אנשים רבים משתפים את המכתב הפתוח, שכתב הזמר ניק קייב למעריצה, בנוגע למות בנו ארתור, שנפל מצוק לפני שלוש שנים בהיותו בן 15 בלבד. קייב ענה לשאלה אחת שלכדה את תשומת לבו, אשר הופנתה אליו באתר Red Hand Files website. השאלה של אותה מעריצה הייתה "חוויתי אובדן, של אבי, אחותי, האהבה הראשונה שלי בשנים האחרונות ואני מרגישה שיש לי סוג של קשר איתם, בעיקר בחלומות. הם עוזרים לי. האם אתה וסוזן מרגישים אותו דבר? האם בנכם ארתור מתקשר איתכם באופן כלשהו?".
ניק קייב ענה לה בהרחבה והעניק לה תגובה מהפנטת ופיוטית במיוחד שרק הוא היה יכול לכתוב:
סינתיה היקרה,
זו שאלה יפה מאוד ואני אסיר תודה על כך ששאלת את זה. נראה לי, שאם אנחנו אוהבים, אנחנו מתאבלים. זאת העסקה. זה ההסכם. צער ואהבה משולבים לנצח. הצער הוא התזכורת הנוראה למעמקי אהבתנו, וכמו אהבה, אבל האבל אינו ניתן למשא ומתן.
יש מידה גדולה של יגון, המניעה את האני הזעיר שבנו. אנחנו קטנטנים, רועדים,כמו אטומים המוטבעים בתוך הנוכחות העצומה של האבל. היא תופסת את הליבה של הווייתנו ומשתרעת דרך אצבעותינו אל גבולות היקום.
בתוך הרובע המסתחרר הזה יש הרבה טירוף: רוחות רפאים, ביקורי חלומות, וכל דבר אחר שאנו, בכאבנו, ניצור. אלה מתנות יקרות, כי הן תקפות באמת כפי שאנחנו צריכים להיות. הן מדריכות את הרוח שמובילה אותנו מהחושך. אני מרגיש את נוכחותו של בני, בכל מקום, אבל אולי הוא לא שם. אני שומע אותו מדבר איתי, מורה לי, מדריך אותי, אם כי הוא לא יכול להיות שם. הוא מבקר את סוזי בשנתה באופן קבוע, מדבר אליה, מנחם אותה, אבל הוא לא יכול להיות שם.
צער ואימה עוקבים אחר רוחות רפאים בהירות. רוחות אלה הן רעיונות, למעשה. הן הדמיונות העמומים שלנו שמתעוררים אחרי האסון. כמו רעיונות, הרוחות האלה מדברות על אפשרות. בצעי את הרעיונות שלך, כי בצד השני של הרעיון הוא שינוי, צמיחה וגאולה. צורי את הרוחות. הקשרי אליהן. תהי להן בחיים. דברי אליהן. ידיהן הבלתי אפשריות ורוחות הרפאים מושכות אותנו אל העולם שממנו הושלכנו; טוב יותר עכשיו ובאופן בלתי נתפס וקשה לדמיין, הכל השתנה.
באהבה, ניק.
[youtube EdytiYSt_mQ nolink]
[youtube QSia5QE3rZ0 nolink]
