"כמו לשבור אור" / מירי רוזוסקי / פרק 1

גיבורי הספר "כמו לשבור אור" הם גברים ונשים, הורים וילדים, מאהבים וננטשים – הנבחנים מבעד למנסרה המפצלת כל אחד מהם לקרן ישירה, צלולה וחותכת, החודרת מבעד להגנות היומיום, מזדהרת באבק השגרה ונשלחת היישר אל הלב

שני צעירים נפגשים, מתאהבים ומחליטים להתחתן, אבל הקִרבה ביניהם מותחת את כל החוטים השזורים בין שתי המשפחות עד כאב. עד פקיעה. מצד אחד ניצבים אמא שלו, אבא שלו והמאהבת לשעבר, ומן הצד השני אמא שלה, בן זוגה הנוכחי ובעלה הקודם. בתווך, פורטת באין רואים על המיתרים הללו, עומדת מישהי ומתבוננת בהם. בכולם.

 גיבורי הספר "כמו לשבור אור" הם גברים ונשים, הורים וילדים, מאהבים וננטשים – הנבחנים מבעד למנסרה המפצלת כל אחד מהם לקרן ישירה, צלולה וחותכת, החודרת מבעד להגנות היומיום, מזדהרת באבק השגרה ונשלחת היישר אל הלב. כמו לשבור אור הוא יצירה הבוחנת לעומק את המבנה והמשמעות, האפשרות וחוסר האפשרות של אותה המצאה מורכבת ופשוטה כמו קציצות ופתיתים – המשפחה: כיצד להיות חלק ממנה והאם ניתן שלא.

הרומן החדש של מירי רוזובסקי הוא ספרות פוליפונית במיטבה, צורה המהדהדת ומשכפלת את התוכן ומצליחה להעמיד לא רק דמויות מובחנות ומלאות, אלא גם סיפור מפורק, המתאחה לשלם הגדול מסך חלקיו.

רוצות עותק?: מלאו את הטופס אחרח הפרק הראשון ואולי תזכו!

עטיפת ספר כמו לשבור אור

פרק 1

"עזוב, עמדתי לומר, עזוב את כל זה. מה זה משנה מי מדבר, מישהו אמר מה זה משנה מי מדבר. עומדת להיות פרֵדה, אני אהיה שם, לא אחמיץ זאת, זה לא יהיה אני, אני אהיה פה, אומר שאני רחוק מכאן, זה לא יהיה אני, אני לא אומר דבר, עומד להיות סיפור, מישהו עומד לנסות ולספר סיפור."

(סמואל בקט, תרגום: תומר פלדמן)

מישהו מדבר. לדבר זה קל. אבל מה עם השאלות. מה עם התשובות. מה עם הספקות. והפחדים, מה איתם? מישהו מתעקש לבנות. מישהו נאבק לפרק. כמה זה אחד ועוד אחת, ואיך מהאחת והאחד נוצרת המטרייה ההיא שהבטיחו לנו פעם, או שאולי לא הבטיחו? אולי רק הבטחנו לעצמנו? ומה עושים אם המטרייה נשברת, וכמה זמן יכול אדם לשמור על מטרייה מפני רוחות וגשמים ואפשרויות וכאבים.

מישהו לא מבין, מישהו מבין יותר מדי, מישהו צריך פרשנות. מה המטפורה ומה הממשות. המטרייה. הגשם. הצורך להיות מוגנים ביחד. היחד. מהו היחד. איך אפשר לכונן אותו. לקיים אותו. להחזיק אותו. ומה עושים עם השקרים והתירוצים וההאשמות. מה עושים עם החטאים. מה עושים עם העונשים. והשאלות. מה עושים עם השאלות.

מישהו רוצה לספר סיפור. לספר סיפור זה כמעט בלתי אפשרי, כמעט כמו לחיות. כמעט כמו לחיות עם אנשים אחרים, כמעט כמו לחיות עם אנשים אחרים שחיים או חיו או יחיו עם אנשים אחרים. והדאגה, והאחריות וחוט הלב. והמאבק, הו המאבק להחזיק את כל זה. ולא להתייאש, ובעיקר לא למאוס. לא להפנות עורף. והשיבוש.

הידוע מראש, המוכחש, המפתיע תמיד.

כי הנה, פה, בסיפור הזה, הולכת להיות חתונה. שני ילדים, הם כבר לא ילדים אבל כולנו הרי ילדים של מישהו שבשבילו תמיד נהיה.

הם החליטו להתחתן. למרות שהם לא מכירים הרבה זמן. הם החליטו לעבור לגור כאן, באזור האסור, למרות שהם לא מגורשים משום מקום.

הם לא יודעים מה שהם עושים. מה שהם רוצים. מה ההשלכות. או שאולי להפך. בכל מקרה, עומד להיות טקס. כאילו שיש לטקסים משמעות מעבר לקיום של עצמם. כאילו שאפשר לשרטט הנדסית את הרגע הזה שבו אדם פוגש אדם, את שבריר השנייה שבו משהו נראה, נשמע, מוּרח, את רסיס ההיתכנות הזה, גחל שמתעקש לעוף, פרפור של אור, חדירה של אדם אחד לתוך הקרום של אדם אחר, ולהפך.

כאילו שאפשר לדעת.

שהרי כל מה שיש הוא מה שרואים — שני ילדים שכבר אינם ילדים, לפחות לא בעיני עצמם, שמבקשים לקשור את חייהם יחד.

הוא גבוה. אוזניו גלויות. עיניו כהות ועדינות, כמעט עדינות מדי. הריסים שלו מסולסלים, הגבות גליות, הלחיים תפוחות במידת־מה, מידת־מה שאולי לא היתה ניכרת אילולא היה כל כך שדוף. כן, הוא רזה מאוד. עצמות הבריח שלו בולטות מעט, הבטן מכווצת ורק הפופיק קצת בולט בה, בילדיות מביכה.

הרגליים שלו יפות. יש בהן חוזק. השערות שעליהן מסולסלות במקצת וצבען חום בהיר, כמו הריסים, ואולי יותר.

השפתיים שלו דקות. משורבבות תמידית בהבעה של עלבון לכאורה.

הוא לא יפה באופן מיוחד, אבל בוודאי שלא מכוער.

הוא מושך? תלוי את מי. הוא יכול להיות מושך. משהו בדקוּת הזאת, בעדינות הבלתי מתרפסת. בחישׂפון שעולה מבעד לזיפים. בתנועת הכתפיים הסרבנית. בגיחוך. אדם של ניגודים אינסופיים. גם הריח שלו, ריח של זיעה של גבר ושל עוגיית וניל. הוא נאנח כמו איש זקן, ובתוך הצער הסמיך של אנחותיו וכתפיו הקפוצות אפשר לראות בבירור, במוחלטות מצמררת, את הילד שהוא היה, את ההתרפקות הרכה, את הסקרנות המתמדת, את התשוקה להיטמע.

