מאת: ינאי פרישר גוטמן
לפני שעה בערך בשעה הזאת אספתי את רויקי מחברתו הטובה אמה.
הוא התרגש לראות אותי חיבקתי אותו כל כך חזק חיבוק כזה של צער , חיבוק של הבנה שעוד כמה דקות אני הולך לספר לו משהו שישבור לו את הלב וישנה אותו לתמיד.
ואני למרות שהייתי בסערה לא הראתי לו מה מתחולל לי בפנים , הגענו הביתה לא ממש הבנת למה יש ניידת משטרה מחוץ לבית לא הסברתי לו שהיא נשלחה בכדי לפנות את הצלמים מהרחוב בשביל שנוכל להיכנס הביתה.
נכנסנו ישר לאמבטיה להתקלח כמדי ערב רק שהפעם נכנסתי איתו… חיבקתי אותו דיברנו על היום שעבר עליו ניסיתי למשוך כמה שיותר את הרגע לפני שאני משנה אותו לתמיד.
לבסוף אזרתי אומץ ואמרתי לו.
אתה זוכר מה קרה לאבא , לקחנו אותו לבית החולים והרופאים עשו הכל כדי לעזור לו.
אבל הם לא הצליחו. והוא מת.
לתגובה שלו לא ציפיתי.
הוא הגיב כמו אדם מבוגר לא שאל שאלות ולא אמר דבר הוא פשוט פרץ בבכי בכי של הבנה בכי שצער צער עליך. צער עלינו.
את הערב הזה אני לא אשכח לעולם הבכי הזה הפנים שלו. ההבטחות שלי שיהיה בסדר. לא יודע מאיפה מצאתי את הכוחות.
אהוב שלי כמה קושי היה לנו השנה בלעדיך כמה התמודדויות כמה מלחמות על הזכויות שלנו וכמה קשיים כמה כותרות ששרפו את הלב וכמה קושי שחווינו ועדיין חווים.
אנחנו יודעים שאתה איתנו.
אני ורוי אומרים תמיד שלנו יש מלאך פרטי ששומר עלינו בשמיים.
מחר אני אלך לבקר אותך לציין את השנה הארורה הזאת שלצערי היינו צריכים לעבור.
אוהב אותך תמיד. ינאי.
** הכותב, ינאי פרישר גוטמן, העלה את הפוסט במקור לחשבון האינסטגרם שלו
