החיים עצמם / פאביו וולו / פרק 1

הספר מנסה להעלות תשובה, דרך מילוט. כיצד להתמודד עם מה שקורה לאחר ההתאהבות, עם האחריות הזוגית והמורכבות שטמונה בלהיות יחד באמת. סלונה מחלקת עותקים אז אל תפספסו!

היה להם כל כך טוב ביחד. מה קרה לחיים הזוגיים שלהם? מה קרה לזוג ההוא שהסתגר בחדר המלון עם השלט "נא לא להפריע" על הדלת? לאן נעלמה התשוקה? שותפות הגורל? ספרו החדש של פאביו וולו הוא צלילה חופשית מרגשת אל חיי היומיום של זוג, אל מעמקיה של אהבה שמשנה צורה. הוא מגולל את סיפור המשבר שתוקף את הזוג עם לידת בנם, את התפוגגותו של הקסם ששורר בין שני נאהבים.

הספר מנסה להעלות תשובה, דרך מילוט. כיצד להתמודד עם מה שקורה לאחר ההתאהבות, עם האחריות הזוגית והמורכבות שטמונה בלהיות יחד באמת. פאביו וולו הוא סופר, שחקן, מנחה טלוויזיה ושדרן רדיו, מגיבורי התרבות של איטליה. פרסם עד כה שבעה ספרים שהיו לרבי־מכר, תורגמו לשלל שפות ונמכרו במיליוני עותקים. כעת יש לכן הזדמנות לקרוא את ספרו החדש והנהדר.

פאביו וולו

רוצות עותק? מלאו את הטופס בסוף הפרק הראשון ואולי תהיו בין הזוכות!

 פרק 1

"מה שחשוב הוא הדבר הבא, ואם אתה מוכן לקראתו". קית ריצ'רדס

אין דבר מסוכן יותר לזוג מאושר מאשר ילד.

ילד הוא לא דבק, אלא נַפָּץ שיכול להעיף הרחק, לשני קצות החדר. צריך לרצות בכל מאודנו להיות יחד, צריך להיות מוכנים להיאבק על הקִרבה, כדי שנוכל להושיט יד ולגלות את ידו של האחר. ללא הרצון, ללא התשוקה להיות יחד, ילדים יכולים להיות תירוץ מושלם לעזוב.

מנומנם למחצה המשכתי לחשוב על זה בזמן שהשקר הקטן על הנסיעה לברלין ייסר אותי: בעוד שעות ספורות אעלה על המטוס ואגיע למרחק מאות קילומטרים מהמשפחה שלי.

סופיה היתה במקלחת, רעש המים העיר אותי. לֵיאוֹ, למרבה הפלא, ישן עמוק. אחת ההפוגות הנדירות שהוא התיר לנו.

לקחתי את הכרית של סופיה, הנחתי אותה על הכרית שלי ונשענתי על הקיר. חיפשתי לי תנוחה נוחה והסתכלתי סביבי. הכול לבן: הקירות, התקרה, הארון, השידה.

מולי, ממוסגר, התנוסס לו השלט הקטן שנגנב מבית מלון: "נא לא להפריע".

הוא התנוסס שם שנים, כמעט לא הבחנתי בו עוד. אם רוצים להעלים משהו מהעין, לא צריך להסתיר אותו, די להציב אותו באופן גלוי תמידית: פריט ריהוט, קעקוע, אישה.

מיסגרתי את השלט הקטן והענקתי אותו לסופיה כשהיא עברה לגור איתי.

גנבתי אותו מבית המלון שבו בילינו את סוף השבוע הראשון יחד. הקפדתי שהיא לא תשים לב בזמן שהגנבתי אותו לתיק, רציתי שזאת תהיה הפתעה.

עשיתי את זה מפני שבמהלך אותו סוף השבוע שלנו יחד הרגשתי שהיא האישה שאיתה אני רוצה לבלות את שארית חיי. למרות שיצאנו בקושי חודש, באותו הרגע לא היה לי שום ספק. זהו זה.

אם מישהו היה שואל אותי מאין הוודאות הזאת, למה דווקא סופיה, לא הייתי יודע מה לענות. לא הייתי מודע לסיבה, לא היה לי מושג מהי, אולי מאז ועד עתה.

הדבר הוודאִי היחיד שידעתי היה שלא יכולתי לבחור באף אחת אחרת. זאת היא. נקודה.

מהרגע שפגשתי אותה, משהו כאילו התחיל לדבר אלי לראשונה, משהו עמוק. היא נראתה כמו התשובה לשאלה שנשאתי בתוכי מבלי משים. תשובה חדשה. שלי.

מההתחלה הרגשתי שאין לה תחליף מבחינתי, שאין לה תחליף בחיי, אפילו יותר מעצמי. לא הייתי צריך לחפש עוד במקום אחר. ידעתי שאיתה אני מוכן להסתכן, בלי לדעת במה בדיוק.

היא לא היתה האדם המושלם האחד שעמדתי להיקשר אליו בפשטות, מעולם לא האמנתי ברעיון הזה. היא היתה סוג של שייכות שמעבר למודעוּת שלנו. משהו בה כבר נמצא בתוכי עוד לפני שפגשתי אותה.

הסתכלתי על השלט "נא לא להפריע" — זה היה המשפט המושלם לאותו הרגע, המסר שרצינו להעביר לעולם: אל תפריעו לנו, תניחו לנו, אנחנו לא זקוקים לשום דבר אחר.

העולם היה סקרן לגבינו, אבל לנו לא היה זמן לאף אחד.

זכרתי היטב את אותו סוף השבוע, הכול אז היה מושלם.

שאלתי את מַאוּרוֹ לאן לקחת אותה — אם יש מומחה לבתי מלון ולמרכזי נופש וספא, הוא האחד. ומאורו מצא לי מקום מושלם

שיכולת להעביר בו את כל הזמן בחלוק, אילו רצית.

הנסיעה במכונית, המוזיקה, האוויר הצח שחדר מהחלון, ואנחנו שצחקנו על הכול ועל כולם. היינו מאושרים כמו שחקנים בסרט אמריקני. הרגשנו כול־יכולים, מסוגלים לעשות כל דבר שהוא. העולם השתרע לרגלינו. היעד שלנו לא היה חשוב, הוא לא שינה דבר, הספיק לנו כל מקום שיוכל להכיל את האושר שלנו.

ובמהלך הנסיעה המשאלה היחידה שלי היתה להגיע הכי מהר שאפשר כדי שאוכל להסתער עליה. רציתי לנגוס את צווארה עד כדי כך שלא הפסקתי לנגוס את השפתיים שלי. היה לי קשה להתאפק. באותה תקופה די היה בכמה הודעות כדי שאתגרה ואקבל זקפה. סופיה היתה כל כך סקסית, שהיא התהלכה לי בתוך הראש ברגליים יחפות כל היום. אחר צהריים אחד בעבודה הייתי חייב ללכת לשירותים לאונן, רק המחשבה עליה גרמה לי להתפוצץ.

כשהגענו למלון הזמנו בקבוק שמפניה ועלינו לחדר. במעלית התנשקנו לאורך כל שלוש הקומות. אחר כך התיישבנו במרפסת והסתכלנו על הים.

"בואי," אמרתי לה וטפחתי על ירכי, "שבי כאן."

היא כרכה את זרועה סביב צווארי, ביד אחת החזיקה את כוס השמפניה, ובשנייה משכה אותי אליה ונישקה אותי בשפתיים. זאת היתה נשיקה ארוכה, איטית. הכנסתי יד מתחת לחולצה וליטפתי את שדיה.

הסתכלנו זה לזה בעיניים.

הרמתי אותה, נשאתי אותה לחדר, וצנחנו יחד על המיטה.

אני לא זוכר כמה פעמים שכבנו.

אני עדיין רואה תמונות ברורות של הגוף העירום שלה, גם אחרי כל השנים האלה. העור המיוזע, קימור הגב, הירכיים הרכות והחמימות. צחקנו מכך שלאחר מעשה היא הזיעה אפילו בטבור.

אולי זה היה השיא שלנו בעצם. אולי היינו צריכים להיפרד אז, וזה היה הופך לזיכרון הכי טוב שלנו.

החיים עצמם עטיפה

כשחשבתי על זה עלה בי געגוע. לא התגעגעתי לרגעים האלה, התגעגעתי לזוג שהיינו, שאיננו מסוגלים להיות עוד. כל כך קלילים ומאושרים.

הייתי רוצה לחזור למלון הזה ולראות אם הזוג הזה עדיין שם, עם החלוקים הלבנים, או אפילו עירומים במיטה ומפטפטים בצחוק, שוכבים צמודים זה לזה למרות החום הלוהט של סוף יולי.

התגעגעתי לסופיה שבה התאהבתי בשנייה, שלכדה את נשמתי בהינף מבט, שתמיד הצלחתי להצחיק אותה. כמה יפה היא היתה כשצחקה לה ככה.

כשהסתכלתי עכשיו על השלט "נא לא להפריע", הרגשתי רע, כי זכרתי מי היינו ולְמה הפכנו להיות.

אותו שלט קטן סיפר על אובדן.

כאילו בזמן שהיינו יחד איכלנו זה את זה.

שנאתי את סופיה על מה שהיא הפכה אותי להיות, והרגשתי אשם על מה שהפכתי אותה להיות.

אולי היה לי בידיים דבר שביר מדי, יקר מדי, ולא הייתי מסוגל לטפל בו כראוי.

למרות ההתחלה הטובה שלנו, היה רגע שבו הכול התברר פתאום — כל מה שרציתי ולא רציתי. אחר כך אינני יודע מה קרה, אולי הסחת דעת, פחד, או גרוע מזה — יהירות. פתאום הכול קיבל תפנית.

הסוד במערכת יחסים אינו להמשיך לאהוב זה את זה, אלא לגרום לבני הזוג שאנחנו הופכים להיות להסתדר יחד.

2

יום אחד אחר צהריים, לפני חמש שנים, קרה אסון.

חיכיתי שמאורו יביא לי את הרמקולים של המערכת שלו שעמדה בחדר ללא שימוש. הוא נעזר בסרג'ו — אלה שני החברים הכי טובים שלי. הם יודעים עלי דברים שסופיה אפילו לא מדמיינת לעצמה.

קניתי פטפון ומגבר יד שנייה, והייתי צריך רמקולים. כל יום היה למאורו אילוץ אחר שמנע ממנו לבוא אלי, כך שהחלטתי ללכת אליו. "אני בא אליך הערב," הודעתי לו.

"הערב לא, אולי מחר."

"אני צריך את הרמקולים היום. מישהי באה אלי הערב, ואני רוצה לשמוע מוזיקה איתה."

"מי זאת?"

"הבחורה מהמכון כושר. אני צריך עזרה, היא לא נראית לי ממש משוכנעת."

"איזה מין עזרה?"

"קולטריין, צ'ט בייקר, מאסיב אטאק. יש לי גם מוזיקה של סאני רולינס שמעיפה אותך."

"אחרי העבודה אני הולך עם מיקֶלָה לאכול סושי, אנחנו אפילו לא עוברים בבית. אפשר אולי בעוד שעה? בוא אלי למשרד, ניסע אלי הביתה ותחזיר אותי לכאן."

"או־קיי, מעולה, בשלוש אני אצלך."

"אתה נודניק."

"אני יודע."

בשלוש בדיוק עצרתי מתחת למשרד של מאורו. בשלוש ועשרים חנינו מתחת לבית שלו.

עלינו במדרגות בזמן שדיברנו על הבחורה שעמדתי לפגוש בערב.

כשעמדנו מול הדלת, בקעה מוזיקה מהבית: "מיקלה בטח שכחה לכבות את המערכת."

"אני יכול להבין אור דולק, אבל מערכת…"

הסתכלתי עליו בתימהון.