הוא מה שנקרא — יצירתי. למרות שלא ברור מה יצר. הוא תרגם, לא מעט. הוא כתב שירים, כן, אבל הם היו עלובים אפילו בעיניו, אפילו בשעה שכתב. ותמיד הרגיש שהם כמו לנסות לספר חלום. אף פעם לא נוגע בָּבפנים. הוא גם ניגן, כן. אפילו יפה. אפילו יפה מאוד. אבל הפסיק. התמדה איננה התכונה החזקה שלו.

ויש בו חמלה, רכה ונוזלית וחמימה, אצורה בתוכו כמו הבטחה, כן, כמו הבטחה, כמו סומסום שייפתח עם הסיסמה הנכונה.

אבל מהי הסיסמה הנכונה. מה יפעיל את האוצר החמלתי הזה שבתוכו, מה ימוסס את הסרבנות, את קשיות העורף השקטה והתוקפנית בדרכה, את קשיות לבו של הגורל, כלומר של הנסיבות, של הדברים שקרו כך ולא אחרת.

שאלה מצחיקה. כלומר לא מפקיעה את הנימים, אבל מעט דברים הקשורים בתומר מפקיעים את הנימים. השאלה, אם להיות מדויקים — מיותרת. כי רוני היא הסיסמה, היא ודקוּתן של שכמותיה, ועיניה הגדולות, המעט מעריצות, וחוכמתה הפשוטה, הארצית, הכאילו שקופה.

יש לה נקודת חן קטנה על העורף וציפורניים כסוסות, גם בידיים וגם ברגליים. וכשהיא עצובה או מוטרדת, הצוואר שלה נשטף אודם שמתפשט גם לחזה ולגב. פניה עדינות. נקיות מנמשים ומפצעים ומאיפור. שערה ארוך וחלק, שטוף ריח פירותי משכר, וצבעו משתנה עם האור, עם חיוכה, עם הגשם.

היא עקשנית, הקטנה. נמלה עמלנית בחיפוש אחר משהו שאת טיבו היא עצמה לא יודעת. לפעמים נדמה לה שהיא מוצאת ואז היא עוצרת, מרוצה מעצמה. כזה הוא תומר בשבילה, או לפחות זה מה שהיא מספרת לעצמה. היא כבר יודעת את כוחן החלקי של אגדות עצמיות, ובכל זאת מתעקשת לדבוק בן. אי אפשר שלא ללכת אחרי הלב שיוצא אליה כשהיא הולכת ברחוב, לפעמים נדמה שמשתלשל מאחוריה שובל שקוף של לבבות. לפעמים היא מביטה אחורה, אבל אף פעם היא לא מבחינה.

הנה הטקס מתחיל, מנהלת אותו צעירה ששערה מגולח לפלומה קטיפתית והים משתקף בתוך עיניה. לידה עומדת בחורה שדומה לתומר, הן קרובות מאוד ולא נוגעות. איש גבוה, שפניו כבדות, מתקרב אליהן ומחבק את זו שדומה לבנו. מתוך החיבוק שלהם עולה כמו הבל גם הדמיון שבין שניהם, שקוף ושלם. לידם עומדת אישה גבוהה ומביטה בהם בריכוז, יש התחלה של חיוך בקו שפתיה, שערה הקצר כמעט לבן כבר. הגבר לוחץ יד למנהלת הטקס ומוסיף איזו טפיחה אבהית, פטרונית קצת, על שכמה. הבחורה קוראת לאנשים להתאסף. לא מעט נכנסים אל מתחת לחופה. האיש הגבוה, אשתו ובתם, החיוך של שלושתם זהה במלאותו. בצד השני עומדים אישה קטנה שעיניה דומעות, היא ממוללת בידה מטפחת ומחייכת תוך כדי, לידה כורע איש שכובע מצל על עיניו, הוא בודק את הנורות הסולריות הקטנות שמקיפות את כל החבורה. הוא מרוכז מאוד, ולרגע, לרגע נראה שמח. מאחוריו עומד גבר רזה וקירח. הוא מחבק בחורה יפהפייה בשמלת כתפיות. היא לא משיבה לו חיבוק. אנחנו צריכים להתחיל, אומרת כחולת העיניים בקולה המתנגן, כי אנחנו רוצים לברך לפני השקיעה ויש לנו לא מעט ברכות, ככה זה במשפחות מורכבות, אומרת אחת הנשים, כל המשפחות מורכבות, עונה גבר כלשהו. כולם מחייכים עכשיו. אפילו צוחקים. אפילו אני.

| שרונה |

תומשון אהוב שלי.

לא, לא טוב. היא לא יכולה לברך רק אותו.

תומשי ורונצ'יק אהובים.

בררר… מה זו ההתיילדות הזאת. כל הסוכר הזה נגרס לה בפה כמו עפר משומש.

תומר ורוני יקרים.

רשמי מדי.

תומר ורוני, ילדים שלנו.

מה ילדים שלנו? רוני לא ילדה שלה, תודה לאל.

ובמה היא יכולה לברך אותה בכלל. את רוני שכבר בורכה בדבר הכי חשוב ויקר ונפלא שיכול להיות: לקבל ככה את האהבה של תומר. את ההתמסרות שלו. את תומר בעצמו.

אולי אפשר לחוד.

רוני יקרה, אנחנו עוד לא ממש מכירים אותך.

נו, באמת. מה היא נהיית אמא שלה לעת זקנה. באה בטוב ופורשת את הרוע כמו מניפה גנדרנית.

תומר, תומשי, ילדושון שלי אהוב. כשהיית קטן היינו משחקים עם גרשון, החבר הדמיוני שהיה לך, שהיה נלחם במפלצות לא נראות שמתרבות מעצמן, ותמיד היה נכנס לצרות גדולות בגלל תמימותו הרבה וטוב לבו. ואנחנו היינו באים להציל אותו ופעם אמרת לי, את יודעת? גרשון הוא חצי אוגר וחצי עטלף אבל הוא בעצם אני —

הוא יהרוג אותה.

ואולי בכל זאת. זה לפחות אמיתי. מהלב. הוא הרי זה שהאשים אותה לאחרונה שהיא לא חיה חיים אמיתיים, לא? אז שיתמודד.

לעצור. היא צריכה לעצור. אם היא תכתוב את הברכה מתוך הזיכרון של הריב ההוא זה לא יהיה מדויק.

