הפיקוח על הקולנוע והטלוויזיה עולה מדרגה

החלטת שרת התרבות לחשוף את זהות הלקטורים בקרנות הקולנוע, מעידה על חוסר אמון של המערכת המממנת, על פי החוק הציבורי, ברשות המבצעת. טבעת הפיקוח של רגב מתהדקת

כמי שכיהנה קרוב לארבע שנים במועצת הקולנוע הישראלי, הגוף האמון על חלוקת תקציב האוצר לקרנות הקולנוע, הופתעתי מהיעדר החזון הרוחני של התחום ביחס לחזון הכלכלי- שכולו מסתכם בשיעור פוליטיקה אומלל של ניתוב כספי ציבור. כמה ריקון וריקבון יכול סל מזון אחד להכיל? מסתבר שבגינוני הנימוסים של החוק, זה לא משנה.

בעוד איגודי היוצרים נלחמים על עתידם הכלכלי, שלעולם לא יהיה יציב מטבעו של התחום, מרבית מחברי מועצת הקולנוע כחכחו בגרונם בצמתים הרי גורל. מועצת הקולנוע היוותה מודל למועצה ציבורית רדומה, לא מעניינת שלא נכונה לאתגרים מערכתיים של יצירה במדינה מתפתחת ולא פתוחה לרוחב אינטלקטואלי על כל גווניו. מעטים מחברי המועצה הביעו בקיאות במתרחש. רובם למדו את התוכן מהנהלת המועצה ולא מהשטח.

אינני באה לשפוט אנשים כפרט חלילה, אלא גישה. גישה שלא ראתה ועדיין אינה רואה למרחקים ארוכים. החלטתה האחרונה של שרת התרבות מירי רגב, לחשוף את זהותם של הלקטורים בקרנות הקולנוע, מעידה על חוסר האמון של המערכת המממנת, על פי החוק הציבורי, ברשות המבצעת. מגמות שהורגשו בהטיות הנהלת המועצה בישיבות סגורות, נחשפות כעת בפומבי; ישנו שכר ועונש, ישנו תעדוף פוליטי. מגמות אלו נעדרות הבנה מוחלטת של מהו חזון אמנותי, שלרוב, חותר באופן טבעי, תחת הפוליטיקה המזויפת ומגדיר בכל פעם מחדש את האמת האנושית על המציאות.

בעוד השרה רגב מנסה להשיג אפליה מתקנת ואידאולוגית אף מוצדקת בחלקה, היא אינה מכינה שעורי בית. היא אינה נפגשת עם היוצרים ואינה רואה את הסרטים המדוברים, אלא מוטה. היא שוכחת, שכל הדברים שנאמרים לה "על" הם הדברים שהותאמו מראש לאידאולוגיה התמציתית שלה, בהנחה ברורה כשמש, שישרתו אותה פוליטית.

במקום להיות פקחית היא מעדיפה להיות בוטה ובכך היא מפספסת את היכולת לשנות ולהשפיע משמעותית במסגרת תפקידה. כאישה, מזרחית, רהוטה ויפה שהגיעה לעמדת מפתח, היה ביכולתה להפגין אינטלקט וידע ולפעול מתוכו, להנכיח שוויון, להעצים. היה ביכולתה להוסיף מרחב, במקום לצמצם אותו לשדה מריבה. היה ביכולתה להפיח חיים חדשים בשדות הפריפריה באמצעות שתופי פעולה, שאינם נובעים מאינטרס כלכלי בלבד אלא מתוך עניין אמתי של יוצרים.

אבל היא במכלול מהלכיה, בחרה בהסתה, בלוחמה, בהחרבת הקיים, בפירוד ולא באיחוד ובכך הענישה גם את המיעוטים בחברה הישראלית ואת המכלול המגוון והעשיר שמרכיב את תעשיית הקולנוע הישראלי. מי שזוכה בכבודו על ידי שלילת האחר, לעולם לא יוכל לבנות חזון לאומי תרבותי ולגייס את ההמון לשורותיו. השפעת התרבות הישראלית על השיח העולמי, דורשת זהירות רבה לא פחות מהשיח הביטחוני, היא דורשת יחסים של כבוד ואמון ליוצרים ולאמונים על היצירה בשטח. שלטון יציב לא מפחד מביקורת, נהפוך הוא, הביקורת גורמת לציבור להיות מעורב יותר ואלו נקודות התורפה שמירי רגב החמיצה.

מירי רגב, פרזנטורית (צילום מסך)

אולי עוד יעניין אתכן לקרוא:

מירי רגב כפי שמעולם לא נראתה

מירי רגב מצטרפת למתקפה על אילנה דיין 

תעשיית הקולנוע הישראלית קטנה. היא מורכבת מאנשים שמקריבים הרבה מחשבה ורגש כדי ליצור למען לחם עוני. מי שלא יצר לעולם לא יוכל להבין את המקום הזה. המקום בו אתה חייב ליצור ולא יכול אחרת, משלים עם זה שנגזר עליך להיות עני, יודע שכל יצירה היא הסיכוי שיאהבו מול הסיכון שלא יאהבו, יודע שאתה חשוף, יודע שאם תהיה חצוף, יעמידו את הערום התודעתי שלך בכיכר העיר – בפייסבוק, יחפצנו אותך וישפילו אותך ועל הדרך יתחנפו אליך ואולי זה יתמרץ אותך לדבר הבא.

אם אתה יוצר אתה יודע שאתה נידון לכתבות צהובות בהן תמכור גם את אמא שלך בעבור איזו כותרת, יודע שתהילה היא סם ממכר כמו גם מרוקן. יודע שאתה לבד. ביחד וכל אחד לחוד. מי שלא יצר לעולם לא יבין את ההקרבה הגדולה הזו, את הוויתורים הרבים. פיתוח תסריט נשמע בעיני הממנים רק שלב. אבל פתוח תסריט יכול לקחת שלוש שנים. לביים סרט בעשרים יום נשמע לממנים מאוד יקר, אבל לפעמים לוקח יום שלם להעמיד פוזיציה טובה ומדויקת לסצנה אחת, וחצי מהיום לוקח להתווכח על קומפוזיציה נכונה של לוקיישן.

ליצירה יש צדדים מתישים, של עמל, של לוליינות, של ללכת אל הלא נודע. זה מעייף, זה סוחט, זה מפחיד, זה מגמד, הורג ובסוף היום המורט עצבים, הכספומט לא תמיד מושך לך כסף מהבנק. זה לא רק בקולנוע זה בכל תחומי האמנות. זה קורה גם למשוררים, אנשי תיאטרון ואמנים. רבים מהמוכשרים ביניהם מתו מרעב, מתו עניים והותירו בלכתם, לא רק עזבון מפואר של יצירה אלא גם עזבון מפואר של חובות. אבל היה להם דבר אחד עליו הם לא וויתרו, אמת יצירתית.

הפרדוקס הגדול כיום, שכל תחומי האמנות או מה שאנו מכנים "תרבות" מנוהלים על ידי אנשים חסרי ידע בסיסי או הכשרה בסיסית בהם. רובם מעולם לא יצרו ובהיעדר ההבנה הבסיסית של מהי יצירה ומהי ההקרבה של עצם הבחירה ליצור, התחום מנוהל על ידי חכמי חלם במשחקי הכס של הון שלטון. מנסים להיטיב אבל בלי להיטיב.

ישנם דברים שכסף לא יוכל לקנות. אהבה, אמת פנימית של יצירה, מקוריות, כשרון הבחנה, דיוק, יופי, צהלה של יום חדש ועוד. איבוד האמון ברשות המבצעת דהיינו, קרנות הקולנוע, והדרישה לחשוף את פרטי הלקטורים כדרך להטלת דופי פומבית, מקטינה ומביישת את המיעוטים בארץ ובתוכם גם אותי. כמיעוט אני מעדיפה להיות ענייה בכסף ולא ענייה ברוח, ללכת עם האמת שלי ולא עם השקר שמציירים לי האחרים כאמת בעבור מטבע זהב.

אני מוכנה לשלם את מחיר הכבוד המדומה והגינונים הציבוריים, להיות עוף מוזר בכל מקום בו אהיה ובתנאי שאהיה עוף חופשי, פורש כנפיים. מי שחשובים לו פירורי התקציב של השלטון וידביק החל מעכשיו סמלים ודימויים כדי לקבל פרוסת עוגה, מי שיקראו החל מעכשיו תסריטים במשקפיים של כחול לבן, בלי קשר לאיכות, מי שיאמצו את הפחד כטבע שני, שלא יתפלאו בוקר אחד, אם בלול התרנגולים מתחיל להיות צפוף.

** הכותבת היא היוצרת והחוקרת, מרלין וניג, מבקרת הקולנוע של סלונה וחברת מועצת הקולנוע לשעבר

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי