זוכרים את מבצע "השפל זקן" של רשת "גולברי"? לפני שנה, החליפה הרשת את איילת זורר באסתי גינזבורג כפרזנטורית של המותג, על רקע "קשישות יתר" והביצה געשה, רעשה ותבעה את עלבונה של זו שלא השכילה לנצח את הזמן. מתברר שהנקמה הקוסמית לא איחרה להגיע – היום נראית אסתי גינזבורג כמו אחותה המבוגרת והפחות חיננית של איילת.
היא לא הפכה פחות בלונדינית, היא רק החליפה סטטוס. יש לנו כללים נוקשים, שמפרידים בין האשה מהחלומות לאמא מהאגדות וכשמישהי עוברת מפה לשם, היא נדרשת להחליף תסרוקת, עולם תוכן וסטייליסטית. כשלוחה ים-תיכונית של השטעטל בפולניה, אנחנו ממהרים ליישר קו עם ה"לא נעים, וה"מה יגידו". ולכן, כשדוגמנית הופכת לאמא, היא גם הופכת לאמא של עצמה. ההצטרפות לאיזון המאזן הדמוגרפי מחייב.
מערך הציפיות הציבורי הוא מלכודת דו-כיוונית. מצד אחד, אנחנו נגעלים מכל דוגמנית שילדה והעזה לא לחזור למשקלה עוד בטרם הספיקו התפרים להגליד ומצד שני, אנחנו נחרדים מכל בדל מחשוף שמצולם על דוג-מאמה טרייה ושולחים אותה להתכבד ולהתכסות עם הקריאה "את לא מתביישת!? יש לך ילדים."
הגזמתי, אתם אומרים? אז בואו נחזור לרגע לאירית רחמים ולשיימינג התוקפני שזכתה לו, כשהצטלמה עם שמלת-מחשוף-מפשעה. נכון, לא מופת של טעם טוב, אבל גם לא ראוי ליחס השמור עמנו לפדופילים מורשעים. המעבר הזה ל"עולם ההורות" והשינוי הוויזואלי שהוא גורר אחריו, פסח רק על נטלי דדון שממשיכה לתחזק לוק שמתנדנד (על עקבים) בין הלוהט לטראשי, אבל לפחות לא מערב חיתולים בעולם האסוציאציות שהוא מייצר.
כל שאר האקס דוגמניות עברו באחת למדי דודה ושכל המריירים הסדרתיים יאכלו תחת.
יש טענה שהסיבה ל"הזדקנות הסטייל" של אקס-נערות-הזוהר הישראליות, היא העובדה שהן נישאו לגברים מבוגרים מהן. מבוגרים מהן מאוד. כאילו מדובר על אוסמוזה גילאית שמחלחלת בין בני הזוג. אני מתקשה להתחבר לתזה. בסופו של דבר, הצורך של רוב הגברים המבוגרים הנישאים לצעירות (ויפות) מהם הוא ב"אשה-גביע", העדות האולטימטיבית להיותם מצליחנים,"אני עונד רולקס על יד אחת ודוגמנית בת 18 ענודה על היד השנייה". אם הענודה נראית מבוגרת, אז מה כל זה שווה?
בגלל שזו חברה של קצוות, אנחנו נעים בין "מהממת שאת, אין אין דברים כאלה" לבין "איכס, איך הזדקנה זותי" המשפט הראשון נזרק בפרצוף, את השני יגידו מאחורי בגב, כמובן. תמיד מעודד לגלות שגם לשושנים יש ימים קוצניים. אנחנו טועים לחשוב, שאם צפינו בחצ'קון על פניה של בר רפאלי, למשל, הוא מעלים את זה שעל הפנים שלנו. כלומר, כל ביקורת שיש לנו על הנראות של סלביות ישראליות, בעיקר ממגזר הדוגמניות, חשודה מראש כתוצר של קנאה ומחסור בשריר הפרגון.
אבל גם עם החצ'קונים הפרטיים שלנו ועל אף העובדה שאנחנו הרבה יותר גביע קוטג' מגביע ניצחון, עדיין, אני מאמין, לא היינו מבזבזים את הנתונים העילאיים שלנו על להתלבש כל כך מכוער, זקן ונטול סגנון. איכשהו, הסלב הישראלי המצוי תמיד מפספס. או שהוא מתלבש מעל או מתחת לאירוע (ג'ינס-קרעים לחתונה, מיני-נמרים לשפת הים), או שהוא מתעלם ממדדי גופו ושנות חייו, או שהוא מתכסה היכן שצריך לחשוף וחושף את מה שמבקש כיסוי.
כשיש לך נעורים, אומרת הקלישאה, את לא זקוקה לשום דבר אחר. נעורים הם תחליף הולם לטעם, לסגנון, להבנה אופנתית. אתם יודעים, "כמו יום אביב בהיר". כשהנעורים נפרדים לשלום, הרבה פעמים את נשארת נטולת כלים להתמודד עם הפאזה החדשה בחייך. כי אין לך טעם, או סגנון, או הבנה אופנתית. ואז את צריכה מישהו שיגיד לך מה ללבוש.
