על הזכות לקטר ועוד כמה אהבות פרוזאיות

האטימות, הרוע, הביורוקרטיה, ההתעמרות, האפליה, הכיבוש, היחס לנשים, לזקנים, לסביבה, הפקקים ומה לא. לא חסרות סיבות לקטר על מה שקורה פה, אבל זה בעצם הסימן לכך שאכפת לנו כל כך מהארץ הזאת

הים. הדבר הכי מוצלח שיש לנו פה

בכל הקשור למדינה, רוב השנה אני מחמיצה פנים, מבקרת, מתלוננת, מקטרת. בכלל, מאז שאני זוכרת את עצמי אני מקטרת. ולא שחסרות סיבות – ביבי, האטימות, הרוע, הביורוקרטיה, ההתעמרות, האפליה, הכיבוש, היחס לנשים, לזקנים, לסביבה, הפקקים ומה לא. הרשימה ארוכה ומוכרת. רוב הזמן ממש לא מוצא חן בעיני מה שקורה סביבי. ובכל זאת, על אף שהשאלה וההתלבטות עלו לא מעט פעמים, הנני כאן. לא החלפתי (עדיין) את ישראל בשום מדינה אחרת. יחד עם זאת כשהחלטנו השנה להיות חייכניות וחיוביות ולחפש את הסיבות שבגללן אנחנו אוהבות את ישראל, גיליתי שדי קשה לי למצוא אותן.

המסקנה המתבקשת היא שאני אוהבת לקטר. או ליתר דיוק אוהבת את הזכות לקטר. זה לא שאני מזוכיסטית, לא ולא, אני דווקא די נהנתנית. אבל אם מסתכלים על זה ממעוף הציפור, לא מדובר בעצם פעולת הוצאת הקיטור אלא בדבר הזה שקושר אותנו חזק חזק וגורם לעצבים להיות חשופים מול כל מה שמעוות. כמו שנהוג לומר למישהו אהוב "אם אני לא אכעס יותר, סימן שכבר לא אכפת לי", ככה זה עם המדינה. עם כל מיליוני הסעיפים שמעלים לי את הסעיף, עדיין אכפת לי. זה שלי, של המשפחה שלי, של החברים שלי, זה אמור להיות בהמשך של הילדים שלי שגם הם יצטרכו לעשות את הבחירה המודעת שלהם אם לחיות פה או לא. אז כנראה שאני בכל זאת אוהבת. גם כשאני מתכננת לבלות את שנות הפרישה שלי לחופי אי יווני, חופשיה מכל מה שמעיק עלי כאן, עמוק בפנים ברור לי שבדיוק לזה אתגעגע – להתחדדות החושית-רגשית הזאת שעולה מדי יום ביומו בלי הקלות. לעצבים!

ועכשיו אחרי ששיחררתי אני יכולה למנות ברוגע עוד כמה דברים פרוזאיים שמשמחים אותי ביום יום פה:

סל הירקות הטרי והשופע שמגיע אלי הביתה כל שבוע מחוות שער הגן. מלא בכל טוב, עושה חשק לאכול בריא, לקצוץ, לבשל וגורם לי להעריך ולהוקיר את כל אותם האנשים שעדיין מאמינים פה בחקלאות.

88FM. תחנת הרדיו היחידה שאני מקשיבה לה, שמחדשת לי, שמשמחת אותי, שהיא פלורליסטית ונוסטלגית, אנושית וקוסמופוליטית. נכון שהפרסומות מעיקות אבל זאת עסקת חבילה.

מזג האויר, הים והאור. כבר כתבתי עליהם פעם בהקשר דומה וזוהי אהבת אמת, ככל הנראה. השילוש שהכי מתחבר לי לדי.אן.אי. ברלין כנראה לא מחכה לי, גם לונדון לא. סגריריות גורמת לי לעגמומיות, החום מחייה אותי, האור המסנוור עוזר לי להתניע את היום והים, או הים –  הוא הדבר הכי מוצלח שיש לנו פה. ההזנחה והזיהום שלו ממש מכאיבים לי בלב.

השלוכיות. אני אוהבת בגדים ואוהבת להתלבש ועל אף שאנחנו לא בפריז האלגנטית, ואת ההופעות של דיאן לוקהארט נראה רק על המסך, אני מוצאת שדווקא היעדר קודים בענייני בגדים מאפשרים התפרעות יצירתית וכשאני פוגשת בה כך סתם בהפתעה ברחוב, זה בהחלט משמח.

עזר מציון. אל פועלו של הארגון יוצא הדופן הזה נחשפתי כשבני היה חייל ונמצא מתאים לתרומת מוח עצם, תרומה שלמדנו אחרי זמן, הצילה ממוות בטוח בחורה צעירה, חולת לוקמיה. יוזמה מהסוג הזה, התארגנות, התמסרות, השקעה בנתינה ללא מחשבה על תמורה, כל אלה ייחודיים לישראל ולישראלים. עמותות וארגונים רבים בישראל, אלו העוסקים בנושאים חברתיים, מחפים במקרים רבים על אוזלת ידה של הממשלה. זו ישראל היפה.