"הטירה היא שלי" / דודי סמית / פרק 1

ב"הטירה היא שלי" תמצאו סיפורי אהבה מצטלבים, טעויות מגוחכות, הצעות נישואין ונופיה הירוקים של אנגליה נמזגים יחד ליצירת רומן ספוג אהבת אדם, געגוע ואבחנות דקות על האופי האנושי

קסנדרה מורטימן חיה עם משפחתה המקסימה והלא מתפקדת בטירה מתפוררת באנגליה. אביה הוא סופר נודע שנקלע למשבר כתיבה, אימהּ החורגת משמשת מודל לציירים, ואחותה מוכנה להינשא לשטן בכבודו ובעצמו, אם יש לו כסף. קסנדרה בת השבע–עשרה כותבת על הכול, לרוב כשהיא ישובה בכיור המטבח. מבחינתה, הטירה היא שלה.

עולמם של בני המשפחה משתנה כליל כשלאחוזה הסמוכה עוקרים שני גברים אמריקאים צעירים. קסנדרה, העסוקה בהתבגרות, בהתאהבות ובטבעו של העולם, נקלעת לשלל אירועים שקשורים בניסיונות לגייס כסף, לגרום לאב לכתוב ולאחותה להינשא. סיפורי אהבה מצטלבים, טעויות מגוחכות, הצעות נישואין ונופיה הירוקים של אנגליה נמזגים יחד ליצירת רומן ספוג אהבת אדם, געגוע ואבחנות דקות על האופי האנושי.

הטירה היא שלי ראה אור לראשונה ב- 1948 ומאז נמכרו ממנו יותר ממיליון עותקים ברחבי העולם.  הספר ראה אור לראשונה בעברית בשם רשימות קסנדרה,  ואנו שמחים להביאו מחדש לתודעת הקוראות והקוראים.

רוצות לזכות בעותק? מלאו את הטופס למטה, מתחת לפרק הראשון ואולי תהיו בין הזוכות!

הטירה היא שלי צילום יחצ

פרק I

יומן בשישה פֶּני

 אני כותבת בישיבה בתוך כיור המטבח. ליתר דיוק, כפות רגלי בתוך הכיור, והיתר על הקרש שמניחים עליו כלים לייבוש, שריפדתי אותו בשמיכה של הכלבה ובכיסוי של הקומקום. אי אפשר לומר שממש נוח לי, ויש פה גם ריח מדכא של סבון קַרְבּוֹלי, אבל זה המקום היחיד במטבח שנשאר בו קצת אור יום. וגם – גיליתי שהישיבה במקום שאף פעם לא ישבתי בו מעוררת השראה – את השיר הכי טוב שלי כתבתי בישיבה על לול התרנגולות. אם כי גם זה לא שיר טוב במיוחד. החלטתי שהשירים שלי איומים ושאסור לי להמשיך לכתוב שירים.

טיפות מהגג הדולף נושרות לתוך גיגית שעומדת ליד הדלת האחורית. המראה שנשקף מהחלונות שמעל לכיור סגרירי להחריד. מאחורי הגינה הרטובה שבחצר נראות החומות ההרוסות שבקצה החָפיר. מאחורי החָפיר משתרעים השדות החרושים והטובעניים עד שמי העופרת. אני אומרת לעצמי שכל הגשם שירד לאחרונה מועיל לטבע, ושהאביב יפציע אצלנו בכל רגע. ואני משתדלת לראות את העלים על העצים ואת האור ממלא את החצר. לרוע המזל, ככל שאני רואה יותר ירוק וזהב בעיני רוחי, הדמדומים נראים לי חסרי צבע עוד יותר.

