למרות שהרבה רכבות לא פעלו, הצלחנו להגיע לצעדת הנשים בקלות מפתיעה. דחוסים כמו סרדינים, האווירה ב- subway מברוקלין היתה מרוממת. מבעד לראשים הציצו אוזני חתול רבים ושלטים צבעוניים בלטו בכל פינה. יותר מפעם שמענו מישהו אומר באנחת רווחה – ״I love this city". ירדנו בתחנת Grand Central ברחוב 42 ומייד נבלענו לתוך ההמון הצועד.
נענו צפונה בקצב איטי מאד על רחוב 42 וכשהגענו לשדרה החמישית פנינו צפונה. היה צפוף מאד אבל רגוע בצורה בלתי רגילה. זו בהחלט היתה מחאת נשים אבל מספר הגברים הצועדים היה משמעותי. וכולם חייכו.
רבים מהצועדים החזיקו שלטים יצירתיים, קראו קריאות מחאה ונופפו לאנשים המריעים שעמדו בצידי הרחוב ולעובדי החנויות במעלה השדרה החמישית, שצפו בהפגנה מהקומות העליונות ועודדו את הצועדים. האנרגיה היתה מחשמלת וממכרת. לא הפסקתי להתרגש מהנחישות והמוטיבציה של האנשים סביבי. רציתי להודות באופן אישי לכל אחד ואחד מהם. אבל יותר מכל, הופתעתי מהרוגע שעטף אותנו. מכל צידי ההפגנה עמדו שוטרים כמו פסלים. הם לא חייכו, הם לא פטפטו, הם לא זזו. הם היו ערוכים ומגינים באותו זמן. האמת היא שאף אחד לא ידע למה לצפות. הפרסומים אונליין הזהירו מפני התפרעויות, מעצרים – לא להביא תיקי גב, לא לתת אינפורמציה, לא להצטלם. במקרה של מעצר להתקשר מייד הביתה. אבל המתח התפוגג מיד ברגע שיצאנו לרחוב מהרכבת התחתית.
אחרי המועקה של היום הקודם, של החלפת השלטון, וכאב הלב בעקבות נאום הפרידה של אובמה, הרגשתי שאני צפה על ענן רך ומרגיע. העוצמה של ״יחד״ מילאה את הלב, ואי אפשר היה שלא לחוש את האהבה ההדדית והאמונה בכוח שלנו. התפרצות הכעס המחאה שהתחילה אחרי הבחירות ממשיכה לצמוח. כולם מבינים שהדרך לפנינו ארוכה, ושאנחנו חייבים להישאר ביחד כדי לשמור את האש בוערת.
ברחוב 53, כשעתיים לאחר שהתחלנו לצעוד, הגענו לנקודת הסיום ופרשנו לרחוב צדדי. אחרי סנדוויץ׳ ובירה בבית קפה סמוך, חברתי ואני שוטטנו בנסיון למצוא רכבת שתחזיר אותנו לברוקלין. באופן בלתי מוסבר, כאילו מגנט משך אותנו – הגענו שוב לנקודת ההתחלה. בשעה ארבע אנשים עדיין נהרו להיכנס לגבולות ההפגנה, לצעוד ולחוות את הקסם והעוצמה של תקווה.
הנה כמה תמונות, שלכדו רגעים נחקקים:
** הכותבת היא רחל פפו, צלמת ישראלית שתיעדה את מחאת הנשים בניו יורק
צילום: רחל פפו