תמיד הם צוחקים עליה, הילדים, שהיא אומרת על דברים שהם מדויקים. כן, נכון, היא מעריכה דיוק. באמנות. בהורות. בטיפול. באוכל. זה משהו רע? היא אף פעם לא מבינה עד הסוף את ההומור שלהם, בוודאי כשהיא עצמה הבדיחה, מה רע בהערכה לדיוק? ואולי לכתוב בברכה משהו על זה? להזכיר את ההווי המשפחתי שפעם היה ועכשיו קצת חזר, של ישיבה משותפת, שלושתם ולפעמים ארבעתם, עם חגי, והצחוק המלא, המשוחרר, המשותף, כשמנתחים אותה, פורסים אותה עד דק, מגחיכים ומלעיגים כמו שרק לה אפשר לעשות —

לא, מה עובר עליה. זה לא חיים שכאלה — זו החתונה של תומר וביקשו ממנה לספר משהו עליו, כילד. כמה מסובך זה כבר יכול להיות. ואיך זה יכול להיות שכל מה שעולה בראשה עכשיו הם זיכרונות שמקלפים את העור, שהופכים אותה לגוש רירי וחשוף שמחכה בהכנעה לגבישי המלח, שיבואו כבר, שיעצרו את הרטט של הדאגה, של המתח שלפני הכאב.

כשהוא היה קטן לא עבר שבוע בלי שהזמינו אותה לגן ואחר כך לבית ספר, לפעמים בגלל כאב אמיתי, כלומר גופני: הוא נפל, עלה לו החום, מישהו הפיל עליו לא בכוונה את המדף עם הספרים, ולרוב בגלל כאב מדומיין, כלומר מתורץ: הבטן, האוזניים. די מהר הוא למד מה הכי אפקטיבי, והיא היתה מבטלת מטופלים, הדרכות, קבוצות, לא עושה חשבון לכלום, רק רצה חסרת נשימה — לגן ואחר כך לבית ספר — ומחבקת אותו. היתה מקיפה את כולו בידיים שלה, מקיפה ומקיפה ולא עוזבת, נותנת לו להתכנס לתוך החיבוק הזה שלה, יושבת איתו על המדרגות ביציאה מהגן או על הספסל מחוץ לבית ספר, במה שהפך להיות טקס קבוע ואילם של שניהם, יושבים ככה דקות ארוכות, בלי להגיד מילה, עד שהוא נרגע, מבין שזה בסדר, אמא באה, אמא תמיד באה, אפשר להרפות. נלך הביתה, ילדושון? או שאתה רוצה גלידה קודם.

חגי היה מתפוצץ מזה. את לא מבינה שהוא עושה לך מניפולציה, אני לא מבין אותך, מילא ההיענות, אבל הטקס? והפרס? והיא ידעה שהוא גם לא מבין וגם צודק, ונאלצה להילחם בכעס שההתענגות העולצת של תומר גרמה לה, איזה יופי שעבר לך הכאב בטן, נכון, תומשי?

זיכרונות, יש להם את הכוח הצנטריפוגלי הייחודי של עצמם, אדוות מעגליות וגלים, זה הרי לא ייעצר בגרשון. או בתומר.

כשהיא היתה בצבא, כשהיא וחגי רק התחילו, היא קראה את הספר ההוא, והיא לא הצליחה להפסיק את הקריאה גם בשמירה, מתחננת לנשים הצרפתיות שיתעשתו, שאפשר לחיות גם אחרי, גם בלעדיו, ויואב הרס"פ, שגם ככה שנא אותה, תפס אותה קוראת בשמירה והשאיר אותה שבת. היא עמדה בתור לטלפון הציבורי וכתבה על הקיר, אוי אמא אמא למה למה, אוי למה זה חיים לי נתת. או שזה כבר היה כתוב שם על הקיר? לא מתאים לה לכתוב על קירות, לא עכשיו וגם לא אז. אז, כשהיא לא הצליחה להבין את חוסר הצדק הקוסמי, איך זה יכול להיות שהרס"פ, שהיה אדם קטן עם בעיות גדולות, ימנע ממנה לפגוש את חגי, אחרי שלושה שבועות, ועוד בגלל שלא הצליחה להתנתק מהיומן של האישה שבעלה עוזב אותה כל כך לאט וכל כך ברכות וכל כך בעדינות שהיא לא שמה לב שהיא נשברת. כשהיא חושבת על זה עכשיו היא די נדהמת, מה כל כך שבה אותה באישה ההיא. מה לילדה בת התשע־עשרה שהיא היתה ולבורגנית הצרפתייה הנואשת? אבל היא כנראה היתה בוגרת למדי בגיל תשע־עשרה, אין מה להגיד, החיים עם אמא שלה היו חתיכת גיבושון. בסוף השבוע ההוא חגי בא אליה בטרמפים ישר מהבסיס שלו, והגיע בארבע מלוכלך ועייף ורך, ושעה אחר כך, כשהם שכבו במיטה הצרה שלה, חצי ישנים, שלובים זה בזה, שקטים, מישהו דפק על הדלת, שרונה? את שם? אמא שלך בש"ג, מחפשת אותך.

אמא שלה באה בפיאסטה המקרטעת. נסעה שעתיים וחצי עם סיר קציצות שהשפריץ על המושב וטיפותיו האדומות הכתימו את הריפוד עוד שנים אחר כך, להזכיר את הזעם כפוי הטובה של שרונה, שהחמיץ את המעשה האימהי ההרואי ואת הקציצות ואת השבת עם חגי. מזל שחגי בעצמו גדל עם אמא לא פשוטה ובלי אבא. אחרת מי יודע אם הוא היה יכול לשאת אותה ואת ייסורי הפרימה המדממים של הסימביוזה שאמא שלה כה טיפחה, ייסורים שהיו הכרחיים, כלומר פרימה שהיתה הכרחית, שאחרת איך היה נשאר מקום לרקמה המשותפת שלהם.

כשהם הלכו יחד לטיפול אצל יוחאי, חגי האשים אותה שהיא טיפחה ומטפחת סימביוזה עם תומר. עד עכשיו זה מרגיז אותה. היכולת הזאת של חגי להצדיק את עצמו על ידי הבחנות מדויקות, לכאורה, של אחרים. הרי מי כמוהו אמור לדעת שכל התכלית של הקשר שלה עם הילדים היתה בדיוק לתת להם את מה שלא היה לה (ולו) — אפשרות לגדול, להתפתח, לסבול, ליפול, ולדעת כל הזמן שאתה לא לבד, שאתה יכול גם להישבר —

