מאת: פרופ' אזי לב-און, בית הספר לתקשורת, אונ' אריאל
פרשיית רצח תאיר ראדה ומשפט זדורוב מלווים אותנו 12 שנה כמעט, וחוזרים לסדר היום הציבורי שוב ושוב. השופטים שישבו בערכאות השונות, עורכי הדין, אנשי הפרקליטות והמשטרה, אנשי המכון לרפואה משפטית ומומחים שונים, כל אלה נמצאים בחזית הכיסוי התקשורתי של המשפט. אולם, אחד הדברים שמייחדים את המקרה הזה מבחינה ציבורית ותקשורתית היא דווקא המעורבות חסרת התקדים של אזרחים אשר מכירים את הפרשה לפרטי פרטים, עוברים על החומרים, משיגים חדשים, מדברים עליהם ללא הפסקה ברשתות החברתיות ובכך מסייעים לנושא להישאר בשיח הציבורי ואף מנסים להשפיע על מקבלי ההחלטות.
אחת הסוגיות שרלוונטיות לסלונה היא ההיבט המגדרי של הפרשיה עצמה, ושל הפעילות לגביה. למשל בראיון שהתפרסם באתר "שיחה מקומית" טענה אורטל בן-דיין כי "כל קורבנות הקמפיין לשחרור זדורוב הן נשים". בן-דיין טוענת כי "כאשר חיילי "צבא האמת של רומן זדורוב" מקריבים קורבנות על מזבח ה"צדק"… הם בוחרים כל פעם נשים חדשות כדי להפנות אליהן אצבע מאשימה, מכפישים אותן, מאיימים עליהן ולא פעם מסמנים אותן כרוצחות עצמן". בן-דיין גם מתייחסת לכך שבמחשבו של זדורוב נמצאו תמונות פורנו של נשים צעירות.
במסגרת עבודה על ספר חדש העוסק בפרשה ובמיוחד בפעילות ברשתות החברתיות לגביה, ערכתי מספר רב של ראיונות עם מנהלי קבוצות הפייסבוק העוסקות בנושא, ואף נחשפתי לפעילותם "מאחורי הקלעים" של הפרשה. למשל, פירסמתי לא מזמן כי מעבודת נמלים של פעילים עולה כי מקורן של תמונות הפורנו שהיו במחשב של זדורוב הוא ממישהו שמכר למשפחה את ההארד דיסק כאשר התמונות כבר היו עליו.
אחד הראיונות שבו עלה ההיבט המגדרי של הפרשיה, ושל הפעילות למען זדורוב, היה עם שירלי בן יהונתן. שירלי היא יועצת עסקית וארגונית בשנות ה-40 ובשלוש שנים האחרונות היא הצטרפה לפעילות למען זדורוב בצורה אינטנסיבית ולטענתה בפעילות זאת היא משקיעה שעות רבות מדי יום. בין השאר, שירלי מנהלת את קבוצת הפייסבוק "דורשים משפט צדק בפרשת רצח תאיר ראדה ז"ל" ולאחרונה סייעה רבות לאולגה גרישייב, אשתו של זדורוב, בעריכת ספרה "האיש שלא היה שם".
איך הגעת לעסוק בנושא?
"זה התחיל ממשהו רגשי, כשראיתי את אולגה בטלוויזיה ואת אילנה כאב לי ואמרתי לעצמי איך זה יכול להיות? באותו שלב בכלל לא הייתי בטוחה שזדורוב חף מפשע. רציתי לבדוק מדוע אילנה לא מסכימה עם ההרשעה והאם יש סיכוי שיושב חף מפשע על משהו שלא עשה. זה התחיל מרגש והמשיך בסקרנות ובדיקה של הראיות".
מה דעתך על האמירה שכל הקורבנות בסיפור הזה הן נשים?
"לי זה נשמע מופרך. נכון שיש קורבנות נשים בסיפור הזה. בראש ובראשונה כמובן תאיר עצמה שאפילו לא זכתה להיות אישה. כמובן שאמא של תאיר, אילנה ראדה, שאיבדה את היקרה לה מכל ומנהלת את המאבק על האמת עד היום. אסור לשכוח גם את אולגה, אשתו של רומן שמנהלת משק בית ומגדלת שני ילדים לבד. נכון שיש גם חברות של תאיר שנתונות למסע של הכפשות והאשמות. אבל במקביל לאלו אסור לשכוח גם את בעלה של אילנה, שמואל ז"ל ואת שני הבנים. שמואל לא רק איבד את הבת שלו, בסופו של דבר הרצח הזה גבה גם את הבריאות והחיים שלו. אך כמובן שהקורבן הראשי החי הוא כרגע גבר, וזה רומן זדורוב עצמו, שהורשע לשווא ומרצה מאסר על לא עוול בכפו. דווקא אולגה ואילנה הן סיפור של עוצמה נשית, הן צמחו מהמקום הקורבני והצליחו להפוך את מקומן למקום של עוצמה שנלחמת מול כוחות גדולים. לצערי, אף אחת מהן עדיין לא קיבלה את סגירת המעגל שלהן אך אני מאמינה ורבים נאבקים ופועלים שזה יקרה בקרוב".
לגבי הרשימה של הנשים שהיו הקורבנות- המחברת כללה גם את אולה בפנים, את א"ק. מה דעתך על זה?
"כרגע, לפי הראיות שידועות בציבור, היא הרבה יותר תוקפן מאשר קורבן. על פי עורך הדין של רומן זדורוב, עו"ד ירום הלוי, היא הרוצחת של תאיר ז"ל. בלי קשר לתאיר עצמה, צריך לזכור שהיא תקפה וכמעט הרגה ידיד שלה ב-2012, ותכננה לרצוח שכן שלה ב-2014 עם אותם אמצעים (סכין וכפפות) בהם נטען שהשתמשה לרצח תאיר. אותו שכן ניצל כנראה רק בזכות התערבות של חברה שלה ענת ז"ל. האם היא קורבן להאשמות שווא? אני אישית מאד בספק, אבל דווקא בגלל שאני לא היחידה שבספק ובשל החשד העצום שיש נגדה אני רואה בהילות רבה שיכירו בחשד הזה ויבדקו את הדברים עד הסוף וכמה שיותר מהר, שהרי מדובר בדיני נפשות".
האם נפגשת עם אולה?
"לא. אבל, הנה אנקדוטה מעניינת. לפני כשנה הופתעתי שאולה נכנסה לקבוצה שלי והגיבה למישהו שכתב עליה משהו. לא ברמה של "היא הרוצחת" אלא סתם משהו "מחשיד". היא ממש לא הייתה בעין הציבורית אז, זה בעצם חשף אותה ואת הפרופיל שלה. מה אני אמורה לעשות? אם אני מוחקת אותה אני כאילו מוחקת את הצעד שלה ואם אני משאירה אותה אני מסיעת לחשיפה שלה".
דיברנו על טרגדיה. טרגדיות. מי האשם בטרגדיות האלה לדעתך?
"מי שאשם ברצח עצמו זה הרוצח או הרוצחת. אבל מי שאשם בכל מה שהפרשה הזו הפכה להיות, ובעוגמת הנפש הרבה שנגרמה לאילנה ולרומן, למשפחה, למשפחות, אלה גופים של הממסד. החל מהחוקרים עצמם, שחילצו מרומן הודאה והרשו לעצמם לעגל פינות באשר לחקירת דברים שתומכים בחפותו ולא חקרו כיוונים אחרים ברצינות הראויה, עבור דרך הפרקליטות שלא השכילו לפקח על החקירה אלא שילבו איתה ידיים ולא עצרו את הפארסה הזו בזמן, כולל השופטים שאימצו את עמדת התביעה כמעט ללא עוררין, במיוחד במחוזי, אך גם בהמשך. מדובר בבעיות מערכתיות ובעיקר בכח עצום ולא פרופורציונלי שיש לפרקליטות שאפשר לכדור השלג הזה להתגלגל ולגדול עד שהביא אותנו למצב בו אנחנו נמצאים כיום. אני חייבת להגיד שב"כובע המקצועי שלי" התחום שלמדתי זה התנהגות ארגונית והראייה שלי היא ראייה מערכתית, ברור לי שהסיפור האמיתי כאן הוא לא רק כשלים נקודתיים בחקירה, אלא איך מערכת החוק והמשפט מאפשרת לתקלות, אי הקפדה על נוהלים ועוולות להמשיך ולהתגלגל. בעניין של זדורוב, בניגוד למקרים אחרים שצפו לאחרונה נראה שההתנגדות של המערכת גדולה במיוחד. לא ברור לי איך עד היום, מצב שבו הראיות חשופות לכל, החקירות של זדורוב גלויות ובעקבות כל אלו, לחלק אדיר מהציבור ברור שהם טועים, יש עדיין התבצרות כל כך גדולה".
עד עכשיו הסתכלנו על הפרשיה עצמה. בואי במשפט אחד תגידי לי מה דעתך על העניין המגדרי, אם יש כזה, בקרב הפעילים. מדובר במקרה של רצח מזעזע, והפעילות חושפת את הפעילים להרבה אלימות, רוע, ואולי אפילו סכנות. האם כתוצאה מזה, לדעתך יש יותר דומיננטיות של פעילים (גברים) על חשבון פעילות (נשים)?
"אני לא באמת רואה הבדל, לא שמתי לב להבדל ואני לא רואה הבדל. אני רואה שיש נשים פעילות וגברים פעילים ויש נשים יותר לוחמניות ויותר קיצוניות ויש נשים יותר שקולות ויש גברים יותר לוחמניים ופחות. אני לא מצליחה לזהות דפוס שונה בין פעילות נשית לגברית בהקשר הזה".
לסיום רציתי לשאול אותך לגבי הפעילות שלך מחוץ לפייסבוק. אני יודע שמאוד סייעת בעבודה על ספרה של אולגה "האיש שלא היה שם", ובספר קיבלת קרדיט בתור העורכת שלו. תני לנו כמה מילים לגבי העבודה על הספר ואיך את יכולה להשוות בינה לבין הפעילות השגרתית שלך בפייסבוק.
"הרובד של הפייסבוק הוא רק רובד חיצוני, של הסברה והצפת דברים, ולעיתים אני מגיעה לסף ייאוש לגבי מה שקורה ברשת. יש המון דיסאינפורמציה ושמועות ואותי זה מסיח מאוד. למרות שאחת מהמטרות האישיות שלי היא למנוע הפצת דברים חסרי בסיס, עיקר העניין שלי הוא עבודה עם חבורה איכותית מאד של פעילים, אנשי מקצוע ומומחים בריכוז חומרי החקירה, בדיקה ודיון על ראיות. לגבי הספר של אולגה, אני לא הייתי אמורה להיות מעורבת. זה התחיל כיוזמה של אחרים, במיוחד של ניב זילכה שהיה מנהל בקבוצת הפייסבוק הגדולה יותר וכתב עם אולגה את הבסיס לספר, אותה קבוצה גם יזמה את מימון ההמונים. אולגה ביקשה ממני לעבור על הטיוטה של הספר ומשם זה התגלגל.
זו היתה עבודה מטורפת באמת והשקעתי בכך המון זמן ואנרגיות. חלק גדול מהספר הקשור לחייהם המשותפים של רומן ואולגה, כיצד הכירו, הוא כולל ספר שרומן כתב בעצמו מהכלא ולא השלים וכן את נקודת מבטה של אולגה על דברים שחוותה בדרך. לגבי אלו, כמובן שלא היה לי מה לשנות. העבודה שלי היתה בעיקר בהקשר של ראיות, הליכים משפטיים והשתלשלות העניינים, לוודא שאכן כל דבר שכתוב מדוייק ונסמך על הראיות ועל הכרונולוגיה האמיתית של הדברים ובנוגע לחשיבה של על מה לשים יותר או פחות דגש. העבודה המשותפת עם ניב הייתה מאוד פוריה, אבל גם מאתגרת, התחלנו מהשקפה מאד שונה על הדברים. אבל אולי דווקא המצב הזה אילץ אותנו להתבסס ולחזור לראיות ולמסמכים עצמם כדי להיות פחות תלויים בנקודת מבט אישית. הספר מצליח מאד והפך לרב מכר וזה סיפוק גדול מאד מבחינתי".
** הכותב, פרופ' אזי לב-און, מרצה בבית הספר לתקשורת, אונ' אריאל