רבים רוצים לכתוב אבל מעטים פונים לתחום הזה כמקצוע. בימים אלה, כשכל אחד הוא מבקר מטעם עצמו, מעניין לשמוע את מי שהקריירה שלה נסבה סביב כתיבה על כל ענפיה. מאז שהיא זוכרת את עצמה, שיר זיו, כתבת מגזין ובעלת מדור קבוע במוסף "שישבת". עוסקת בתחום ובימים אלה היא עמלה על ספר הביכורים שלה. "למעשה, חוץ מחצי משמרת בקייטרינג, אותה לא סיימתי עד עצם היום הזה, עבדתי רק בתקשורת".
זיו, 38, החלה את דרכה ב-"ידיעות אחרונות" כמפיקה ואחר כך ככתבת פלילים לצד בוקי נאה. היא עבדה בערוץ הספורט במספר תפקידי תוכן והפקה ובחדשות 10 במספר תפקידים, בהם עוזרת עורך מהדורת החדשות. ב"ישראל היום" היא עובדת מ-2007. במקביל זיו סיימה תואר ראשון במדעי המדינה ויחב"ל באוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בקולנוע וטלוויזיה מאוניברסיטת ת"א. היא למדה תסריטאות ואוחזת בתעודת הוראה. לעיתונות הגיעה במקרה. "אני לא בחרתי במקצוע, הוא בחר אותי. לא הייתי יכולה לבחור נתיב אחר ואני לא מתחרטת לרגע. כתבתי וערכתי בעיתונים מביה"ס היסודי. מעולם לא היה לי ספק שאכתוב, יש לי חברי ילדות ששומרים מכתבים וברכות, כלומר, מגילות חופרות שכתבתי להם לאורך השנים. אני לא מסוגלת לכתוב משהו בפחות מ- 450 מילה, כולל במייל ובוואטסאפ".
כמי שביקרה אינספור תוכניות וסדרות של יוצרים, מה היו התגובות?
"כמבקרת הייתי חשופה לכל קשת התגובות. היו יוצרים שכמובן לא אהבו את הביקורת אבל לרוב לא קיבלתי באופן ישיר תגובות אלא דרך גורם שלישי שהעביר לי את המסרים. בסך הכל, אני חושבת שהצלחתי להישאר עניינית רוב הזמן ולהתמקד בניתוח היצירות ולא בגוף היוצרים, ולכן היוצרים הרגישו שגם אם לא אהבתי את התוצאה, לא כתבתי על מנת לפגוע בהם אישית בטוריי. היו גם יוצרים שהודו לי על הכתיבה. דווקא אלו שעמלו שנים על סרט תיעודי או סדרת נישה וזכו להתייחסות, שמחו מאוד על כך. בגדול, אני מאוד מאמינה בדיאלוג בין יוצרים לבין מבקרים. כולם יכולים להפיק ממנו משהו, גם היוצרים וגם המבקרים, וגם הקהל הרחב".
האם היית עדה לתהפוכות על המסך?
"ראיתי הכל מהכל במשך כמעט עשר שנים. ריאליטי, תעודה, דרמות, תחקירים, בידור, ספורט, חדשות. השינוי הכי חשוב שראיתי הוא במהדורות החדשות. הפורמט של הגשה זוגית נכחד ואף אישה לא צריכה יותר לשבת ליד גבר סמכותי. מהזוגיות של מיקי ויעקב, גדי סוקניק ויונית לוי ועוד, נשארו רק נשים בפרונט. אני כמובן מאוד שמחה על השינוי הזה, ואני מאוד נהנית לצפות במהדורות שמובילה תמר איש-שלום".
מה היה הכי קשה לראות ולבקר?
"פיגועים, אסונות. מכיוון שאני מכירה היטב את מאחורי הקלעים של עבודת אנשי החדשות, הצפייה כמבקרת טלוויזיה בפיגועים הייתה עבורי קשה במיוחד. מצד אחד, קיימת תחרות בין גופי התקשורת להביא מידע מהיר, אמין ולהחזיק שידור מתגלגל במשך מי יודע כמה זמן, וזה ברור לי. מצד שני, שידור לופ סרטונים מתוך אותם פיגועים ואסונות היה בעיני מעורר אימה ומבעית, מגביר חרדות ופאניקה. גם כאמא אגב, לא הייתי רוצה שבנותיי יחשפו בחדשות לסרטונים האלו. צריך עורכים אחראיים עם עמוד שדרה שיחשבו היטב, גם ברגעי הלחץ האיומים ביותר, מה ראוי לשדר ומה הוא פורנו-מוות שאפשר לוותר עליו".