לפני שקרה האסון, אחרי שתומר הצליח לסיים את הטירונות ואת הקורס והשתבץ בבסיס שנחשב הכי טוב והשתלב בו למרות החששות שלו ולמרות שרצה בכלל יומיות, בשנה שרותם התחילה את התיכון והיתה כל כולה בלימודי הקולנוע ובחברות עם יהל, היה את הבור ההוא, העלום, המתמתח, כמו פיהוק שהופך להיות אנחה שהופכת להיות בכי, היא הרגישה את הדכדוך פושה בה, הימים הארוכים בבית לבד, השאלות הקיומיות. זה לא שהיא לא ידעה שזה יקרה — הריקנות המקצועית אחרי שהילדים יגדלו — ידעה בהחלט ואף התכוננה אליה, כבר התחילה לברר לגבי ניהול משאבי אנוש, כי השנים מחוץ לקליניקה סיפרו לה בבירור שהיא לא מתגעגעת למטופלים ולא לבעיות שלהם ולא לעוצמות ולתעצומות שהעבודה איתם מבקשת, ואת הניהול של המכון היא עשתה כל השנים הללו בקלילות, בפשטות, בטבעיות. מעניין כמה סיבובים צריכים לעשות כדי להגיע למה שמתאים לנו, היא הסבירה לחגי, שאישר, זה נכון, האופן שבו היא מפעילה את האימהוּת שלה על ארגון המכון הוא זה שעושה את המקום לכל כך משפחתי, למרחב מְגַדֵל שהוא הרבה מעבר למקום עבודה, את צריכה לנסח מתודת ניהול חדשה! הוא, כרגיל, חשב הרבה מעל הראש שלה, והיא, שרק רצתה ללמוד קורס או שניים בניהול, להתמקצע, הפסיקה לדבר איתו על זה. בכלל.

ואז בא האסון.

בלילה של אותו רביעי היא התעוררה כמה שעות לפני שהטלפון צילצל, אבל לא היתה בכך שום אינטואיציה אימהית נשגבת, כי האסון עצמו, מתברר, קרה שלושים וחמש דקות אחר כך, וגם לא היה שום דבר יוצא דופן בהתעוררות החטופה, כי באותה תקופה היא הרי לא ישנה טוב, זה היה חלק מהעניין. חגי ישן, כרגיל, על הגב, והבית היה הפוך ומואר ועם המזגן פועל ותריסים לא מוגפים כמו שרותם תמיד משאירה אותו, ולא יעזור כמה מבקשים ממנה, והיא הלכה ברחבי הבית וכיבתה את האורות ואת המזגנים והחושך השחור והבודד של הלילה הסתער פנימה דרך הדלת הלא מוגפת של המרפסת כמו גור כלבים משולהב ואסיר תודה, והיא נזכרה ביו־יו, הכלב שתומר ביקש וקיבל בגיל אחת־עשרה, ושאחר כך הם החזירו לצער בעלי חיים כי אי אפשר היה לשלוט בו בכלל ואפילו תומר מאס בו.

היא הלכה לחדר של רותם ופתחה את הדלת לכדי סדק, רק כדי לראות שבתוך הבלגן רותם ישנה, עירומה. כמה היא יפה. הבית היה שקט והיא הכינה לעצמה תה עם חלב ודבש והתיישבה במטבח, לפעמים התה החם והמתוק עשה את העבודה והלילה היה חוזר להיות מה שמצופה ממנו. אנשים נורמליים ישנים בלילה, אמר לה פעם חולה אחד כשהיא וחגי עשו את ההתמחות במחלקה הפסיכיאטרית. היתה לו להבה עכורה בעיניים, לבחור ההוא, וכשהיא אמרה את זה לחגי, הוא חייך ואמר שהעיניים של החולה מבריקות, זה נכון, ושזו תופעת לוואי של התרופות, אבל שכמה הוא אוהב את הניסוחים שלה. אחר כך, באיזו שבת אחת, החולה ההוא תקף את האחות במשמרת ערב וחתך לה את כל הלחי הימנית ואת הצד הימני של הצוואר ואת הכתף, אבל היא וחגי לא דיברו על זה, ממילא העבירו את החולה למחלקה הסגורה והם כבר עמדו לסיים את ההתמחות, וגם להתחתן.

בחמש ועשרים הטלפון צילצל. היא היתה בטוחה שזה תומר וענתה, תומשי! מעבר לקו היתה שתיקה קצרה ואז קול של בחורה אמר, הגעתי לבית משפחת פלדמן? בדיעבד השאלה הזאת היתה צריכה לשאוב את האוויר מתוכה. אבל מה שמפחיד בדיעבד, ברגע האמת יכול להתעקש על טיפשות, והיא ענתה בקול מחויך, כן… את ה"כן" המרוצה והנכון של האמא של עלם החמודות שבחורות מתקשרות לביתו בחמש ועשרים בבוקר. שום דבר מהחיוך המרוצה הזה לא היה רציונלי. הרי גם אם תומר הפך פתאום לגברבר דה לה שמאטע, למה שהבחורה תתקשר אליו הביתה כשהוא בעצמו בצבא, ולמה בחמש בבוקר? אבל למשאלות יש המקורות העמוקים שלהן, ולפחדים גם, ועד אותו הרגע הפחד האמיתי שלה היה חוסר היכולת של תומר להיפתח ולהתחבר בכלל, ועם בנות בפרט. כן, היא דאגה לדברים שיכולים לקרות בצבא, אבל זאת היתה דאגה פשוטה, כמעט מוכנית, ואילו הפחד הכוסס על חוסר היכולת שלו להיקשר ולתקשר ולהיפתח היה סבוך יותר, ואורגני יותר, כלומר משהו שהלך וגדל והלך והתפתח והלך וחזר כל הזמן, מאז שהוא ברח מהגן כי עמליה העליבה אותו, והיא ממש היתה צריכה להתאפק לא לגשת אליה ולמשוך בתלתליה היפים.

היא כבר היתה בדרך לחדר השינה להעיר את חגי, אתה שומע? צילצלו מהבסיס של תומר, אמרו ש־ כשהטלפון צילצל שוב. תומר, חנוק מבכי, אי אפשר היה להבין מה הוא אומר, אולי הוא בכלל לא אמר שום דבר, היא בכל אופן זוכרת רק את ה"אמא, אמא, אמא, בואי" התינוקי שלו, ואת הקול המתכתי של אמא שלה בשאלה של עצמה, אבל מה קרה? תומר, מה קרה?

הכבישים היו ריקים וחגי נהג מהר והיא ישבה לידו וניסתה להרגיע את הנשימה. הוא שאל, מה הוא ענה? מה הוא ענה? כאילו שזו אשמתה שהיא לא יכולה לספק לו את הפרטים המדויקים. לא. היא לא יודעת מה קרה. רק שתומר בהתמוטטות. זה מספיק, לא? אחר כך הקפה שהוא התעקש לשתות באיזו תחנת דלק, הטעם הדלוח והרותח שלו שנצרב בגרונה, הילדה המוזרה עם השיער הכחול שעבדה בקופה, אתם ההורים של רותם פלדמן, לא? מה? מאיפה את־ מתברר שהיא למדה במחזור שלה, אבל אז עזבה את בית ספר, ואיך את יודעת ש־ איך זיהית אותנו? חגי לא התאפק, כמובן, המחשבה שמישהו זיהה אותו מהתוכנית הכושלת בערוץ 1 לא יכלה להישאר בגדר אפשרות, הוא היה חייב לבדוק את זה, גם בבוקר הזה, למרות שהתחננה, בוא ניסע כבר, למרות שלא יכלה להסביר לו את קוצר הנשימה שדחף אותה מבפנים, בבטן, בידיים, בעצמות הלחיים, להגיע כבר אל תומר, להגיע אליו ולאסוף אותו בשלמות, בפיזיות, כמו בהילוך הפוך. הילדה ענתה, ראיתי אתכם פעם עם רותם בבית ספר, מין תשובה עמומה שיכלה להיות כיסוי למפורסמות הפאתטית של חגי, או למשהו אחר, אותה זה באמת לא עניין. למעלה הופיעו הסימנים של היום החדש, ככל שהם יכולים להיראות בשמים שמעל תחנת דלק מדברית. למטה, הסימנים של היום שהיה. על הכביש שממול, עוד אמבולנסים, ניידות משטרה, מכוניות צבאיות. חגי מיצה את הדיאלוג המיותר עם הנערה, שנראתה כמו דמות מסרט אנימה יפני, שתה בשלוק אחד את הקפה שלו וקם, אוסף את שרונה אליו, הכול יהיה בסדר, הוא יהיה בסדר, מה שלא קרה, זה יהיה בסדר.

ואז הריצה שלהם לכיוון הביתן שהש"ג הצביע עליו, והנה הוא, הנה הוא, הנה הוא הילד שלה, שיושב מכווץ על מיטת שדה רועדת ורועד בעצמו. היא רצה אליו ואספה אותו אליה, כמו פעם, אבל כשהעכשיו מתחפש לאז, התחפושת עלולה להיות קטנה מדי או קרועה קצת, וישנו הרווח הזה בין הדבר עצמו ובין מה שהוא אמור לסמל או להזכיר, והרווח הזה מלא בצער ובאין אונים, כי בחדר המרפאה המחומם מדי, על מיטת השדה הרועדת קצת, הילד שלה כבר היה גדול מדי לזרועות שלה, גדול מדי וכואב מדי. היה לו את הריח המשומן של גברים במדים, והניסיון שלה לאפשר לו להתכנס אליה לחיבוק הרגיש כמו התגוששות מגושמת ומגוחכת, ומאחוריה חגי וההתלחששות שלו עם החובש, נתתם לו משהו להרגעה? כן, הרופא נתן לו זריקה, של מה? חכה רגע אני אגיד לך, חמישים מיליגרם פנרגן, אבל אני לא רואה שום השפעה בינתיים.

היא הסתובבה אליהם, מה בדיוק קרה? היא שאלה את החובש, ותומר אמר, את יכולה לשאול אותי, אמא, אני כאן, וחגי נדחף, אז מה בדיוק קרה, ותומר נשכב על המיטה ואמר בשקט, בשלווה מחרידה, יריתי טיל ישר על המפקד שלי, אבא, זה מה שקרה, ועצם עיניים. ולא המילים היו אלה שצימררו אותה, ולא הן היו הרווח בין מה שהיה פעם למה שעכשיו. וגם לא הזרועות שלה שקצרו. או הריח של הזיעה הגברית והמדים. אלא השלווה, שגם אם היא היתה מעושה או הגנתית, עדיין הרגישה אותנטית, הילד שלה שוכב על מיטת שדה ומטיח בהם בשקט, הרגתי בנאדם, זה מה שבדיוק קרה. כאילו שהם אשמים ששאלו. חצי שעה אחר כך, כשהפנרגן עשה סופסוף את העבודה שלו ותומר נרדם, חגי הלך לשיחה אצל מפקד החטיבה וחזר עם העובדות — היה תרגיל. תומר היה בחדר הפיקוד. עוד לא ברור למה. יהיה תחקיר. מה שברור הוא שמסיבה מסוימת, לא ברורה כשלעצמה, תומר לחץ על הכפתור הלא נכון ושלח טיל למקום הלא נכון, והתוצאה היא שהמפקד שלו נהרג.

מי נהרג? היה לה חשוב לדעת אם זה ההוא שתומר שונא או מישהו אחר, כאילו שזה משנה, כאילו שזה ילד בגן שהציק לתומר, או להפך, כאילו שאפשר לדעת מה לעשות עכשיו, אדם נהרג ותומר אחראי.

אחר כך הכול התערבב. הימים. הלילות. המילים. השתיקות. הכאבים. העובדות. השקרים. ובתוך כל הדרמות — שבימים ובלילות ההם היה נדמה שלא מפסיקות להתנחשל, מתקיפות מכאן ומשם, ונולדות זו מזו, כמו בבושקות אינסופיות של מילים ושתיקות ואשמה והאשמה — בתוך כל זה הוא, הילד שלה, הילד שכולו פקעת של רגישות וכאב, שתמיד היה צריך והיה קשה להגן עליו, עם העור הדק מדי והכאב החשוף מדי.

מה לא נאמר, דובר, נלחש, נזרק אז. הכתבות, הפייסבוק, השמועות שליחששו רעות וארס, הבדיחה הוויראלית על הטיל החכם, אורנה שם־טוב, אלמנתו של המפקד, שדרשה בדיקה וענישה, היא הרגישה כמו מישהו שנלחם במפלצות שמתרבות מעצמן, מה אתם רוצים למען השם? אתם לא רואים שהילד פגוע בעצמו? התחושה הזאת שהעולם משתגע, או היא, והידיעה הזאת שהיא מוכרחה להישאר חזקה ושלווה, בשבילו. המנטרה החוזרת שהקפידה להגיד לעצמה בכל בוקר ובכל ערב: הוא יֵצא מזה. הוא יצא מזה. הוא יצא מזה. היא יודעת שהוא יצא מזה. הוא יסתכל על הימים האלה כעל טראומה רחוקה וסגורה. הוא ימשיך בחייו שיהיו טובים, הם מוכרחים להיות טובים, מגיע לו שיהיו טובים, והכאב, והאשמה, והריסוק, הם רק יהפכו אותו לאדם שלם יותר.

בימים הראשונים היא נדרה נדרים. בכמה מהם היא עדיין עומדת. היא תעשה בכל חודש עשרה מעשי צדקה אמיתיים (לא סתם לתרום בגדים ישנים), היא תלך בכל שבוע לקבר של שם־טוב ותשקה שם את העציץ שאף אחד לא יודע שהיא הביאה, היא לא תסתפר עד שתומר לא יצא מזה. כשהיא חושבת על זה ככה, היא מבינה עד כמה כל ה"נדרים" האלה ילדותיים, אבל בימים הראשונים הדאגה והצער על כאבו מילאו את קנה הנשימה, סתמו אותו כמו המיסטוק בספר של דוקטור סוס שהיא כל כך אהבה להקריא לו כשהיה קטן.

והיא ניסתה. בכל הכוחות היא ניסתה להיאחז בחיים הידועים שלהם, כאילו הם התרופה לפצע שנפער, והיא ידעה, בתוך תוכה היא ידעה את מה שאסור להגיד ואפילו לא לחשוב: הגורל מפיל אסונות על מי שיכול לעמוד בהם, ומי אם לא הם.

מובן שלא היה מקום לחשוב על לימודים בתקופה ההיא. התהיות המקצועיות והקיומיות התפזרו ברוח הפעלתנית ששוב שרתה בבית, המלחמה הצעקנית של חגי, המלחמה הדוממת של תומר, והתמיכה שלה בשניהם.

וכן, זה נכון שרותם קצת הוזנחה בתקופה ההיא. אי אפשר להכחיש ושרונה היא הראשונה להודות. בוודאי לא בעוצמות שרותם דיברה עליהן אז. לא שקופה או מיותרת, חלילה, היא היתה עסוקה בשלה הרי, עוד לפני האסון, כלומר אולי מתמיד, מקטנות היא היתה ילדה עצמאית מאוד וחברותית מאוד ושמחה ונוחה ופתוחה. מה לעשות. זה מה שהיא, כל ילד מתפתח להיות מה שהוא הרי, בכך טמון כל הקסם, לא?

ככל שזה קשור לרותם, כלומר לאופן שבו שרונה רואה אותה, הדברים כנראה התחילו להשתנות בערב שבו היא ויהל נפרדו. שנתיים הם היו יחד. הוא כבר הפך בן משפחה, הילד הרזה והשנון הזה, אפילו תומר חיבב אותו. ובאותו הערב חגי לא היה בבית, ובקשב הדרוך שלה לקולות השקופים מהחדר של תומר פתאום היא שמעה בכי, שוטף, מתגלגל. נדרשו לה כמה שניות להבין שזה לא תומר. זה לא יכול להיות הוא. זה לא הבכי שלו. זה לא הקול שלו. זו רותם. רותם בוכה? היא דפקה בעדינות ורותם ענתה מיד, כאילו חיכתה לה כל הזמן הזה של הבכי, והיא נכנסה לחדר והתיישבה ליד רותם שישבה על המיטה, נזולה ונפוחה ומתפתלת, ואמרה, אוף, אמא, אני ויהל נפרדנו, ושוב התרסקה לגלים של בכי, והיא ליטפה את השיער היפהפה של הילדה שלה, של הילדה האהובה שלה, ושאלה, אבל למה, ומתי, וניסתה להסוות את העצב של עצמה, ורותם אמרה, זה מסובך, אבל זה כנראה מה שנכון, ושרונה הרגישה שאין טעם לשאול עוד, ורק נתנה לרותם להתרפק ככה, וליטפה אותה ואמרה, אני יודעת שזה כואב. אני יודעת בדיוק. וכשהיה נדמה שרותם נרדמת, היא יצאה בשקט מהחדר ועברה ליד הדלת הסגורה של תומר ונעמדה, כמו בכל הימים מאז האסון, ואחרי כמה דקות (ארוכות) שמעה את החריקה של המיטה ונרגעה ועלתה למטבח והכינה לעצמה קפה, וחייגה לחגי לספר לו והוא לא ענה, אבל אז רותם עלתה למטבח, היא לא נרדמה, מתברר, ובכל זאת נראתה מעודדת ומאוששת ושקטה, כאילו כל מה שהיתה צריכה זה את הליטוף הזה והחיבוק הזה משרונה, אימוש, בא לך שנאכל? ושרונה הרגישה את הסיפוק השקט, הישן, המלא, המפנה גב לכל מה שאיננו, ומתמסר רק לכאן ולעכשיו ולקיים, היא והמטבח שלה. היא והבת שלה. אימוש, סלט חסה ענקי בקערת זכוכית פשוטה, עם עגבניות שרי ובצל סגול ופטה חמישה אחוזים, והרוטב המדויק עם הטוויסט של הצ'ילי.

(לפני כמה חודשים, אחרי הפעם הראשונה שנעמי באה אליהם, כשרותם חזרה הביתה אחרי שלקחה אותה לרכבת ועל הפנים שלה היתה מתוחה שאלה, היא וחגי זיהו אותה יחד ואמרו, היא פשוט מקסימה! בתיאום מוחלט, בלי רווח של שנייה או של שבריר אינטונציה, ורותם צחקה בהקלה גדולה, אתם בטוחים שאתם שני אנשים בכלל? וחגי ענה ברצינות מוגזמת, רותשי, את הרי יודעת שאפשר וצריך להבדיל בין ברית עמוקה לאיבוד עצמיות, והיא ידעה שאף פעם לא היתה עונה תשובה כזו, ושהיא אף פעם לא תתרגל באמת לצורך שלו לדחוף מילים מובנות חלקית, אבל בסופו של דבר, מצאה את עצמה מתגוננת, אבל למה את אומרת את זה כאילו בביקורת? זה לא טוב שאנחנו ככה, מאוחדים בדעות ובמחשבות? ברור שזה טוב, רותם ענתה, זה מעולה, אתם מעולים, אתם ההורים המושלמים בעולם).

אבל בתקופה ההיא רותם כנראה עוד לא חשבה ככה, ואפילו ה"טוב דיו" הלך והתרחק מהם בריצה מופרעת וחסרת כיוון. כי אמנם הערב ההוא במטבח היה מקסים והרמוני ורותם דיברה בלי הפסקה על הסרט שהיא עושה, על המורה החדשה לדוקומנטרי, על הסרט של המורה החדשה לדוקומנטרי, את חייבת לראות אותו, אמא, הוא משנה חיים, אני אומרת לך, ושרונה הקשיבה קשב רב והגיבה והתעניינה, אבל כנראה לא מספיק, כי זמן קצר אחר כך, אולי שבוע או שבועיים אחרי, הם זומנו בדחיפות לשיחה עם מנהל התיכון. המזכירה שלו אמרה שהיא לא יודעת למה, אבל ששמואלי אמר שזה דחוף, מאוד דחוף, והם ישבו קצת מתוחים אבל בעיקר משועשעים, בחדרו הרחב, הלשכתי, של שמואלי המנהל, והיא אמרה לחגי שבוודאי מדובר באיזו מלגה מיוחדת או משלחת לחו"ל, הרי רותם כל כך מוכשרת, וחגי הינהן, כל כך מוכשרת, ושמואלי נכנס, שמנמן ונמרץ ומזיע, והמבוכה שלו התיישבה בחדר והתנשמה בכבדות מטרידה, טוב, תראו, אני לא כל כך יודע איפה להתחיל, היא העיפה מבט הצידה לחגי וראתה את חוסר הסבלנות מרפרף על השפתיים שלו, וגולש לשעון, מתי הוא אמר שיש לו מטופל?