"היא מעופפת. אולי היא דיברה בטלפון. אתה יודע כמה פעמים אני חוזר הביתה בערב ומוצא את המפתחות במנעול הדלת? אחר כך היא מזיינת לי את השכל למה לא הורדתי את מושב האסלה."

נכנסנו לבית שלו, ופניתי מיד לסלון לכיוון הרמקולים. מיהרתי מאוד. מאורו פשט את הז'קט, תלה אותו בכניסה והלך לכבות את המערכת.

כשעמדתי לצאת מהסלון, נשמעו על רקע השקט התנשפויות מוזרות.

קפאתי במקומי. מאורו נעמד בפתח הסלון והסתכל עלי בהלם.

הוא צעד לעבר חדר השינה. כל נים בגופי קיווה שלא מדובר במה שחשבתי.

עם רמקול אחד בידי הלכתי אחרי מאורו. ההתנשפויות נקטעו באחת בצעקה של מיקלה.

כשהגעתי אל דלת החדר, היא כיסתה את גופה בסדין, כאילו מאורו רואה אותה עירומה בפעם הראשונה, ולצדה גבר בן גילנו פחות או יותר.

בשל החלון הפתוח והמוזיקה הרועשת, השניים לא שמעו אותנו נכנסים.

התגובה של מאורו הפתיעה אותי. אי־אפשר לדעת כיצד תגיב על מצב כזה, עד שזה לא קורה לך. אפשר לדמיין שתכניס

אגרוף לגבר שנמצא במיטה שלך, או שתעיף לה סטירה, או שתהרוס הכול.

לעולם לא אשכח את ההבעה על פניו של מאורו. בכל פעם שאני נזכר בה עולה בי אהבה עמוקה כלפיו, ולבי נשבר כמו אז. הוא הסתכל על מיקלה ואמר רק מילה אחת: "למה?" אחר כך הוא לחש לי: "בוא נלך."

דווקא הוא, שעד למיקלה תמיד היה חשדן ולא האמין במערכות יחסים, מצא את עצמו נבגד. ובדרך הכי נוראה שיש.

נכנסנו למכונית ונשארנו בה בשקט לפחות חצי שעה. לא אמרתי דבר, רציתי רק להיות איתו. ידעתי שכל מילה מיותרת. לא אני ולא הוא חזרנו לעבודה באותו היום. רציתי להתקשר לסרג'ו, אבל מאורו סירב, הוא העדיף להיות רק איתי. מאז שלסרג'ו יש ילדה, הוא די נעלם לנו.

הסיפור בין מאורו למיקלה נגמר באותו אחר צהריים. ואני התקשרתי לבחורה ממכון הכושר ודחיתי את ארוחת הערב שלנו.

"אתה לא צריך לבטל את התוכניות שלך לָערב בגללי, להפך, תתקשר אליה ותגיד לה לבוא לכאן, ואז תזיין אותה עד שהיא תצרח מכאב, כל הבחורות זונות, ובסופו של דבר זה מה שהן רוצות. כל השאר זה זיבולי שכל."

ישבנו אצלי עד שלוש לפנות בוקר. מאורו נשאר לישון על הספה שלי. דיברנו המון, דיברנו ושתינו.

"יכולתי להשמיע לך מוזיקה מדהימה, אבל לצערי אין לי רמקולים," אמרתי לו בניסיון להעלות חיוך על פניו.

"בגלל הזונה הזאת, אתה מתכוון."

"בדיוק."

הוא זקר גבה לרגע, ואז פלט אנחה ארוכה. "אולי זאת לא רק אשמתה. האשמה היא תמיד של שני הצדדים."

"כל הכבוד, איזה בחור בוגר," אמרתי לו. "אבל אולי תשמור את הבגרות למחר, הערב זה מוקדם מדי."

למחרת בבוקר הלכתי לעבודה, והוא לקח יום חופשה. בטח היה לו נוח על הספה שלי, כי הוא עבר אליה בלי לבקש ממני אפילו. בשלושת הימים הראשונים שמחתי לארח אותו, לא רציתי שהוא יישאר לבד.

