מופע מטלטל של נשים בנות הגיל השלישי

מופע בועט ועוצמתי, במסגרתו נשים מבוגרות מגלמות אסירות המרצות עונש ויושבות בכלא, מהווה השראה לבנות הגיל השלישי בכל הארץ למצוא דרך לבטא את עצמן

מזל התאלמנה מבעלה לפני מספר חודשים וחיפשה דרך להפיג את השכול , ניקול חלתה בסרטן השד וחיפשה תעסוקה שתשכיח את מכאוביה, רותי התייתמה מהוריה בגיל צעיר ועלתה לארץ עם זהות ותאריך לידה בדויים, והחליטה שהגיע הזמן לעשות משהו למען עצמה. שלושת הנשים המדהימות הללו הן חלק  מפרויקט של קבוצת התיאטרון של יהוד-מונוסון, בו לוקחות חלק 8 נשים בנות הגיל השלישי עם סיפור חיים מורכב ומטלטל, אשר יעלו יחד מופע תיאטרון מיוחד.

המופע THE OPENINIG, מאת הבמאית רינת מוסקונה, יעלה ב- 19/6/2018, 18:00 במועדון ביתנו טננבאום, 17, ביהוד. מדובר בפרויקט בועט ועוצמתי במסגרתו נשים קשישות מגלמות נשים בגיל מבוגר המרצות עונש ויושבות בכלא.

זה בעצם ניסוי תיאטרוני לא שיגרתי עם שמונה נשים קשישות המגיעות לקצה גבול היכולת המשחק שלהן הרגשית והפיזית. הבמה היא זירה והשחקניות סוגרות על הקהל, יושבות בתוכו ומביטות בו במבט עמוק ישר לעיניים. המוסיקה של היוצר המוערך פיליפ גלאס שזורה לחילופין באינטנסיביות ובעדינות לאורך כל ההצגה. העבודה לא שגרתית, ייחודית ומיוחדת בעולם התיאטרון לגיל השלישי ובעולם התיאטרון בכלל. הפרויקט החשוב הזה מהווה השראה לנשים קשישות בכל הארץ למצוא דרך לבטא את עצמן, להשמיע את קולן, לגלות את מה שבתוכן, לנצל את כל הפוטנציאל הטמון בהן, ללכת על הקצה, לבדוק גבולות, להגשים חלומות.

פרויקט הגיל השלישי צילום יחצ

הבאנו 3 סיפורים של נשים מדהימות שישתתפו:

1. ניקול דוייב

ניקול דוייב צילום יחצ

ילידת 1950. תוניסיה. אמא לשלושה ילדים וסבתא לחמישה נכדים. התאלמנה לפני מעל 20 שנה אחרי מחלה ממושכת של בעלה השני. בזמן מחלתו של בעלה הראשון היא תרמה לו כליה ופחות משנה לאחר התרומה הוא נפטר. היא חלתה בסרטן השד וחיפשה תעסוקה שתשכיח את מכאוביה. כך הגיעה לקבוצת התיאטרון.

השפעת התיאטרון על חיי:

כל הזמן רציתי לשחק. הייתי מאוד חסרת ביטחון. תמיד חשבתי, איך יסתכלו עלי ואיך אני נראית. בשנים האחרונות אני מרגישה שאני נמצאת במקום טוב. אני מרגישה שאין לי מה לפחד יותר. לא יצחקו עלי, לא ילעגו לי. התיאטרון הוא כלי מדהים שמשרה המון ביטחון. אני אוהבת מאוד לשחק. זה ממלא אותי. כל פעם שיש חזרה אני קמה בשמחה ומאוד נלהבת. אני רוצה ללמוד עוד ועוד. הפעילות חשובה במיוחד בגילאים האלה. אין לי הרבה תעסוקה ואין לי הרבה אל מה לקום. אני גם טיפוס שלא מתחבר כל כך מהר ואין לי הרבה חברים ושם בתיאטרון, אני מגיעה לידי ביטוי גם מבחינה חברתית. יש לי לאן לקום בבוקר. התפקיד שאני משחקת עכשיו באירוע THE OPENING גוזל ממני המון כוחות נפש, זהו תפקיד של אמא שרצחה את הילד שלה כדי לגאול אותו מייסוריו וכאביו ובסוף יושבת בכלא. זה תפקיד רגשי חזק ולכן אני אוהבת אותו. אני מרגישה שדרך התפקיד הזה אני הכי הרבה באה לידי ביטוי, בלי מסיכות.

סיפור חיי על קצה המזלג:

גדלתי בתוניסיה, 10 ילדים בבית. לא קיבלתי הרבה כי ההורים היו עסוקים בפרנסה. סיימתי 8 שנות לימוד ולא הייתי בבית ספר מאז. נאלצתי לעזור בכלכלת הבית. בגיל 18 התחתנתי צעירה כדי שלא יצטרכו להאכיל אותי יותר. מיד נכנסתי לחיי בית ומשפחה, עשיתי 3 ילדים. ב-20 שנה ראשונות הייתי רק בבתי חולים כי בעלי היה מאוד חולה. תרמתי לו כליה אבל הוא לא שרד ואחרי עשרה חודשים נפטר. נלחמתי כמו לביאה בשביל להציל אותו אבל הוא לא שרד. הוא נפטר ואני נפלתי. החזקתי את עצמי חזקה בשבילו ובשביל הילדים כי רק אני נשארתי להם. לפני שהוא נפטר הוא לא עבד והייתי צריכה להמשיך לתפקד. אחרי מותו קרסתי כלכלית ונפשית. את בעלי השני הכרתי עוד כשהייתי ילדה בת 14. במקום להמשיך ללמוד יצאתי לעבוד בקונדיטוריה. הוא היה בן 37. התאהבתי בו כבר אז אבל הוא היה נשוי עם שני ילדים ואני ילדונת. דרכנו נפרדנו. אני התחתנתי עם בעלי הראשון ורק אחרי שהוא נפטר, אחרי שנים, פגשתי בתל אביב את מי שיהיה בעלי השני. הוא היה אלמן וגם אני.

הייתי כבר בת 44 והתאהבנו כמו ילדים. חייתי איתו עשר שנים. גם הוא נפטר לצערי מאותה מחלה, ספיגת כליות. סעדתי גם אותו ותוך כדי שהייתי איתו גילינו שאני חולה. גיליתי שחליתי בסרטן השד ותוך כדי התמודדות אמרתי לעצמי"עד כאן". כל השנים טיפלתי באדם חולה ועכשיו זה קרה לי. הרמתי ראש לשמיים ואמרתי "אלוהים, אם תציל אותי עכשיו הכל יהיה בשביל עצמי, אני רוצה לתת לעצמי". ככה הגעתי לתיאטרון. תמיד היה לי חלום לשחק, מאז שאני זוכרת את עצמי. לקחתי לעצמי זמן והתחלתי לחפש מסגרות שיענינו אותי. והתיאטרון והמשחק כל הזמן ניקרו לי בראש. לא ידעתי לאן ללכת. האמצעים הכלכלים שלי לא היו בשמיים ולא חשבתי שיש מסגרות שיעזרו לי אבל איכשהו הגעתי לתיאטרון הקהילתי שהתחיל להוציא ממני רגשות. אני מגיעה הביתה עם המון אנדרלין. התיאטרון מעסיק אותי ונותן לי חומר למחשבה, הוא מאפשר לי לחלום.

2. מזל טוב בכר

 

מזל בכר צילום יחצ

 ילידת 1938טורקיה. התאלמנה מבעלה ראובן לפני מספר חודשים. עובדת על היצירה ""THE OPENING תוך כדי אבל, אובדן ושכול. אמא לשלוש בנות. סבתא לנכדים ונכדות. כל חייה חולמת לעלות על הבמה ולהיות שחקנית. מגשימה את חלומה הגדול עכשיו דרך קבוצת התיאטרון.

השפעת התיאטרון על חיי:

התיאטרון זה החיים שלי. הייתי בת 8 בהצגה הראשונה שלי, ששיחקתי בה בטורקיה. כל החיים רציתי להיות שחקנית וחיכיתי לתיאטרון שמעניק לי השראה ומשחרר אותי. כל החיים חיכיתי לזה. התארסתי ואז אבא שלי אמר לי "את לא תהיי שחקנית" והוא אמר לי "את לא תמשיכי". ובאמת לא המשכתי. רציתי אבל לא יכולתי. התחתנתי. ילדתי 3 בנות.

כשבעירייה ביהוד הודיעו שהגיעה במאית וישר רצתי. במשך שנים רציתי להצטרף. זה פותח אותי. יש לזה השפעה טובה עלי ואני מתפללת להמשיך. אני במקום חברתי שסוף סוף כולם אוהבים אותי. יש אמת הכל פתוח ולא מפריע לי הגיל. להיפך, הוא נותן לי סיפוק. התפקיד מפצה אותי על כל החיים שעברתי. לאחרונה איבדתי את בעלי. מגיל 16 היינו יחד במשך 64 שנים. עברתי משבר ענק כשבעלי נפטר וגיליתי שהתיאטרון נותן לי לשכוח להתמודד עם האבל הפרטי שלי. אני מודה לאלוהים שהגשים לי חלום לעת זקנה. אני משחקת סוהרת בהצגה וזה תפקיד מרכזי ולא פשוט שמערבב אותי עם הדמות יחד. אני בוכה במונולוג שלי עלי, על עצמי, על חיי ועל ההחמצות שלי.

סיפור חיי על קצה המזלג:

עברתי הרבה בחיים. גדלתי בטורקיה. עלינו ארצה בגיל 9. אני הבכורה. יש לי עוד 2 אחים.

הילדים שלי גרים מחוץ ליהוד. זה לא כמו שהם היו ביהוד. זה הגורל. לאבד בעל זה לא קל. לא עזרו לו בבית חולים. עוזרים לצעירים ולא למבוגרים. המחשבות האלה איתי, שלא יכלו לעזור לו כי הוא זקן, מלוות אותי כל יום וכל לילה. אני בוכה בהצגה. התיאטרון והחיים מתערבבים יחד. המופע נותן לי תחושה טובה ,כל החיים רציתי לשחק ולעת זקנה קיבלתי את זה. אני לא מרגישה זקנה, אני מרגישה צעירה. הראש שלי צלול. פתאום עכשיו כשאני עוברת משבר, אני מקבלת מתנה- לחיות מחדש.

3. רותי לוי אקבל

רותי לוי צילום יחצ

 ילידת 1941. איראן/פרס. אמא לשלושה ילדים משני בעלים. עשרה נכדים וארבע נינות. עוסקת במיסטיקה. התייתמה מהוריה בגיל צעיר. עלתה לארץ עם זהות ותאריך לידה בדויים. מביאה לקבוצה את עולמה הרוחני העשיר ומשלבת אותו במשחק.

השפעת התיאטרון על חיי:

התיאטרון קודם כל מוציא אותך מלהיות את עצמך, נותן לך מרחב להיות כל מה שאת לא. וזה קשה להיכנס לנעליו של מישהו אחר, בגלל התוכן הזר שיכול להיות מזעזע לפעמים ואני עושה את זה במופע הנוכחי. המשחק הכניס אותי לעבר שלי, לחיים שלי. אני משחקת מאדאם שיושבת בכלא וזה החזיר אותי לזה שהגבר שלי נטש אותי עם ילדים והלך והייתי צריכה להתמודד בעצמי בשיניים ולגדל אותם. אבא לא היה ואני לא קלטתי. הוא לקח את הרגליים כמו גנב וברח לו והייתי צריכה להילחם ולגדל אותם ומתתי מפחד. הייתי סוהרת עשר שנים. הייתי צריכה לעזוב אותם ללכת לעבוד ופתאום הדמות של המאדאם, שאני משחקת בהצגה, השתלבה עם מי שאני רותי בחיים. בלי שהרגשתי בכלל.

אני חושבת שהגיל והתיאטרון משפיעים לטובה אחד על השני. עם הגיל יש לי תובנות ולקחים ואני רואה דברים באופן אחר. אני יותר פתוחה ורואה הכל בהיר וחיובי. אני חושבת שאף פעם לא מאוחר. כל מה שאת רוצה להיות את יכולה להיות. כל עוד את נושמת לא מאוחר.

סיפור חיי על קצה המזלג:

הוריי נפטרו כשהייתי בת פחות משמונה. הייתי בת יחידה בין הרבה ילדים. מנסיכה הפכתי להיות כלום, אסופית ובלי אף אחד. לא הבנתי כלום מהחיים שלי. עליתי ארצה לקיבוץ הנוער עובד ולומד עם זהות בדויה וככה נשארתי – אישה שאימצתי את זהותה. אין לי תעודת לידה ואין לי תאריך לידה.  הכרתי בקיבוץ את בן זוגי. ידעתי שהוא לא בשבילי אבל אחי לחץ עלי שאתחתן.

התחתנתי והבאנו שני ילדים. את השלישי הוא לקח בכוח לעשות הפלה. הוא עזב כשהיינו נשואים 7 שנים. פשוט נעלם. לא הרגשתי כלום. הוא אמר שנוסע לבאר שבע ונעלם. אנשים הודיעו לי שראו אותו בבלגיה. עולמי חשך עלי. התחלתי להרביץ לעצמי אבל נאלצתי לתפקד כי הייתי צריכה להאכיל ילדים. לא היה זמן להרבה מחשבות. בכיתי כשהם לא ראו. הם שאלו "איפה אבא?" ועניתי "אבא יבוא". בחיים לא שמעו עליו מילה רעה ממני. אני אישה רוחנית. אחרי 50 שנה הבעל הראשון שלי שעזב חזר לחיי. אני צריכה להיות בכזה מקום של קבלה כדי להכיל את האיש שהרס לי ולילדים שלי את החיים. קיוויתי שהפצעים יגלידו. היינו יחד ועכשיו אנחנו כבר לא. אפילו הבן שלי אמר לי לזרוק אותו כמה שיותר מהר. ניסיתי לסגור מעגל אחרי 50 שנה ולאחד משפחה אבל זה לא קרה. את הילד השלישי שלי עשיתי דרך גבר שהכרתי שאהב אותי מאוד מאוד. לצערי הוא נפטר.

הפרויקט בניצוחה של רינת מוסקונה, יוצרת, במאית, מנחת קבוצות תיאטרון לקשישים ונשים בגיל הבוגר, זוכת ציון לשבח על כתיבה ובימוי ההצגה "יושבים" לפסטיבל עכו, 2007. זוכת פרס ההצגה הטובה ביותר עבור ההצגה "חרדים" בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרוני רחוב בבת-ים.

מופע על נשים בכלא צילום יחצ