמר דורי, "אבל עכשיו, באמצע רמדאן, המצרים החליטו לדפוק לך את הרגילה." יוליק החל למחות, אבל דורי לא הניח לו. "תפסיק לקטר."
"אז אני רוצה לרדת," התחנן חזי, אבל דורי התעלם ממנו. בכל פעם שהיה תרגיל של המצרים, חזי רצה לרדת. למען האמת הוא תמיד רצה לרדת, אלא שגיורא, מפקד מרכז הבקרה של פסגה, התנגד לכך בכל תוקף. "בכל פעם שאני מבקש ממנו לעשות משמרת נוספת כדי לתגבר, הוא מתחמק ואומר שלא צריך, שזה רק תרגיל, שזה רק בדיקת מערכות קשר, ולא מעניין אותו שדברים כאלה זה בדיוק כמו מלחמה."
"מלחמה על יבש," היה חזי עונה, ואז באו איומים, ואפילו משפט ומחבוש לשבוע.
"תראה," ריכך דורי את הטון. "יכול להיות שעוד לפני שתעלה על האוטובוס כבר תרד ממנו, ואם החירום מתבטל, אני מוסיף לך עוד יומיים לרגילה הענקית שלך," הוסיף בחיוך של פיתוי וזימה. "אתה תראה את אורית והיא תראה אותך עד שיימאס לכם." כל הנוכחים בחדר גיחכו, מי בחמלה מי בשמחה לאיד. כולם ידעו שאורית יוצאת לרגילה, כולם ידעו שהוא יוצא לרגילה, ומשיחות הטלפון – המבצעי, יש לומר – כולם ידעו על הטיול הירוק ועל הסרט ועל ברהמס, כי יוליק ביקש את הסכמתה לכל אירוע שתכנן.
בתחילה ניסה יוליק להעביר את רוע הגזֵרה. היו חיילים צעירים ממנו, היו חיילים ותיקים כמוהו, היה ירמי, המתרגם שיצא ביום חמישי לרגילה ארוכה ויחזור רק ביום ראשון שלאחר מכן.
"אם יש כוננות, למה שירמי לא יחזור?" שאל יוליק ומייד התחרט. הוא ראה את מבטי הבוז ששיפדו אותו.
"אל תהיה שמוק," אמר דורי בכעס, "גם לירמי יש אורית משלו, גם לו יש הורים שרוצים לראות אותו."
יוליק חשק את שיניו. הוא ידע שכל מילה נוספת רק תחמיר את מצבו.
חזי ניסה שוב – אלא שדורי לא היה מוכן לשמוע.
יוליק ידע שההתנדבות של חזי לא הייתה מחווה עבורו, אבל הוא אהד את ניסיונותיו, ולרגע אף חיבב אותו, את חזי, זה שאחרי כל פעם שבה יוליק הצליח לפגוש את אורית היה עושה באצבעותיו תנועות מגונות של בעילה ושואל "נו?" ויוליק היה מסמיק ולא עונה.
"תגיד," שאל אותו פעם, "מה יוצא לך ממנה?"
יוליק התרתח. "זה לא עניין שלך," צעק.
"אני לא מדבר על… זה," הפעם נזהר בלשונו, "אני מתכוון ש…" חזי ניסה למצוא את המילים שלא יעצבנו את יוליק, הסתבך ונסוג.
"לא חשוב," הניף את ידו בביטול, ומבחינתו העניין נסגר. אבל יוליק היה עדיין כעוס. עוד זמן מה שאל את עצמו, אם לא "זה", אז מה זה?
הוא התקשר לאורית. אולי תוכל לדחות את הרגילה שלה עד שהמצב יתבהר?