ואז המנהל התעשת. לפני כמה חודשים עידו, המורה הוותיק שלנו לדוקומנטרי, עבר משבר אישי ועזב באמצע השנה. קיבלנו במקומו קולנוענית צעירה בשם אדר, אולי שמעתם על הסרט שלה, "התנועה הקבוצתית"? לא שמעתם? בכל מקרה, לא חשוב, היא התחילה לעבוד פה, היא נכנסה לנעליים הגדולות של עידו, שכאמור, היה מורה אצלנו הרבה שנים, בחורה מקסימה, מאוד שרמנטית, התלמידים התאהבו — הוא עצר רגע ושיחק עם הלשון בתוך הפה, ואז המשיך, כולנו מאוד התלהבנו ממנה, אין מה להגיד.

אדר! זאת המורה שרותם דיברה עליה! זה בטוח משהו שקשור למלגה לחו"ל. היא תסכים? תלוי לכמה זמן, היא מקווה שהוא לא מדבר על חילופי תלמידים לחצי שנה, זה ממש לא בשבילם! אדר, היא אמרה ולא הסתכלה על חגי, שמעתי עליה הרבה (ה"שמעתי" הצטמרר בחדר כמו זיוף. למה היא לא אמרה שמענו?) היא ממש אוהבת אותה. שמואלי נאנח, כן, את זה אנחנו יודעים, ואז עצר, והביט בשניהם. קודם בשרונה, ארוכות, ואחר כך בחגי, ואחר כך אמר, אנחנו עוד לא יודעים מי צילם את הסרט, ואיך הוא

הגיע אלינו, אבל כרגע זו הדאגה השנייה שלנו, קודם כול צריך להחליט מה —

איזה סרט? היא שאלה, או חגי.

טוב, אני שמח לשמוע שאתם לא יודעים, זה סימן שמי שזה לא יהיה שצילם אותו לא הפיץ, וגם זו לטובה, אבל — הוא נעצר שוב ושרונה איבדה סבלנות שוב. על מה אתה מדבר? אתה יכול להסביר לנו? שמואלי נאנח. תשמעו, מה שאני לא אסביר יישמע רע, אז אני פשוט אראה לכם עם מה אנחנו צריכים להתמודד ואז נחליט יחד איך אנחנו מתמודדים עם זה. חשוב לי שתדעו שאנחנו יחד בסיפור הזה. באותו צד.

שמואלי הזיז את המסך לכיוונם, כדי שלא יוכלו לפספס את מה שהם רואים, את הבת שלהם, הבת היפה והמוצלחת והענוגה שלהם, הילדה שאיתה אף פעם לא היו בעיות או צרות, מסתכלת ישר למצלמה, כאילו היא יודעת שהיא שם, בזמן שהיא שוכבת על הרצפה ומתפתלת תחת לשונה של מישהי אחרת, שגם היא, כמו רותם, עירומה לגמרי.

חגי הושיט את היד למחשב ושמואלי מיהר לעצור. אני מצטער, אבל רציתי שתראו במה מדובר. מישהו שם דיסק און קי אצלי בתא השבוע. אין לנו מושג מי ואין לנו מושג למה. הדאגה הראשונה שלנו היתה שזה לא יופץ ברשת, השקענו בזה את מרב המאמצים, ומובן שאדר — טוב, היא פוטרה, זה ברור, אנחנו עוד מתלבטים לגבי צעדים נוספים, מנהלתיים ואחרים, אבל היה חשוב לנו לדבר איתכם קודם, כי ברור שכל צעד נוסף יביא ל — הוא חיפש את המילים המדויקות — ברור שכל צעד נוסף יביא לפומביות של הפרשה וחשוב לנו גם לשמור על רותם בהקשר הזה. ובכלל.

ובכלל — זאת היתה המילה החשובה בכל המונולוג החלול שלו, והיא נפלה בדיוק במקום. שמואלי הרי היה אחד מעדי האופי של תומר בוועדת החקירה, והוא, בניגוד לתומר, ידע בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ, איש חינוך־פוליטיקאי־תחמן שכמותו. אבל חגי לא היה שותף להתמרמרות שלה. הוא אמר שהוא מסכים עם שמואלי, שהשתקת העסק היא גם האינטרס של בית הספר וגם של המשפחה. בכלל — מהרגע הראשון היה משהו מקומם בתגובה שלו. לא ההתעשתות הרגילה. לא הידיעה ההגנתית השגרתית. משהו אחר. מין ניתוק. שרונה הפתיעה את עצמה כשבכתה, אבל הופתעה יותר מהמהורהרות ששטפה את חגי, שנדמה שלא התרגש, לא מהדבר עצמו וגם לא מהבכי שלה.

אחר כך הוא חזר לעצמו אבל לא אליה. זה בסדר שלא נסכים, הוא אמר לה במין אדישות חדשה, שיצא ממנה רק בהתפרצויות חרון לא ברורות, למשל, כשרותם הודיעה שהיא עוזבת, וכשתומר התערב. היא כל כך שמחה שתומר מתערב! שהוא מעורב במה שקורה בבית, שאכפת לו, שיש לו דעה! אבל חגי נכנס איתו לוויכוח

עוקצני ופוגעני, היא לא הצליחה להבין מה עובר עליו והרגישה מאוד לבד. מול העקשנות של רותם, מול ההשתנות שלה, והשאלות, הדאגות, איך הם חיים שם, בקומונה הזאת שהיא רוצה לגור בה, אלוהים יודע איך הם חיים שם, ומה יהיה על כל התוכניות של רותם, וכל העתיד, והצבא? מי ייקח אותה לצבא אחרי השטות הזאת, והבגרויות, הרי מתישהו היא תתעורר, אי אפשר להיות היפים כל החיים. פעמיים היא הצליחה לקבוע עם רותם ולפגוש אותה, פעם בטבריה ופעם בנתניה, ותמיד הביאה לה חבילות שרותם קיבלה בארשת חמוצה, אמא, אמרתי לך, אם את רוצה להביא לי אוכל אז רק יבש. וטבעוני.

ובתוך כך קרו שני דברים, ההחלטה של ועדת החקירה שהאמינה לתומר, והשיחה הקשה עם תומר באותו היום. ולא היתה אפשרות להפריד בין השניים, ולא היתה אפשרות לחברם, וכל מה שנשאר לה לעשות היה לעבוד על עצמה, לא לכעוס, לא להיכנס לסחרור של חרדה, לא לדמיין את רותם באורגיות שהם בוודאי עושים שם בקומונה ה"אל־מינית" הזאת, ובעיקר לא לדבר עם חגי או עם תומר על אורנה שם־טוב, או על החלטת הוועדה, להתרחק מהנושא הזה, שהאמת לא תחפש לה סדק כדי לנזול מתוכו.