אני מתנחמת כשאני מפנה את המבט מהחלונות אל האש במטבח, שלידה עומדת אחותי רוז ומגהצת – אף כי ברור שהיא לא רואה היטב, וחבל שהיא תחרוך את כתונת הלילה היחידה שלה (לי יש שתיים, אבל לאחת מהן חסר החלק האחורי). רוז נראית מצודדת במיוחד לאור האש, מפני שהיא זהובה-ורדרדה, וקלילה כנוצה. אמנם אני רגילה אליה, אבל אני יודעת שהיא יפהפייה. היא כמעט בת עשרים ואחת, ומרירה מאוד. אני בת שבע-עשרה, נראית צעירה יותר ומרגישה מבוגרת יותר. אני לא יפהפייה, אבל יש לי פנים נעימים.

לפני כמה רגעים אמרתי לרוז שהמצב שלנו בעצם די רומנטי – שתי בנות בבית המוזר והמבודד הזה. היא חשבה שאין שום דבר רומנטי בזה שאנחנו סגורות בתוך חורבה מתפוררת ומוקפות בים של בוץ. אני מוכרחה להודות שלגור בבית כמו שלנו זה באמת לא הגיוני, אבל בכל זאת אני אוהבת אותו. הבית עצמו נבנה בתקופת המלך צ'רלס השני, אבל קרוֹמווֶל החריב אותו. כל החומה המזרחית שלנו היתה חלק מהטירה. יש בה שני מגדלים עגולים. בית השער לא נפגע, וקטע אחד מן החומות העתיקות, שנשאר במלוא גובהו, מחבר אותו אל הבית. מגדל בֶּלמוֹט, השריד האחרון מטירה עתיקה עוד יותר, עדיין עומד על תל לא רחוק מכאן. אבל אני אנסה לתאר את הבית המוזר שלנו בשלמותו רק כשיהיו לפני יותר שעות של אור.

את היומן הזה אני כותבת גם כדי לתרגל את הכתיבה המהירה, שלמדתי לא מזמן, וגם כדי ללמד את עצמי לכתוב רומן – אני מתכוונת לתאר את הדמויות של כולנו ולשלב בזה גם שיחות. כתיבה מהירה בלי הרבה מחשבה תועיל לסגנון הכתיבה שלי, כי הסיפורים שכתבתי עד עכשיו היו נוקשים ומאולצים. בפעם היחידה שאבא נענה לי והסכים לקרוא אחד מהם, הוא אמר שאני משלבת מליציות עם מאמץ נואש להיות משעשעת. הוא אמר שאני צריכה להיות נינוחה יותר ולתת למילים לזרום.

הלוואי שהייתי יודעת מה לעשות כדי שהמילים יזרמו מאבא. לפני הרבה שנים הוא כתב ספר יוצא דופן שנקרא "יעקב נאבק", תערובת של ספרות יפה, פילוסופיה ושירה. הוא זכה להצלחה אדירה, בעיקר באמריקה, ואבא גם הרוויח שם המון כסף בהרצאות על הספר והיה לו סיכוי להיות סופר באמת חשוב. אבל הוא הפסיק לכתוב. אמא חשבה שזה בגלל משהו שקרה כשהייתי בערך בת חמש.

גרנו אז בבית קטן ליד הים. אבא בדיוק חזר מסיור ההרצאות השני שלו באמריקה. יום אחד אחרי הצהריים, כששתינו תה בגינה, איתרע מזלו והוא יצא מגדרו והתפרץ ברעש גדול על אמא בדיוק ברגע שעמד לחתוך פרוסת עוגה. הוא נופף אליה בסכין בתנועה מאיימת כל כך, עד ששכן אחד שהיה להוט מדי לעזור קפץ מעל הגדר של הגינה כדי להתערב, ואבא הפיל אותו ארצה. בבית המשפט הסביר אבא שלהרוג אישה בסכין הכסף שאנחנו חותכים בה עוגות היא עניין ארוך ומייגע הכרוך בניסורה למוות; והוא גם זוכה מכל כוונה להרוג את אמא. כל הסיפור היה מגוחך לחלוטין, וכולם, חוץ מהשכן ההוא, היו משעשעים מאוד. אבל אבא טעה כשניסה להיות משעשע יותר מן השופט, וכיוון שלא היה צל של ספק שהוא פגע בשכן פגיעה חמורה, הוא נשלח לשלושה חודשי מאסר.

