המציאות מרה // נולדנו לקבורה // אולי זה לא נורא…
(הכתוביות הפותחות את הסרט הגנוז מסך עשן-שלושה ימים עם אריאל זילבר, מתוך שירי "מסך עשן" לאריאל זילבר)
מעטות הן הנשים שהצליחו להגיע לעמדת מפתח בכירה, בתעשיית הקולנוע הישראלי, ואחת מהן, היא המפיקה אסנת טרבלסי, שניהלה את פורום היוצרים הדוקומנטרי בחמש השנים האחרונות (ואותה גם זכיתי להכיר מקרוב). כעת, עם פרישתה של טרבלסי מניהול הפורום הדוקומנטרי, ייערך אירוע מחווה לעשייתה ובמסגרת אירועי "הדוקו הראשון שלי", יוקרן ב10.5.2019 בשעה 14:00 בסינמטק ת"א, הקרנה חד פעמית, של הסרט התיעודי הראשון והקצר שהפיקה, סרט שנגנז ושוחזר, מסך עשן – שלושה ימים עם אריאל זילבר, בבימוי יגאל בורשטיין.
הסרט שנולד לפני שני עשורים, ביוזמתה של טרבלסי, נוצר מתוך משיכה לחיבור שעשה אריאל זילבר באחד מאלבומיו בין מוסיקה ערבית למילים בעברית. הסרט יצא מספר חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, ששינתה לא רק את פני החיים בישראל אלא גם את עמדותיו של המתועד זילבר, ולכן מספקת תמונה נדירה של רגע, בזמן שהיה וחלף.
מסך עשן – שלושה ימים עם אריאל זילבר שצולם בשנת 1999, מתעד את השפעותיו של זילבר מהמוסיקה הערבית והוא רלוונטי לצפייה גם כיום, עם היכנסו של זילבר לגיל 76 משום שהתיעוד ההיסטורי, מתגבש למסמך, שמסייע להבין את דרך עבודתו של המלחין והפזמונאי המוערך ומסייע להבין את תהליך הזהויות המורכב, עם חזרתו בתשובה, לא הרבה אחרי צאת הסרט (נתון שמזמין סרט המשך). כיום, זילבר משתייך לחסידות חב"ד ומזוהה עם הזרם המשיחי של החסידות, כשדעותיו הימניות הרדיקליות, צצות הצהרתית, לעיתים קרובות, במקביל להתרחשויות המקומיות על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מה שמוסיף לסרט נופח נוסף מפרספקטיבה של זמן, ביצירת הפרופיל הזילבראי.
זילבר שהלחין בעבר שירי רוק פופולריים, החל בשנת 1994 ליצר צלילים חדשים, המושפעים ממוזיקה ערבית. יחד עם נגנים ערבים ויהודים, הוא מעבד את יצירותיו במרתף ביתו, מרחק 800 מטר מגבול לבנון.מה שנשמע כחיבור בין העולמות באמצעות המוסיקה, צלילים שיוצרים חיבורי שפה ואקורדים לשלום, היה אמור להוביל, לכאורה, את זילבר, לבחירות אחרות מהמקום בו הוא ניצב היום. לכן, ההצצה הנדירה הזאת, לשלושה ימים שעוקבים באדיקות אחר עבודתו ובחירותיו המוזיקליות, הם יותר ממעניינים ומעוררים שאלות כמו גם מסמנים היתכנות לנימוקים וסיבות. אך מעבר לאלו, זילבר ששובר בתרועת החצוצרה את נופיו השוממים של גבול לבנון, מצליח להכניס אותנו עולמו ולחדר עבודתו ולהחזיר אותנו לרוח התקופה, בה עיפרון ומחק היו כלי עבודה שמישים.
קונספט הפרמוט של הסרט, מעניין אף הוא. הצילום המיושן מבטא קרבה, העבודה הפריימית מייצרת דמות והסיקוונסים מותחים את הדרמה הדוקומנטרית- לרצף מוזיקלי וקונפליקטואלי ,כבר מהפתיחה, כאשר הכתוביות העבריות מלוות בכתוביות ערביות והאותנטיות של זילבר מורגשת. נהדר אגב, להיזכר דרך ההקשבה ונוכח התקופה בלחניו.
וברשותכם גם ספויילר קטן, שלא יהרוס לכם כלום אבל אולי יעורר את סקרנותכם בכל זאת, לפנות את שישי בצהרים וללכת לראות את הסרט. אחד הרגעים המרגשים בסרט, הוא המבט שלנו הצופים, על המפגש בין דודו טופז לאריאל זילבר. טופז וזילבר, על במה אחת מפרספקטיבה של זמן, כאשר ידוע לנו, שהאחד התאבד והשני חזר בתשובה. לפגוש את שניהם במקום הנוכח של אי הידיעה ממה שהעתי צופן להם, זהו רגע חזק. תיאורו של טופז את זילבר, מסייע גם להבין מיהו האיש. טופז מספר על הופעה משותפת שלו עם רותי נבון, בזמן מלחמת יום הכיפורים, הופעה אליה הצטרף זילבר כסאונדמן. "לא ידענו אז שהוא זמר" מספר טופז. "אבל אז בבוקר, על גבול סיני, אנחנו מתארגנים לצאת ואריאל איננו. לא ידענו איפה הוא… ופתאום מרחוק שמענו קול חצוצרה. יצאנו החוצה וראינו אותו מגיח על סירה, בלב הים משום מקום, יושב עם חצוצרה ומקבל את פני הזריחה".
הקרנת הסרט תלווה בשיחה עם אסנת טרבלסי, על הקשר בין זכויות אדם לקולנוע, על הפקה בעזה וברמאללה ועל יותר מעשור של עשייה למען היוצרים והיוצרות הדוקומנטרים בישראל.
