מדינת תל אביב

תל אביב היא מפלצת שסוחבת על גבה אפשרויות, תקוות ואהבות וגם עסקאות נדל"ן לא הגיוניות, אגואים נפוחים והמון דוחות חניה. ולמרות זאת, היא זורמת בוורידים של כל מי שחי בה

למה אני אוהבת את תל אביב

אם נפזר ברוח את כל המילים הכתובות שנשפכו על תל אביב לאורך השנים, נוכל ליצור פסלון ענק של מירי רגב שותה אספרסו קצר תוך כדי בליסת שרצים באמצע דיזנגוף. ולא סתם נשפכו עליה מילים, וגידופים, ושבחים. מאז שצ'יץ' החליט למתג אותה כ"עיר ללא הפסקה", ולפרגן לדור הצעיר של סוף שנות ה-80 מגורים בשינקין ודרינק בקפה תמר, זרמו הרבה מים מטונפים בירקון, והעיר העברית הראשונה הפכה מעיר למותג, מיישוב לקונגלומרט, מקריה למטאפורה.

לפני 30 שנה הוזרקו חיים חדשים לעיר הלבנה, וכמו הגרמלינז החמודים, ברגע שהאכילו את תושביה הצעירים אחרי חצות – הם הפכו למפלצות. כן, תל-אביב של היום היא מפלצת, והיא סוחבת על גבה המרובב והמהביל כל כך הרבה תקוות, אהבות ושנאות. וגם עסקאות נדל"ן לא הגיוניות, אגואים נפוחים ומלאי יומרה בכל פינת רחוב והמון דוחות חניה.

ואף על פי כן ולמרות הכל, אין עליה. לתוך הביוב התל אביבי התנקזו, ועדיין מתנקזים, רבים וטובים מהמוחות היצירתיים, הרעננים והחיים של ישראל, שיחד שומרים על הדופק שלה חי ופועם. ברחובות שלה חיים יחד אנשים וחנויות, מסעדות וברים, גלריות וגלידריות, לבליל יחודי של חיים אורבניים.

למה אני אוהבת את תל אביב

כי תל אביב זורמת בוורידים של מי שחי בה. אי אפשר אחרת. בן אם אלו צעירים בורקי עיניים שחולקים מרחבים ישנים, מעופשים ויקרים להחריד וחלומות גרנדיוזיים להיות "הדבר הבא" ב"מה שזה לא יהיה", או רווקים חובבי ברים ודירות "מחולקות-אך-משופצות-כחדשות", או בורגנים מזדקנים שמגדלים את הילדים העירוניים שלהם בין גינת דובנוב לכיכר רבין.

לאמריקאים יש את ניו יורק, לנו יש את אחוזת בית. העיר הזאת נותנת לנו הכל, ולוקחת מאיתנו לא מעט. לא צריך להיות "פארטי פיפול" כדי להרגיש אותה בכל רגע ורגע. גם כשאני יושבת בבית, מכורבלת בשמיכת הטלוויזיה, אני מרגישה אותה שוקקת מתחתי, בזרם קרקעי בלתי נגמר. כי תל אביב היא פרפטום מובילה של ישראליות-קוסמופוליטית: יש בה את האוכל הכי טוב ומגוון בארץ, את ההופעות הכי טובות, את האנשים הכי נכונים והכוחות היצירתיים הכי נועזים, את התערוכות הכי עוצרות נשימה וכמה שהיא מכוערת – גם את הרחובות הכי יפים.

למה אני אוהבת את תל אביב

תל אביב היא נחמה. היא הנחמה שלי, בכל אופן. מספיק לי לדעת שגם אם נרדמתי בסלון, מריירת לכרית איקאה, מתרחש מסביבי עולם ומלואו. מספיק לי לדעת שאני יכולה לרדת למטה בטרנינג מהוה ולקנות חלב וקוטג' בכל שעות היממה, וגם לשים עלי משהו, ואיזה ליפסטיק ושפריץ של בושם וללכת לאכול משהו ממש טוב, ממש מעבר לפינה. אני יודעת שבמרחק נגיעה יש לי ים, ומוזיאון, ואלכוהול, ותערוכה איזוטרית חדשה, וסינמטק, ופסטיבל כושילראבק פוסט היפסטרי בפסאז' זה או אחר, ורייב שמיועד להורים ולילדים, ושדרות שאנשים הולכים בהם, כל הזמן.

"מדינת תל אביב", אומרים בלגלוג מקטרגיה, אבל בעיניי זה לא עלבון, אלא הודאה בכך שזו העיר הנפלאה בישראל, ואחת הערים הנפלאות בעולם – שגרירה של תרבות ופלורליזם ומצעדי גאווה ושמחה. עיר שבאים אליה מהפריפריה כדי להמשיך ולקיים אותה כמרכז החיים הישראליים, עיר שבאים אליה מערי הלווין המנומנמות כדי לבלות ולחוות ולשתות אספרסו משובח, בין אם את שוברת שתיקה או אתה מתנחל באדמת אבותיך.

נולדתי ירושלמית, וירושלים נצורה ובצורה בלבי כאהובת ילדות יקרה, אבל אמות תל אביבית, כי למרות הקיץ הבלתי נסבל שהיא מרעיפה על יושביה רוב ימות השנה, למרות הפיח והעשן ויוקר המחיה, והיומרנות, היא העיר היחידה שמאפשרת לי לחיות בכל מצב צבירה. היא תקווה, והיא יאוש והיא יצור חי שאוכל, ושר, וצוחק ובוכה ומחרבן. רק לישון היא לא כל כך יודעת, ואיזה נפלא זה, לא ככה?