זו באמת לא היתה שעתם היפה. אין מה לעשות. היה הריב ההוא, הפעם היחידה בחיים שהם הלכו לישון ככה. בלי לנסות להתקרב אפילו. כל הלילה היא התהפכה במיטה והצדיקה את עצמה לעצמה, על מה הוא כועס, הוא באמת לא מבין? נכון שהיא לא היתה צריכה להתפרץ ככה, להגיד, סליחה באמת שבתקופה הקשה הזאת לא בא לי שתדחף לי אצבעות, אולי היא צריכה לפחות להתנצל על זה, אבל העובדה שנרדם כך, בלי לרצות להתפייס אפילו, ריפתה את האולי־ים, הוא באמת לא מבין שהיא לא יכולה להרגיש סקסית כרגע? באמת? נדרשו להם כמה ימים, כמה ימים! להם! עד שהוא ניגש אליה ליד המקרר ואמר שהוא מצטער, והיא מיהרה להגיד שגם היא ושניהם הפנו גב זה לזה, לקפה, לפייבר 1, למדיח הכלים, ותנועותיהם השגרתיות, המתונות, סימנו, או לפחות כך היא חשבה אז, שהכול בסדר, או לפחות חזר להיות כתמיד.

הפגישה עם אדר היתה מטלטלת. ראשית היא באמת בחורה מרשימה, אין מה להגיד, ולגמרי מובן איך היא כבשה את רותם. אבל מעבר לזה, הדברים שהיא אמרה היו, איך שלא מסתכלים על זה, עמוקים, מאירי עיניים, וגרמו לה לחשוב, גרמו לה לחשוב על עצמה כמו שלא חשבה מעולם, על הגוף שלה, על המראה שלה, על הנשיות, פתאום היא הבינה שהרבה מהבלבול שרותם כנראה מרגישה בא ממנה, ממנה בכלל, ולא מאדר או מהקבוצה או מהדור. וזה לא שאחרי הפגישה היא החליטה לגלח את השיער או להתחיל ללבוש חצאיות צרות ולנעול נעלי עקב, אבל היא כן מצאה את עצמה חושבת על השיחה עם אדר, על הרצף שבין הגברי לנשי, ואיפה כל אחד ממוקם, ומה זה אומר, וכן קיבלה את העצה שלה לבוא עם חגי לביקור אמיתי בקבוצה, בלי שיפוטיות ובלי עמדות פטריארכליות ומטריארכליות, כמו שאדר אמרה. להפתעתה ולשמחתה, חגי הסכים מיד לרעיון, אפילו התלהב, והיא שמחה שהיא לא אמרה לו שזה רעיון של אדר, זה רק היה יוצר אצלו אנטי. כשהוא הציע שהם יעשו פיקניק בדרך, היא הסכימה, כמובן,

ושניהם התעקשו לפרוש שמיכה על האדמה הקצת לחה בירידה לנחל עמוד. שבוע קודם לכן היתה סערה רצינית ששרידיה עוד ניכרו בעצים ובעשב הפרוע, שלא ברור אם הוכנע או פרץ מהקור ומהברד, והם מחצו אותו עם התרמוס הצבעוני שתומר ורותם קנו לה פעם, מנסים להתרכז בתה המתוק ובעוגת הבננה שלה ולא בשתיקה ובקרבה שנכפו עליהם פתאום, מאיימות ונוהמות. כשהיד שלו התפתלה על העורף שלה, היא פשוט נתנה לעצמה להתמסר, אולי כי רצתה ואולי כי לא רצתה לחזור לריב הקשה ההוא. אמנם הקור והחוץ, והאדמה הלחה ששרטה את הברכיים של שניהם לא ממש עזרו למימוש של העניין, בכל זאת הם כבר לא ילדים, אבל הוא התעקש, שוב, וכך, וגם אחרת, למרות שהגוף שלו הבהיר בבירור ששום דבר כבר לא יקרה באוויר הקודר הזה. אחר כך הם התלבשו, מובסים ומושפלים מעצמם, והלכו בשתיקה לאוטו, ונסעו בשתיקה עד לקריית שמונה, ורק כשהם הגיעו וחנו, פה הם גרים? חגי כמובן דמיין את הקבוצה באיזו חווה אמריקאית אמישית ולא בשיכון אפרורי, פריפריאלי שכזה, היא מצאה את עצמה עונה לו בהתנשאות, זה חלק מהעניין שלהם, מדברים על זה בַּסרט, וראתה את ההצטמצמות של השפתיים שלו, כמו תמיד כשהוא לא יודע משהו והיא כן. בביקור עצמו הוא היה שקט, ואחר כך, בלי שום סיבה נראית לעין, איבד את זה לגמרי וצרח על אדר ועל רותם ועליה, גם עליה, והיא כבר היתה עייפה, והתביישה בשבילו, וגם בשבילה, וכשליד האוטו ניגשה אליהם בחורה צעירה, מאיפה היא מוכרת לה? וביקשה מהם טרמפ חזרה למרכז — היא הסכימה מיד. ברור. מה השאלה. ניקח אותך לאן שאת צריכה, רק לא להישאר לבד עם חגי לרגע.

אולי על זה היא צריכה לספר. על האופן שבו תומר קיבל את הבחורה, ממש התעקש שהם ייתנו לה להישאר. אבל היא לא יכולה. איך היא יכולה. היא גם לא רוצה. למה שתרצה. היא אף פעם לא היתה מהאנשים האלה שמשחקים עם הכאב כאילו הוא דובי מפרווה.

אז מה היא יכולה לספר עליו מחר, מה היא כבר יכולה להגיד על תומר, ילדה האהוב, הרגיש, המכונס והאסוף בפינה העמוקה של לבה, של נפשה, של תכלית קיומה. לתומר, תומשי, תומשון, בחרתי לספר עליך משהו שמעט אנשים יודעים. על גרשון, החבר שהיה לך, ואיך בסוף הסתיימה החברות —

 תומשי, אני רוצה להגיד לך שאני כל כך מצטערת על כל מה שקרה בשבועות האחרונים. אני באמת לא יודעת מה עבר עלי. מקווה שאתה ורוני תוכלו לסלוח לי. אני כל כך אוהבת אותך וכל כך מאושרת באושר ובאהבה שלך ושלכם. לגבי הטקס — בסוף החלטתי שאבא ואני נספר משהו אחד ביחד, מקווה שזה בסדר מבחינתך. ניפגש מחר! אוהבת אותך!

מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכות!