הישראלי הנצחי

ישראל היא מדינת הגירה, ולכן – מדינה של אנשים המצויים בפוסט טראומה מתמדת. חלקם הצליחו לחבוש את הפצעים וחלקם נושאים את הצלקות עד היום, ומעבירים אותם לילדיהם, כירושה וכשמועה על מה שהיה פעם, בארצות רחוקות

הגירה היא טראומה. לא משנה אם תכנו אותה בשם המכובס ״עלייה״. הגירה היא מעשה קשה וכואב, והאידיאולוגיה הציונית או הדת היהודית לא יצליחו לרפא את הכאב. הגירה תולשת אותך ממקום אחד ונועצת אותך במקום שני. היא מרחיקה אותך מהבית שלך, מהתרבות, החברים, המשפחה, הריחות, הטעמים והנופים המוכרים. אתה אף פעם לא שוכח את מה שהיה. גם אם אתה חושב ששכחת או שרצית לשכוח. אתה לא שוכח. גם אם הגעת למקום הטוב ועזבת את המקום הרע. אין רע מוחלט. גם את הגיהנום קשה לעזוב. ולפעמים אנשים מהגרים ומגיעים לגיהנום, למרות שחשבו שהם ברחו ממנו. למרות שחשבו בטעות שהם יגיעו לגן עדן.

הגירה היא מעשה אלים, אפילו כשהיא נעשית בכוונה אמיתית ולא מתוך מצב חירום או פחד. הגירה היא התחלה חדשה, ואנחנו לא חיים במחזמר קיטשי – התחלה חדשה היא לא רק הזדמנות. זה לא ״לה לה לנד״. היא גם אימה מהלא נודע. והרבה פעמים האימה מתגשמת. מה זו אימה? לא למצוא את עצמך, להיות זר במקום לא מוכר, לא להיטמע במקום החדש, לא לדבר את השפה, להיות עילג, בלתי מובן, מוזר, אחר. הפחד של כל מהגר: שיצביעו עליו באצבע, כשהוא הולך סתם ככה ברחוב. יזהו שהוא לא הולך כמו כולם, לא נראה כמו כולם. הליכה של מהגר היא לא כמו הליכה של בן המקום. היא תמיד קצת יותר מהוססת וחוששת. המהגר צריך להתרגל לרחובות. ויש כאלה שלא מתרגלים אף פעם. גם כשהם בני 50. גם כשהם בני 80. גם בקבר.

ניסן שור

ישראל היא מדינת הגירה, ולכן – מדינה של אנשים המצויים בפוסט טראומה מתמדת. חלקם הצליחו לחבוש את הפצעים, וחלקם נושאים את הצלקות עד היום, ומעבירים אותם לילדיהם, כירושה וכשמועה על מה שהיה פעם, בארצות רחוקות. בני המהגרים אמורים להיות כבר מעוּרים ומעורבבים בחוקי המקום החדש. הם נולדו כאן, הם דוברים את השפה, מכירים את הפולקלור. אבל גם הם נגועים בחיידק ההגירה. גם הם משותקים מאימת הפוסט טראומה. בית של מהגרים זה לא בית ככל הבתים. זה בית שהזרוּת בו שוכנת דרך קבע. והילדים? תמיד ירדוף אותם צילה של ההגירה. אולי החברים שלהם בבית הספר ילעגו להוריהם על המבטא המצחיק שלהם. אולי הם יחוו חוסר שייכות מתמשכת, ולא יבינו למה. אולי זרוּתם של הוריהם, תהפוך לזרוּת הפרטית שלהם. אי אפשר לדעת ואי אפשר לצפות את התנהגותו של חיידק ההגירה, ופוסט-טראומה מטבעה – מתפרצת גם כשאתה חושב שהיא רדוּמה ובלתי מורגשת.

עטיפת ספר ניסן שור

דמות המספר בספרי ״הישראלי הנצחי״ היא נטולת שם. היא בת להורים שהיגרו מברית המועצות. היא נושאת את חיידק ההגירה בדמה. היא פוסט-טראומטית לחלוטין. ההורים שלה מעולם לא הצליחו להשתלב. הם מסרבים להשתלב. ישראל עבורם היא מקום שכוח אל, פרימטיבי, מזרחי, אפוקליפטי. מדינה שלא ייצא ממנה כלום, ועל כן – צריך לברוח ממנה. ללא דיחוי.

הספר מתחיל במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: ״אין עתיד״. הם לא מאמינים בישראל וישראל לא מאמינה בהם. הם מאוכזבים. הם רואי שחורות, ומצפים מהבן שלהם להמשיך ולנדוד. הם ממש פוקדים עליו לעזוב את ישראל. לתקן את הטעות שנעשתה במעשה ההגירה שלהם, אבל הוא פשוט לא מסוגל. הגוף שלו לא מאפשר לו להגר. הגוף שלו חולה. בכל פעם שהוא נוסע לחו״ל, תוקפים אותו כאבי ראש איומים, בחילות וחנק. הוא משלם את מחיר הנפש המסוכסכת של הוריו. נפשם של המהגרים שלא מצאו מרגוע ולא מצאו את מקומם, ויש כל כך הרבה כאלה. הוא נקרע בין הדרישה שלהם להמשיך את מעשה ההגירה, לבין החיים שלו כאן ועכשיו. בן למהגרים שעזבו הכל ובאו לכאן. עשו את המעשה הכי קיצוני והכי דרמטי. אבל הוא לא מסוגל לעזוב. משהו עוצר בעדו.

 בקטע מתוך הספר, הבן נפגש עם אביו שאומר לו: ״אתה נולדת כאן. אתה צבר. זה נותן לך את הכוח לעזוב…אבל עכשיו אתה כבר לא יכול לעזוב. אתה תישאר כאן ולא ייצא ממך כלום. כמו שלא ייצא מהמדינה הזאת כלום…לא היינו צריכים להיות במקום הזה. עשינו טעות. אתה היית לוקח אותנו מכאן אתך. אני חשבתי שתיקח אותנו איתך״.

 בישראל חיים מיליוני מהגרים ובני מהגרים. חלקם חושבים שהם עשו טעות גדולה. צריך לזכור את זה.

** הכותב הוא ניסן שור, עיתונאי, מבקר תרבות, תסריטאי, במאי וסופר ישראלי. בימים אלה ספרו החדש, "הישראלי הנצחי", (הוצאת כתר)

כאן אין עתיד. אין עתיד כאן. אין עתיד. אין כאן עתיד. זה מה שהוא הכניס לי לראש. "זה כפר קטן," אבא שלי חרץ ביובש, "קח את עצמך וברח מכאן." מילים אלו שחזרו ונשנו מאז היה ילד ליוו את גיבור הרומן מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא תסריטאי נטול אמביציה של קומדיית מצבים מצליחה, בן למשפחת מהגרים מברית המועצות. בכל פעם שהוא מנסה לברוח בהמלצת אביו ולנסוע לחו"ל, תוקפים אותו כאבי ראש איומים, בחילות וחנק. ההורים שלו דוחקים בו לעזוב את הארץ. אין עתיד, הם חוזרים ואומרים, "הישראלים מטומטמים", ישראל היא כפר קטן, והוא צריך לקחת את עצמו ולברוח. הם השביעו אותו לעזוב, אבל הוא פשוט לא מסוגל. בעוד חבריו הטובים מהגרים מישראל בזה אחר זה, הוא נותר תקוע – לא מצליח לעזוב ולא יכול להישאר. עד שאירוע טרגי מאלץ אותו להתעמת עם השדים שלו.