"גם אצלנו מתחיל איזה בלגן," אמרה. "אם לא מחר, אין לי מושג מתי אני יוצאת." ואז שמע את קולו של מישהו שמדבר אליה, "השתגעת? את יודעת מי שומע אותך? סיימי עכשיו." היא שתקה לרגע ואחר אמרה, "טוב, כשנדע נדבר." יוליק נמלא ייאוש.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהם לא מצליחים לתאם את החופשות שלהם. תמיד קורה משהו. בדרך כלל זה בגללה. בגלל כוננות, תרגילים ואירועים בלתי צפויים. אפשר לחשוב שכל אחד מהם חייל במדינה אחרת, היה מתלונן תמיד. כמה פעמים הוא נסע שלוש שעות בטרמפים ולו רק כדי לפגוש אותה לכלום-זמן! אפילו שהוא מהיחידה, והיה לו אישור כניסה לתוך הבסיס, לא הניחו לו להיכנס. אורית אמרה שזו קפריזה של המב"ס ואין מה לעשות, והוא נאלץ לשבת מחוץ לבסיס, לחכות עד שימצא מישהו שיקרא לה, ואז לחכות שתגיע, ואז, כשהגיעה סוף-סוף, הייתה להם בקושי חצי שעה לדבר, לרפרף נשיקות, ושוב לדבר. "כמו ביקור בכלא," הוא אמר לה, "כאילו שאת אסירה, עבריינית מאיזו מאפיה שמקציבים לה שעות ביקור." אורית צחקה ואמרה שהוא מגזים, שככה זה בצבא. הוא שנא שהיא דיברה ככה. כמעט כמו שאיזה רס"ר אמר להם בטירונות, "אתם רכוש צה"ל אתם, צה"ל קובע בשבילכם מה תעשו ומתי תנשמו, ברור?" "כן המפקד." "ברור המפקד."
יוליק לא זכר מתי בדיוק זה התחיל, שהעניינים לא כל כך הסתדרו. היו לה משמרות ערב ולפעמים משמרות לילה אחרי תורנות מטבח ולהפך, והוא ראה אותה פחות ופחות. כל הזמן הוא חי בהמתנה. מחכה לגודו. וכשלא היו לו תורנויות במרכז הבקרה או בבסיס, הוא היה נוסע הביתה, קורא, רואה טלוויזיה, שומע רדיו, ולא היה אכפת לו שלגלגו עליו על שהוא עדיין מתלבט בין אלביס לקליף ריצ'רד, בין הביטלס לאבנים המתגלגלות, על שסירב לשמוע את פּרוֹקוֹל הארוּם, על שאין לו מושג במה שהולך. הוא ניסה להאיץ בימים שנותרו עד לפגישה הבאה. כשאביו אמר לו שיש חיים חוץ מאורית, בתחילה התרגז, כמובן, אחר כך ניסה בכל זאת ללכת לבד לסרטים, להופעות, אבל זה לא היה זה. מדי פעם לקח את אחיו למסעדה מזרחית לא יקרה, חומוס ושיפודים, אבל אחרי כמה פעמים הפסיק עם זה, גם כי נמאסו עליו החומוס והקבאב, ובעיקר כי חשב שזה היה צריך להיות עם אורית. בסופי שבוע, כאשר היה יוצא לסרט עם החבר'ה מהצופים, אלה שיצאו אחת לכמה שבועות לשישבת, היה מדמיין במשך כל הסרט, בכל סצנה, איך הוא ואורית מביטים זה בזה, היכן היו צוחקים, היכן היו מחזיקים ידיים. כאילו כל הסרט לא נברא אלא כדי שיוכלו לאצור ביניהם תמונות משותפות, זיכרונות לעתיד.
כל החברים שלו היו קרביים, ולמזלו לא הסתכלו עליו כעל לא-קרבי כי היה במודיעין, ובגלל הסודיות זה נחשב כמעט כמו סיירת. טוב שהם לא יודעים מה אני עושה, היה אומר לעצמו בכל פעם שנפגשו. יוני התהדר בעוזי, בכומתה ובנעליים אדומות. איציק עם כומתה ונעליים שחורות של שריון, פיני שכבר הספיק לקבל את אות השירות המבצעי בשטחים, ועובַד בג'ינס ובנעלי פלדיום, כי אצלם ביחידה היה מותר להסתובב איך שרצו, וכולם ידעו שהוא בסיירת או, לפחות, זה הרושם שקיבלו.
כשאלֶה מהסיירת לא יצאו שבת, היו השאר מתחרים זה בזה מי עובר את קריעת התחת הקשה יותר, בגירוזים או בסיורים ובפשיטות, והוא היה יכול לומר במין הצטנעות שאינו יכול לספר מה הוא עושה. וכשכולם-כולם התהדרו בכיבושיהם, ליוליק לא היה מה לספר.
"אין לך מה להתבייש," אמרו, "אנחנו כבר לא ילדים." ויוליק היה מחייך חיוך סתום.
האמת היא שכל זה הגעיל אותו. הוא לא הבין איך אפשר לעשות את זה סתם ככה, בלי שום רגש, איך זה ייתכן שמה שחשוב זה כמה ולא למה. כשהיו בתיכון, ואיש עוד לא עשה שום דבר, רמז לו מישהו שהוא קורא את הספרים הלא-נכונים. כעת אמר לעצמו שוב ושוב שהוא באמת כבר לא ילד, ובכל פעם ציפה לחופשה שבה יוכל להיות איתה יחד, לאהוב אותה עד הסוף. אבל אפילו בפנטזיות שלו לא העז לחשוב במונחים של "לדפוק", "לזיין" או "להשכיב" [גרשיים או גרש?]. הוא ידע שאם יתגלה לחבר'ה שהוא בתול, כל הילת הסודיות שלו לא תועיל. הם יצחקו לו, תחילה בטוב לב כדי לזרז אותו, אבל לאט-לאט הוא כבר לא יהיה יוליק אלא "הבתול", ואחר כך, כמו שהראש שלהם עובד, "הבתולה". פעם, ברגע של היסח הדעת הודה אחד מהם, שהיה ג'ובניק מוצהר, שהוא עוד לא שכב אף פעם עם מישהי, ולאט-לאט כבר לא היה חלק מהם, ועד מהרה כבר לא הופיע במפגשים. יוליק הרגיש שזה מה שעלול לקרות לו, ובו בזמן פחד שאם כל זה יסתכם בסתם זיון כדי לומר שהוא "דפק" אותה, היופי שבאהבתו לאורית ייעכר. "היא הנותנת," יצחקו, "סוף-סוף." והרִגשה הרומנטית תתפוגג.
רעיה, החברה קצרת המועד שהייתה לו בתיכון, שניסתה להתמזמז איתו בכל הזדמנות, הטיחה בו שהוא צדקני ומתחסד כמו בתולה ויקטוריאנית. הוא דחה את דבריה בכל תוקף באומרו שאם מישהו הוא מוסרי באמת, זה לא נקרא צדקני.
"בסדר, אז זאת לא צדקנות," לעגה, "אתה לא בתולה ויקטוריאנית, אתה סתם מטומטם." הוא ניסה להסתכל על העולם מנקודת מבטה אך לא הצליח, ולכן גם לא נעלב. הוא לא האמין לה כשאמרה שהיא רוצה, לא בגלל אהבה גדולה אלא רק כדי לפרוק את התשוקה או יותר גרוע, סתם בשביל הכיף. בסופו של דבר, משלא נענה לה, עזבה אותו. הדבר היחיד שחשש ממנו בפרידתם היה שייוודע לחבר'ה המקרה ההוא שבו התמזמזו בלהט שפתאום בכל זאת השתלט עליו, ואחר כך חיפשו ברז לנקות את הכתמים ממכנסיו.
לעיתים לא ידע ממה הוא חושש יותר – שיתברר ששיקר והוא עדיין בבתוליו, או שיגלו מה תפקידו במודיעין. שהוא אמנם שייך למרכז הבקרה של היחידה, המקום הכי חשוב במודיעין, אבל למעשה הוא פקיד של מילים, כפי שקרא לזה. הוא קרא מברקים, קרא ידיעות, תרגם, סיכם, הכין תמציות של הודעות ושלח אותן לכל הגורמים המודיעיניים האפשריים. אז נכון, אלה היו חומרים שהגיעו עד לראש אמ"ן, והיו כאלה שמתישהו גם גולדה ידעה עליהם, אבל הוא לא השלה את עצמו. הוא בורג קטן, פיון עלוב. כשצריך – אפשר לוותר עליו כאן במפקדה, כשחייבים – אפשר לשלוח אותו לסיירת זבל או לנדב אותו למקהלה שהקימו לכבוד יום החיל, ולאף אחד לא היה אכפת שלא ידע לשיר, וכמובן, אף אחד לא עשה לו חשבון כשהיה צריך להוריד אותו לפסגה במדי א' ועם רובה ה'אס-קא-אס' הארוך המכונה בפי כול 'עץ-כ-עץ'.
