מותו של עמוס עוז, לא היה אמור להפתיע איש. אדם בן שבעים ותשע שנים, נמצא כבר בישורת האחרונה של חייו, ובכל יום, המוות יכול לפרוש עליו את שמיכתו הכבדה ולקחתו מכאן. מה גם שעוז חלה בסרטן, עובדה שהייתה צריכה להכין את אוהביו לכך שמותו קרֵב.
אבל עוז נלקח מאיתנו בחטף. כמו יהלום יקר שלפתע מגלים שנגנב מכספת. כמו האיש העדין והחכם שהיה הנכס הספרותי הגדול ביותר של מדינת ישראל, שהיה סמל לארץ ישראל הישנה והטובה. ילד שהתייתם מאמו בגיל צעיר ובנסיבות טרגיות, דמות הצבר הישראלי יפה הבלורית והתואר, בעל הדיקציה המושלמת וענק רוח שהלך וצמח והרחיב ענפיו וקטף פרסים והיתרגם לעשרות לשונות בעולם.
עם כניסת השבת, מותו הותיר אותנו יתומים.
לכל אחד העמוס עוז שלו. העמוס עוז שלי, היה זה שתליתי בו עיניים מעריצות כשהייתי בת 19, אחרי שהשלמתי קריאה ב"מיכאל שלי" וב"ארצות התן" ובעוד כמה ספרים שלו, והתחלתי לראות בו דמות להערצה. כמו נערות שמעריצות כוכבי רוק ותולות פוסטרים שלהם על קירות חדרן, הייתי קוראת עליו כל דבר וגוזרת ידיעות עליו ועל ספריו מהעיתונים. מאמרי ביקורת מצהיבים נמצאים עד היום בתוך הספרים שלו, אצלי בבית, ספרים שלמרות שהצהיבו מיושן ודפיהם קרועים ומשומשים מרוב שנים ומקריאה חוזרת בהם, נשמרים אצלי כמו בארכיון "גנזים" ואיש לא ייקח אותם ממקומם על המדף. חוץ ממני.
לפעמים חלמתי לפגוש אותו כך ברחוב וללכת אחריו, לאחוז בכנף בגדו, להתבשם מהמוח החריף וללמוד ממנו איך. איך נהיים גדולים כל כך. איך השפה בפיו נשמעת כמו פעמונים ברוח. איך המשפטים שהוא כותב, נהגים במוחו הקודח. איך הדמויות שלו כובשות את דמיוני ואיך החמלה שלי נפרשת עליהם. לדבר איתו על רימונה שהתקלחה בסבון שקדים שגרם לעורה להדיף ניחוח מריר (ב"מנוחה נכונה") איך חנה מעדה על מדרגות טרה-סנטה בשמלת הצמר הכחולה שסרגה לה אמה, בחורף הקר ההוא, כשמיכאל, הצעיר הזר, אחז בה והזדרז להפסיק את נפילתה בזרועו החסונה (ב"מיכאל שלי"). איך מתארים כאב ועצב ויופי וזרות וניכור ואהבת הגוף והנפש, כפי שהוא תיאר בספריו.
אבל לא פגשתי אותו אז ולא עקבתי אחריו לשום מקום. רק קראתי את ספריו עוד ועוד, וקראתי עליו ולמדתי אותו והלכתי להרצאות שלו מפעם לפעם, וקניתי גם את ספרי המסה והעיון שלו, ואהבתי את המחשבות שלו ואת המילים שלו.
לאורך השנים הפך עוז גם לקולו של מחנה השמאל הציוני. רבים לא אהבו את החיבור בין עולם הספרות והרוח, לעולם הפוליטי מלא היצרים, את ההזדהות עם מחנה כזה או אחר על המפה הפוליטית, אבל עוז האמין שהספרות עומדת בפני עצמה ודעותיו עומדות גם הן. הוא לא התבייש בהן, הוא לא פחד להפסיד חלק מקוראיו, הוא לא היה יכול לעשות שקר בנפשו וההזדהות שלו עם הצד השמאלי של המפה באה מתוך תחושת שליחות שלו כלפי דעותיו, בתקווה שיצליח להעצים את מחנה השלום.
השיא הספרותי של עוז, בעיניי, הגיע ב"סיפור על אהבה וחושך" שרבות כבר נכתב עליו, על העובדה ששם נגע בפסגת היכולת הספרותית שלו. אין צורך להכביר מילים על כך שכן הכול כבר נאמר ואכן, זהו ספר מכונן לאוהבי ספרות בכלל ולאוהבי עמוס עוז, בפרט.
לפני שנה, הוציאה הוצאת "רימונים" שבבעלותי, ספר מתורגם מגרמנית (בידי ד"ר חנה לבנת). בספר נפרשו ילדותו של המשורר יהודה עמיחי בגרמניה, סיפור עלייתו ארצה, ביקורות של מבקרי ספרות עולמיים על שירתו, פרק שנכתב על ידו ועל ידי אלמנתו ושירים שונים שלו ששובצו בספר. על גב הספר, רצינו לציין מדבריו של עמוס עוז שהעריך מאוד את עמיחי. התכתבתי איתו. ביקשתי ממנו לכתוב משהו או לתת אישור להעלות קטע שנכתב על ידו, על עמיחי.
הוא לא ידע כמובן שהוא מתכתב עם מישהי שבתוך נערה העריצה אותו. הוא לא ידע שבזכותו, החלטתי שכשאתבגר ואלמד יותר, ואדע יותר – ואהיה סופרת. הייתה לנו התכתבות לאורך כמה אימיילים. התכתבות חמה, נעימה ונדיבה. הצעתי לו תשלום עבור כתיבתו לספר והוא דחה אותה וכמעט "נעלב".
חלופת האימיילים ממנו אליי וממני אליו, היו לי אוצר נדיר. אפילו חתימתו החברית בסוף המייל, "עמוס", חיממה את ליבי כל כך.
הידיעה על מותו, כמו שציינתי כאן למעלה, לא הייתה אמורה להפתיע. אדם לעפר ישוב. ועדיין, מצאתי את עצמי בוכה דמעות יגון אמיתיות על מותו של אב ספרותי ענק שנצרב בליבי משחר נעוריי. אבד לכולנו איש שכולו רוח, אדם נדיר, גלקסיה ספרותית מהלכת.
יהי זכרו ברוך.
** הסופרת, יעל שכנאי היא סופרת ומו"ל ועורכת ראשית – רימונים הוצאה לאור