עם השנים, רף הקטילות מצד מבקרים עלה. בלי לכסח מישהו הביקורת לא זוכה לבאזז.
"בוודאי, אי אפשר להתעלם מזה שזו האווירה מסביב, אך אני לא הייתי חלק מהמשחק הזה. לא כתבתי כדי 'להיכנס' במישהו. אחת הביקורות הזכורות לי היא ביקורת שחיבר רוגל אלפר נגד מלי לוי והסדרה 'חשודה' שעלתה בערוץ 10. באמת מדובר בסדרה איומה, אבל מלי לוי היא לא הבעיה המרכזית של הסדרה. רוגל נכנס בה חזק – 'אני יכול לחתום לה שהיא לעולם לא תהיה שחקנית. אין לה טיפת כישרון' וחבל. לקחת רק את האדם או קבוצת האנשים שבחזית ולכסח אותם זה הפתרון הקל. מאחורי כל יצירה טלוויזיונית יש שורה של מקבלי החלטות. אם משהו מצליח זה בגלל עבודת התסריטאים, הבימאי, הצלם ועוד. כך גם במקרה של כישלון".
כמי שעוסקת במקצוע הכתיבה – יש לך טיפים לכותבים?
"לכתוב על מה שהיה מעניין אותך לקרוא, גם מבחינת בחירת נושאים וגם מבחינת תוכן. לכתוב אותנטי, לכתוב בכיף ובלי לקחת את הכתיבה או את עצמך קשה מדי. יש עבודות יותר מפרכות בעולם".
מקצוע העיתונות איבד מזוהרו בעידן הנוכחי. הוא לא מבוקש כפי שהיה.
"קרנו ירדה ואולם העיתונים עוד פה, לפחות בינתיים ואם לא בפורמט של עיתון, נגיע ממקום אחר. עבודת העיתונאי, לשמוע ולספר סיפורים של אנשים, לחקור, לגלות, להאיר פינות חשוכות, להציף בעיות ועוולות וגם לספר סיפורי הצלחה, לא תעלם. אנשים עדיין רוצים לדעת מה קורה סביבם כל הזמן".
יש משהו שמפריע לך במקצוע?
"אני חושבת שאסור לקחת את המקצוע יותר מדי קשה. זה מקצוע נהדר. פוגשים המון אנשים, עוברים המון חוויות. אחד המקצועות המגוונים שיש".
זיו נשואה ואם לשתי בנות, איה 6, נגה 3, מתגוררת בגבעתיים והאמהות מסייעת לה לכתוב את ספרה הראשון. "אני כותבת רומן שנושאו חברות בין אמהות. הגיבורות שלי הן חמש אמהות טריות שהגורל הפגיש ביניהן, והעלילה מגוללת את מערכות היחסים שלהן עם הילדים, עם בני הזוג, עם המשפחות ואחת עם השנייה. אני מאוד נהנית לשמוע את הגיבורות שלי אומרות לי מה לכתוב. זה בדרך כלל קורה כשאני מתקלחת, ולכן זה שהגיע הקיץ עוזר לי מאוד בכתיבה. הנושא בוער בעצמותיי מאז שהפכתי לאמא.״
"האמהות שינתה אותי ואת הדרך בה אני מתבוננת על העולם. אני מביטה בחברותיי האמהות, חברות וותיקות וחדשות שנוספו במרוצת השנים ואני נדהמת מהעוצמות והיכולות שלהן. כולן וונדרוומניות ובכלל לא משנה כמה ילדים יש להן, בנות כמה הן, במה הן עובדות – אם בכלל. האמהות היא חוויה מכוננת בחיי, והבחירה לכתוב עליה היא משהו שמאוד משמח אותי להתמקד בו".
איך את מתמודדת עם ייסורי הכתיבה?
"אני מאוד נהנית מהכתיבה בגדול, מרגישה בשלה לאתגר העצום הזה והדבר שהכי קשה לי הוא להתפנות לכתיבת הספר מבחינת זמן. אני עמוסה מאוד בעבודה, בהרצאות ובסדנאות כתיבה שאני מעבירה ובבנות שלי, ואז מגיעה לספר כשאני מרוקנת מאנרגיה. אבל זה בטיפול, אני לוקחת חופשת כתיבה בקרוב וזו הדרך לבשר לבעלי: תתכונן! אני נוסעת!".
מה אנשים לא יודעים על מי שכותב ספר?
"מה שאנשים לא יודעים על כתיבת ספרים הוא שזה לוקח זמן. זה לא 'עוד' פרוייקט שאפשר לעשות על הדרך. זה פרוייקט שדורש ריכוז, מאמץ עילאי, התמקדות ועוד כל מיני דברים שאני מקווה שיש לי".
מה כדאי לספר לנשים לפני שהופכות לאמהות?
"הרבה דברים ושום דבר, כי אי אפשר באמת להתכונן לזה. מדובר בחוויה אינדיבידואלית, משנת חיים, מדהימה ומזעזעת בעוצמות שלה. האמהות גוזלת מאיתנו הרבה וגם מעניקה לנו הרבה. אני חושבת שאמהות צריכות מידי פעם לעצור – לא תוך כדי כביסה, איסוף צעצועים, גירוד מדבקה שנדבקה לרצפה או בתור לטיפת חלב, אלא באמת לעצור – ולשאול את עצמן מה הן רוצות. ואז, לא לפחד מהתשובה. אמהות טרייה היא שינוי דרמטי, שדורש לסגל מנהגים חדשים בזוגיות, ביחסים עם המשפחה המורחבת, ביחס לעצמי. אמהות מובילה לשינויים בעבודה, ליציאה ללימודים ולעוד המון דברים. 'אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים', אמר ד"ר סוס, וצדק. בתוך הכאוס הנפלא והמטורף והמעייף הזה צריך למצוא זמן לעשות דברים שאת אוהבת בין אם זה לרוץ, לרקוד, לקרוא או לבהות בטלוויזיה. הכל טוב, רק תהני מהחיים ומעצמך, וגם מהאמהות שלך".
כידוע, השילוב בין קריירה לבין אמהות קשה מאוד.
"האתגר של ימינו, ואני מוסיפה את הגורם השלישי, הבית. רוב הנשים שאני מכירה מנהלות קריירות מאוד יפות ומגדלות ילדים נפלאים, והן גם כסמנכ"ליות תפעול של בתים שלמים (במובן של אחריות על ניקיון וסדר, בישול, הסעות, חוגים, קייטנות, טיפת חלב, סידור לו"ז משפחתי ורק התחלתי. אני מתפעלת מזה עד עמקי נשמתי. אני חושבת שזה מאוד מאתגר להצליח בכל החזיתות, ואישית אני בעד לקחת עזרה מכל גורם שאפשר, משפחה, בייביסיטריות, שכנים, אנשים זרים עם דופק וסבלנות לילדים. אגב, יש לי חברה מאוד טובה שהיא אם לארבעה ילדים. שאלתי אותה איך היא עשתה את זה. היא ענתה, אין לי פייסבוק".
יש תוכניות טלוויזיה שאינך מוכנה שילדיך יראו?
"בוודאי שיש תוכניות שאני פחות אוהבת, ואותן לא יראו אצלנו. כל מה שהוא צעקני במיוחד, רועש ועמוס מדי, שיש בו שימוש בשפה עילגת או מאולצת – חרוזים מאולצים בעיקר, לא עובד עבורי. מצד שני, יש שפע של תכנים איכותיים לילדים ואפשר למצוא מה כן מתאים לכל גיל. בגלל העבודה שלי כמבקרת, צפיתי בהמון תוכניות וסדרות לילדים ואני יודעת מה יכול להתאים לבת השלוש שלי ולבת השש ואלו לא תמיד אותם תכנים. לא כל שמתאים לגילאי 6 בני 3 יכולים לספוג. אני מאוד ממליצה להורים לצפות עם הילדים בפרק אחד לפני שהם משחררים את הילדים לצפות לבד, גם כדי לבחון בעצמם אם זה מתאים לילדים שלהם, וגם כדי שיוכלו לשוחח איתם בהמשך על מה שצפו".