כשהוא יצא משם הוא היה נחמד כמו תמיד – נחמד עוד יותר, כי מזגו הסוער נרגע מאוד. חוץ מזה לא נראה לי שהוא השתנה בכלל. אבל רוז זוכרת שכבר אז הוא התחיל להיות לא חברותי – ואז הוא גם שכר לארבעים שנה את הטירה, שהיא מקום פנטסטי בשביל להיות לא חברותי. אחרי שהשתקענו כאן הוא היה אמור להתחיל ספר חדש, אבל חלף זמן ושום דבר לא קרה, ובסופו של דבר הבנו שהוא ויתר אפילו על הניסיון לכתוב – ובינתיים עברו כבר שנים והוא מסרב אפילו לדון באפשרות לכתוב. את רוב זמנו הוא מבלה בחדר שבבית השער, שבחורף שורר בו קור כלבים ואין בו אח; הוא פשוט יושב צמוד לתנור נפט. עד כמה שידוע לנו הוא לא עושה שם כלום, רק קורא ספרי בלשים מהספרייה של הכפר. מיס מארְסי, שהיא הספרנית והמורה, מביאה לו אותם. היא מעריצה אותו הערצה גדולה ואומרת ש"האזיקים חדרו לו לנשמה".

אני עצמי לא מבינה איך אזיקים יכולים לחדור עמוק כל כך לתוך הנשמה של אדם אחרי שלושה חודשים בכלא בסך הכול – ובעיקר לאדם שהיה מלא חיוניות  כמו אבא; וגם נראה שנשאר לו הרבה ממנה כששחררו אותו. אבל עכשיו היא איננה. וההתבודדות שלו כבר כמעט נהפכה למחלה – הרבה פעמים אני חושבת שהוא מעדיף לא להיתקל אפילו בבני ביתו. כל שמחת החיים הטבעית שלו נמוגה. לפעמים הוא עוטה מין עליצות מלאכותית שמביכה אותי, אבל בדרך כלל הוא נרגן או עצבני – אני חושבת שהייתי מעדיפה שיהיו לו התפרצויות, כמו שהיו לו פעם. אבא המסכן, הוא באמת מעורר רחמים. אילו לפחות היה עובד קצת בגינה. אני יודעת שזה לא תיאור מהימן שלו. אני מוכרחה לנסות לדייק יותר בתיאור שלו בהמשך.

אמא מתה לפני שמונה שנים מסיבות טבעיות לחלוטין. אני חושבת שהיא היתה אישה דהויה, כי נשארו לי ממנה רק זיכרונות קלושים, ובדרך כלל הזיכרון שלי מעולה (אני זוכרת מצוין את התקרית עם סכין העוגה – אחרי שהשכן נפל הכיתי אותו באת קטן מעץ. אבא תמיד אמר שזה עלה לו בחודש נוסף בכלא).

לפני שלוש שנים (או אולי ארבע? אני יודעת שאחד מהתקפי החברוּתיות של אבא קרה ב-1931) הוצגה בפנינו אם חורגת. הופתענו – ועוד איך הופתענו. היא מפורסמת מאוד כמודל של ציירים וטוענת שהוטבלה בשם טופז – אבל גם אם זה נכון, אין שום חוק שמחייב אישה להיצמד לשם כזה. היא יפה מאוד, יש לה שִפעת שיער בהיר, כמעט לבן, ועור  חיוור להפליא. היא לא מתאפרת, אפילו פודרה היא לא שמה. בטֵייט גַאלֶרי יש שני ציורים שלה: אחד של מֶקְמוֹריס, שנקרא "טופז בירקן", שבו היא עונדת מחרוזת ירקן מרהיבה, ואחד של ה. ג'. אוֹלַרדי שמראה אותה שרועה בעירום על ספה ישנה מכוסה פרווה משְׂער סוס, שגירדה לה מאוד, כך היא אומרת. הציור נקרא "התעוררות", אבל כיוון שאוֹלַרדי צייר אותה חיוורת עוד יותר משהיא באמת, "התפוררות" היתה אולי כותרת מתאימה יותר.

