מאת רביטל ויטלזון
מה? גם יש לך רצונות?
"וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (א, יב)
עם כל העלבון, עם כל הביזיון, החשש האמיתי היה מהתקדים. כי יתחילו לדבר, איך ושתי לא באה למרות שהוא אמר לה לבוא, ותוך רגע ידעו כל הנשים שהמלכה סירבה למלך. ואנחנו מדברים על ימי אחשורוש, בלי טוויטר וואטצאפ והכול. אבל השמועה היא מהירה, היא הצ'יטה של השמועות. כי מה השמועה מבשרת? שאפשר גם אחרת.
בשבילו היא חפץ, אחרי שמציינים את שטח סך הארצות שעליהן הוא שולט וסופרים את המוזמנים שאותם הוא הזמין. וכל המשתה הזה הוא הכי בקטנה, בחצר של גינת ביתן המלך, אפילו לא באולם הנשפים המרכזי. ומפרטים את כל השפע, את החור והתכלת והארגמן. אז מונים גם אותה. היא חלק מספירת המלאי של הנכסים של המלך.
המשתה שלה לא מפורט, "גם". גם ושתי רצתה לעשות משתה לנשים. בית מלכות. לא בגינה של הביתן של החצר. משתה בבית. כי היא מלכה מבפנים, היא לא צריכה את כל הדאווין. ומזה הוא פחד ומזה כולם פחדו. שיפורסם ויבושר שלאישה יש רצון ושהיא לא עוד פריט שסופרים בספירת המלאי.
היום השלישי
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" (ה, א)
דברים גדולים מתרחשים ביום השלישי. מעברים.
כשנברא העולם, היום השלישי סימן את המעבר בין הפרדה לבריאה. הקב"ה סיים להפריד את החושך והאור, הוא סיים להפריד את המים של השמיים והמים של הארץ. וביום השלישי עברנו, היה שינוי. מהפרדה ליצירה.
שלושה ימים בני ישראל נערכו למעמד הר סיני. במשך שלושה ימי הם עברו עם עצמם תהליך פיזי ונפשי. וביום השלישי יכלו להפוך מהעברים, העבדים – לעם הנבחר.
כך גם במגילה. אסתר עוברת במשך שלושה ימים תהליך והופכת מפאסיבית לאקטיבית. עוברת מהגנה להתקפה. זה לוקח זמן. היא מבקשת ממרדכי שיארגן עבורה תענית ותפילה של שלושה ימים (הסתדרנו אנחנו עם צום לזכרה, וגם הוא מתחיל מהבוקר, #קלללל).
מעניין מה היא אמרה לעצמה בשלושת הימים האלו. מעניין ממי היא שאבה את הכוח, לסכן את עצמה, לעשות משהו כל כך מנוגד למה שהיא הייתה לפני, ואולי הפוך – להפוך סוף סוף למה שהיא נועדה להיות באמת.
ורק אימהות שונאות את יום שלישי, כי אז צריך להתחיל לחשוב על הבישולים של שבת.
רגע הגילוי
"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה" (ז, ו)
ורק דבר אחד בפרק ז לא הבנתי. הנה הגיע רגע השיא, היה לו בילד-אפ מטורף של כמה וכמה פרקים. אסתר עומדת שם, סוף סוף אומרת מה הבקשה שלה, להציל את עמה ואותה מהגזרה. ואז המלך שואל, מי גזר דבר כזה?! והיא מצליחה ואומרת – המן. ואז? הוא הולך. הוא פשוט משאיר אותה שם איתו.
מהמעט ששוחחתי עם נפגעות תקיפה מינית בתוך המשפחה, יש את הרגע הזה אחרי שמספרים. רגע שאף פעם אינו הגאולה ששיווענו לה. זה לא כמו בספרים או בסרטים, שאת גילית את הסוד הנורא שמלווה אותך חיים שלמים ואמא או אבא או האח, מיד עוטפים ומגנים ואומרים לך: נעשה הכול. זה מורכב, והתגובה לא קלה לעיכול.
לפעמים מרגיש שהאנשים שאמורים להיות שם בשבילך, בוודאי בדברים הקטנים, מאכזבים אותך ברגע הגדול שלך. רגע הגילוי שלך. רגע האסתר שלך. וגם הם, כמו המלך, לפעמים עושים הפוך ממה שההיגיון הוא הלב האנושי אומר. והם משאירים אותך איתו. ובמקרה הטוב, כמו המלך, הם יחזרו כדי להגן ולתקן.
ומה עם הילדים?
"עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן" (ט, י)
פרק ט מסכם את הניצחון הגדול. בתחילתו אתה קורא על המהפך הגדול בגורלם של היהודים. מעם שמועמד לכיליון, הוא הופך לעם חזק המהווה איום על העמים סביבו. ממרדכי הנרדף, הוא הופך למנהיג עם כוח גדול ביותר. קשה מאוד להאמין למהפך המהיר הזה. אנחנו יודעים שביציאת מצרים היה צריך להחליף דור כדי לעבור ממהות של עבדים למהות של עם. והנה פה, תוך פסוקים ספורים זה קורה.
עוד דבר תמוה הוא הפירוט של עשרת בני המן. אנחנו רגילים במספרים גדולים, עגולים ומרשימים, על מנת להאדיר הישגים. אנחנו קוראים על 500 איש שאבדו בשושן, וביום אקסטרה הם הרגו עוד שלוש מאות ואחרי זה עוד 75 אלף.
בבואנו לקרוא על בני המן. זה מצטמצם, וכל בן מקבל אפילו שורה בפני עצמו. למה? חלק אחד בי אומר, גם זו האדרה של הניצחון. כמו אצל חנה ושבעת בניה שקראנו ובכינו על בן אחרי בן שנרצח, כך כאן, אנחנו אחד אחד נהרוג בהם, ננקום במי שבכלל הגה את הרעיון לכלותנו.
אבל אולי זה אחרת. אולי כל בן הוא שורה, הוא עולם מלא שאבד ואיננו בגלל חטא אבותיו. ואולי אנחנו צריכים לקרוא את זה בבת אחת, כדי שגם לנו ייגמר האוויר, מכל הכאב הזה. מעוד מוות מיותר.
** הכותבת היא רביטל ויטלזון, באדיבות מיזם 929