האמת היא שאין שום דבר חולני בחיוורון של טופז. היא פשוט נראית כאילו היא שייכת לגזע אחר. יש לה קול עמוק מאוד – כלומר, היא סיגלה לה קול כזה, הוא חלק מהפוזה הבוהמיינית שלה, שיש להוסיף עליה גם ציור ונגינה בלַאוּטָה. אבל טוּב הלב שלה אמיתי לגמרי וכמוהו גם הבישולים שלה. אני מחבבת אותה מאוד-מאוד – ואיזה יופי שכתבתי את זה בדיוק ברגע שהיא מופיעה על מדרגות המטבח. היא לובשת שמלת מארחת כתומה, ישנה-נושנה. שְׂערהּ הבהיר והישר גולש על גבה ומגיע עד למותניים. היא נעצרה על המדרגה העליונה ואמרה: "אה, בנות…" בהטעמה קטיפתית מתארכת על כל הברה.

עכשיו היא יושבת על מעמד המתכת התלת-רגלי שעליו מניחים את הקומקום בתוך התנור ומלבה את האש. באור הוורוד היא נראית רגילה יותר, אבל יפה מאוד. היא בת עשרים ותשע וכבר היו לה שני בעלים לפני אבא (היא לא מוכנה לספר לנו עליהם הרבה), אבל עדיין נראית צעירה מאוד. אולי מפני שההבעה שלה אטומה כל כך.

המטבח נראה נהדר עכשיו. האור מהתנור מאיר בלי להבהב מבעד לסורגים ומבעד לחור העגול במשטח העליון של הכיריים, שהמכסה שלו נשאר פתוח. הוא מטיל אור ורוד על הקירות המסוידים לבן ואפילו הקורות הכהות בתקרה נראות זהובות-אפלוליות. הקורה הגבוהה ביותר נמצאת בגובה של יותר מעשרה מטרים. רוז וטופז נראות כמו שתי דמויות קטנטנות במערה גדולה וזוהרת.

רוז יושבת עכשיו על שבכת המתכת שלפני התנור ומחכה שהמגהץ יתחמם. היא מביטה בטופז במורת רוח. הרבה פעמים אני יודעת מה רוז חושבת, ואני בטוחה שהיא מקנאת בשמלת המארחת הכתומה של טופז ושונאת את החולצה ואת החצאית העלובות שלה. רוז המסכנה שונאת כמעט כל מה שיש לה ומקנאת ברוב הדברים שאין לה. למען האמת אני לא מרוצה מהחיים יותר ממנה, אבל אני לא שמה לב לזה עד כדי כך. אדרבה, ברגע זה, כשאני מסתכלת בשתיהן, אני מרגישה שמחה לא הגיונית; אני יודעת שאני יכולה ללכת להצטרף אליהן בפינה החמימה, ובכל זאת נשארת פה בקור.

אוף, כרגע התרחשה פה סצנה קטנה! רוז ביקשה מטופז שתיסע ללונדון כדי להרוויח קצת כסף. טופז ענתה שזה לא שווה את המאמץ, כי החיים שם יקרים מאוד. מה שנכון נכון – היא אף פעם לא מצליחה לחסוך יותר מאשר למתנות בשבילנו. היא נדיבה מאוד.

"שניים מהאנשים שאני מדגמנת להם נסעו לחוץ לארץ," המשיכה, "ואני לא אוהבת לעבוד בשביל מַקמוֹריס."

"למה לא?" שאלה רוז. "הרי הוא משלם לך יותר מהאחרים, לא?"

"הוא צריך לשלם יותר, בהתחשב בכמה שהוא עשיר," אמרה טופז. "אבל אני לא אוהבת לדגמן לו כי הוא מצייר רק את הראש שלי. אבא שלכן אומר שהגברים שמציירים אותי בעירום מציירים את הגוף שלי וחושבים על העבודה, ולעומת זאת מַקמוֹריס מצייר את הראש שלי וחושב על הגוף שלי. וזה נכון לגמרי. סבלתי ממנו הרבה דברים שלא רציתי שאבא יֵדע עליהם."

רוז אמרה: "לדעתי שווה לסבול טיפה בשביל להרוויח כסף טוב."

"אז תסבלי את, חומד," אמרה טופז.

זה כנראה הרגיז מאוד את רוז, היות שמעולם לא היתה לה אפילו הזדמנות קלושה לסבול סבל מהסוג הזה. והיא הטילה פתאום את הראש לאחור ואמרה בדרמטיות:

"אני בהחלט מוכנה. אולי יעניין אתכן לדעת שבזמן האחרון שקלתי את האפשרות למכור את עצמי. אם יהיה צורך אני ארד לרחוב."

אמרתי לה שהיא לא יכולה לרדת לרחוב בלב מחוז סאפוֹק.

"אבל אם טופז תלווה לי בטובה את דמי הנסיעה ללונדון ותיתן לי כמה המלצות –"

טופז אמרה שהיא אף פעם לא ירדה לרחוב, וחבל שכך, "כי אדם צריך לשקוע עמוק כדי לנסוק לגבהים," מין אמירה טופזית שאפשר לסבול רק אם מחבבים אותה מאוד.

"וחוץ מזה," היא אמרה לרוז, "אַת האחרונה שתחזיק מעמד בעבודה קשה ולא מוסרית. אם באמת קוסם לך הרעיון למכור את עצמך, מוטב שתמצאי לך גבר עשיר ותתחתני אתו בצורה מכובדת."

הרעיון הזה כבר עלה כמובן בדעתה של רוז, אבל היא קיוותה תמיד שהעסקה תכלול גבר נאה, רומנטי ונלבב. ומפני שהיא נואשה לגמרי מהסיכוי לפגוש אי פעם מועמדים ראויים לנישואים, ולו עניים ודוחים, היא פרצה פתאום בבכי. כיוון שהיא בוכה רק אולי פעם בשנה הייתי בעצם צריכה לגשת אליה ולנחם אותה, אבל רציתי לרשום כאן את הכול. אני מתחילה להבין שסופרים מוּעדים ליהפך לבני אדם קשי לב.

מכל מקום, טופז ניחמה אותה הרבה יותר טוב ממה שאני הייתי עושה, כי לי אין שום נטייה להצמיד אנשים לחזה שלי. היא היתה אימהית ביותר והניחה לרוז לבכות על כל שמלת הקטיפה הכתומה שלה, שכבר  סבלה הרבה דברים. אחר כך רוז תתחרט ותרתח מזעם, כי יש לה מנהג לא יפה לזלזל בטופז, אבל בינתיים הן מתנהגות בידידותיות רבה. רוז מניחה לגיהוץ, תוך כדי השתנקויות קלות, וטופז עורכת את השולחן לארוחת הערב ובו בזמן רוקמת תוכניות לא מעשיות שיכניסו כסף – למשל לארגן קונצרט ללַאוּטה בכפר ולקנות חזיר בתשלומים.

הצטרפתי אליהן כדי לתת ליד שלי מנוחה, אבל לא אמרתי שום דבר בעל חשיבות עליונה.

שוב יורד גשם. סטיבן חוצה את החצר. הוא גר אתנו מאז שהיה ילד – אמו היתה פעם העוזרת שלנו, בימים שעוד יכולנו להרשות לעצמנו עוזרת, וכשהיא מתה לא היה לו לאן ללכת. הוא מגדל בשבילנו ירקות ומטפל בתרנגולות ועושה אינספור עבודות – אני לא מאמינה שהיינו מסתדרים בלעדיו. הוא בן שמונה עשרה, הוא נראה נאווֶה ואצילי, אבל יש לו הבעה טיפ-טיפה אווילית. והוא מאז ומתמיד היה כרוך אחרי; אבא קורא לו המעריץ שלי. ככה תיארתי לעצמי את סילוויוּס הרועה המאוהב ב"כטוב בעיניכם" – אבל אני לא דומה בכלל לפּיבּי.

סטיבן נכנס. דבר ראשון הוא הדליק נר, הדביק אותו אל אדן החלון שלידי ואמר:

"את הורסת לעצמך את העיניים, מיס קַסַנדרָה."

ואחר כך הפיל חתיכת נייר מקופלת קטן-קטן על היומן הזה. לבי נחמץ בקרבי, כי ידעתי שאמצא בה שיר. הוא בטח עבד עליו באסם. הוא כתוב בכתב ידו הקפדני והיפה, והכותרת היא "למיס קַסַנדרָה, מאת סטיבן קוֹלי". זה שיר מקסים – מאת רוברט הֶריק.

מה אני צריכה לעשות בעניין סטיבן? אבא אומר שהתשוקה לביטוי עצמי נלעגת, אבל לדעתי סטיבן בעיקר משתוקק לשמח אותי; הוא יודע ששירה חשובה לי. הייתי צריכה להגיד לו שאני יודעת שהוא בסך הכול מעתיק את השירים – הוא הביא לי שירים כל החורף, בערך אחת לשבוע – אבל אין לי לב לפגוע בו. אולי כשיבוא האביב אזמין אותו לצאת אתי לטיול ברגל ואמצא איזו דרך מעודדת להגיד לו שאני יודעת. הפעם חרגתי ממנהגי לומר לו מילות שבח צבועות ורק חייכתי אליו באישור מקצה המטבח. עכשיו הוא שואב מים לדוד, וכולו אומר שמחה.

הבּאֵר נמצאת מתחת לרצפת המטבח, ומקומה לא השתנה מאז שבנו את הטירה. היא נותנת מים כבר שש-מאות שנה, ואומרים שמעולם לא יבשה. מובן שמשאבות רבות שאבו ממנה. המשאבה הנוכחית הותקנה כשהתקינו את צנרת המים החמים (לכאורה) הוויקטוריאנית.

ההפרעות נמשכות. טופז מילאה קומקום והתיזה לי על הרגליים, ואחי תומס חזר מבית הספר בעיר הסמוכה, קִינגס קְריפְּט. תומס הוא נער גולמני בן חמש-עשרה, ששערו צומח קווצות-קווצות ולכן קשה לפסק אותו לשביל. יש לו צבע חום-עכברי כמו שלי, אבל השיער שלי צייתן יותר.

כשתומס נכנס נזכרתי פתאום שעד לפני כמה חודשים גם אני חזרתי כל יום מבית הספר. בן רגע חייתי שוב את חמישה-עשר הקילומטרים של ההזדחלות ברכבת הקטנה והמיטלטלת ואחריהם שבעה-שמונה קילומטרים נוספים על אופניים מתחנת סקוֹטני – כמה שנאתי את זה בחורף! אבל בכמה מובנים דווקא הייתי שמחה לחזור לבית הספר. קודם כול הבת של מנהל בית הקולנוע למדה אתי, ומדי פעם היתה מכניסה אותי בחינם לראות סרט. לזה אני מתגעגעת מאוד. ואני מתגעגעת גם לבית הספר עצמו –  זה היה בית ספר טוב להפתיע בשביל עיר שדה קטנה ונידחת כזאת. וקיבלתי מלגה, כמו תומס, שגם הוא קיבל מלגה בבית הספר שלו. אפשר להגיד שאנחנו די מוכשרים.

הגשם ניתך עכשיו בכוח על החלונות. בגלל הנר החוץ נראה חשוך מאוד. וגם פְּנים המטבח אפלולי כעת, כי הקומקום מונח על החור העגול של הכיריים. הבנות יושבות על הרצפה וקולות לחם על השבכה. ראשיהן מוקפים בהילה בהירה שיצר אור האח הקורן מבעד לשערן.

סטיבן גמר לשאוב וכעת הוא ממלא עצים באגן. זה אגן לבֵנים גדול מהסוג הישן, שעוזר לשמור על החום במטבח ומספק לנו עוד מים חמים. כשהאגן מוסק וגם התנור, המטבח הוא המקום החם ביותר בבית, לכן אנחנו מבלים בו רוב הזמן. אבל אנחנו אוכלים במטבח גם בקיץ, כי הרהיטים של חדר האוכל נמכרו לפני שנה.

בחיי, טופז מבשלת ביצים! לא סיפרו לי שהתרנגולות נענו לתפילות. תרנגולות מצוינות כאלה! ציפיתי לתה מנחה של לחם ומרגרינה, ולמרות כוונותי הטובות אני לא מצליחה להתרגל למרגרינה. תודה לאל שללחם אין גרסה זולה יותר מלחם.

כמה מוזר להיזכר שפעם "תה מנחה" היה בשבילנו תקרובת שמוגשת אחרי הצהריים – עוגות קטנות ופרוסות דקות של לחם בחמאה שהוגשו בחדר האורחים. עכשיו "תה מנחה" הוא בעצם ארוחה שמורכבת מכל מה שאנחנו מצליחים איכשהו למצוא, והיא צריכה להספיק לנו עד הבוקר. אנחנו אוכלים אותה כשתומס חוזר מבית הספר.

סטיבן מדליק את העששית. בעוד שנייה ייעלם האור הוורדרד מהמטבח. אבל גם אור העששית יפה.

העששית דלקה, וכשסטיבן לקח אותה אל השולחן הופיע אבי על המדרגות. שמיכת הנסיעות המשובצת הישנה שלו היתה כרוכה סביב כתפיו – כדי להגיע מבית-השער הוא הלך על חומות הטירה. "תה, תה," הוא מלמל, "מיס מארסי כבר באה עם ספרי הספרייה?" (עוד לא.) אחר כך אמר שידיו קפואות לגמרי, אבל לא בתלונה, אלא רק בנימה של הפתעה רפה – אף כי קשה לי להאמין שמישהו שגר בטירה בחורף מופתע מהעובדה שאחד מאיבריו קפוא. כשהוא ירד במדרגות וניער את הגשם מהשיער הרגשתי כלפיו פתאום חיבה רבה. חבל שאני לא מרגישה כך לעתים קרובות יותר.

הוא עדיין גבר יפה תואר, אף כי תווי פניו הנאים מתחילים ללכת לאיבוד בתוך השומן והצבעים שלו דוהים. פעם היו לו תווים עזים כמו של רוז.

עכשיו הוא משוחח עם טופז. צר לי להבחין שהוא שרוי במצב רוח של עליצות מעושה – אם כי אני חושבת שבימים אלה טופז המסכנה אסירת תודה אפילו על עליצות מעושה מצדו. היא מעריצה אותו, אבל נראה שהוא מגלה בה רק עניין מועט.

אין ברירה, אני מוכרחה לרדת מהקרש – טופז רוצה את כיסוי הקומקום, והכלבה שלנו, אֶלוֹאיז, נכנסה וגילתה שלקחתי את השמיכה שלה. אֶלוֹאיז היא כלבת בּוּל-טֶרייֶר, לבנה כשלג חוץ מאשר במקומות שבהם מבצבץ מבעד לשיער הקצר שלה העור הוורוד, שצבעו דומה למילוי ורוד של שוקולד. בסדר, אֶלוֹאיז יקירתי, תקבלי את השמיכה שלך. היא מביטה בי באהבה, תוכחה, אמון והומור – איך היא מצליחה לבטא הרבה כל-כך בשתי עיניים די קטנות ומלוכסנות?

אני מסיימת את הקטע הזה בישיבה על המדרגות. אני חושבת שראוי לציין שמעודי לא הייתי מאושרת יותר – למרות הצער על אבי, הרחמים על רוז, המבוכה בגלל השירה של סטיבן וחוסר התקווה המוחלט בנוגע לעתיד משפחתנו בכלל. אולי מפני שהשבעתי את הדחף היצירתי שלי, ואולי מפני שאני חושבת על הביצים שאוכל בארוחת הערב.