ערב אחד, בזמן שהוא המליח את המים לפסטה, הוא שאל אותי: "אתה רוצה את הפסטה עם רוטב, או שמספיק לך שמן זית ופרמזן?"

ולפני שהספקתי לענות הוא הוסיף: "זה יהיה נחמד אם אעבור לגור כאן איתך, לא? מה אתה אומר?"

"אני אומר ששמן זית ופרמזן זה מצוין."

אחרי הארוחה הצטרף אלינו סרג'ו.

פתאום השתררה שתיקה, ואני שאלתי: "למה שלא ניסע כולנו לסוף שבוע?"

הם הסתכלו עלי באלם.

"ניקח את המכונית וניסע לאנשהו. עבר הרבה זמן מאז שעשינו את זה," התעקשתי.

"לא נראה לי שאוכל להצטרף, לפחות לא בתקופה הזאת," אמר סרג'ו.

"לעזאזל, אפשר לחשוב שרק לך יש ילד. אנחנו נוסעים ליומיים, לא לחודש," מאורו התחיל להתעצבן.

סרג'ו הסתכל עלי במבט עקום: "ואתה תבקש אישור מהמלכה?"

"אני אדבר עם לוצ'יה, אתה תראה שהיא לא תגיד לי לא," עניתי.

"ולאן ניסע?"

"נמצא איזה משהו יפה."

"כמו מה?"

"למשל, ההופעה של הרולינג סטונז ברומא ביום שישי."

"הם עדיין מופיעים?" שאל סרג'ו.

"הם תמיד מופיעים."

"בני כמה הם?"

"אני חושב שכולם מעל שישים, אבל אם נתחרה איתם בריצה מסביב לבניין, הם יגיעו ראשונים."

"עם כל הסמים שהם לוקחים."

"אומרים שהם נוסעים מדי פעם לשווייץ להחליף את הדם."

"תסתכל באינטרנט אם יש עוד כרטיסים."

"למה שלא ניסע לים במקום זה?" אמר מאורו, ששתק עד אותו הרגע.

"נכון," אמר סרג'ו.

"לים אנחנו תמיד יכולים לנסוע. אבל זאת הופעה אחת בדורה. זאת יכולה להיות אפילו ההופעה האחרונה בהתחשב בגיל שלהם, בחייכם."

"או־קיי."

"בסדר."

הסתכלתי על מאורו: "אני דואג לכול — מלון, כרטיסים וזיונים. זאת המתנה שלי ליום ההולדת שלך."

"אנחנו ביולי. יום ההולדת שלי בשניים באוקטובר."

"אני יודע, אבל אני לא יכול להזיז את התאריך לכבוד זה. זה הסוף שבוע שלנו — 'לעזאזל עם מיקלה, יחי הרולינג סטונז'. תן לי את הטלפון כדי שאתקשר לאשתך," אמרתי לסרג'ו.

"עזוב, אם תבקש ממנה היא תתעצבן ותגיד שאני תמיד מוציא אותה מניאקית שמשביתה אותי."

"שזה נכון, דרך אגב," אמר מאורו.

"ברור שזה נכון, אבל אף אחד לא צריך לדעת את זה. אני אטפל בזה. אני אגיד לה שזה כדי לעזור לך להתגבר על התקופה הקשה. היא תתקשר לאמא שלה כדי שתבוא לעזור עם התינוקת."

בתשע בבוקר ביום שישי שישה ביולי היינו שלושתנו במכונית, פנינו מועדות לרומא.

הכנתי כמה פלייליסטים לנסיעה, אחד מהם של הרולינג סטונז כדי לרענן את הזיכרון לסרג'ו ולמאורו. אני לא נזקקתי לזה, הייתי היחיד שבאמת רצה לראות אותם בהופעה חיה.

"מי שמזיין בסוף שבוע הזה לא משלם על הדלק בחזור."

הנסיעה האחרונה שלנו יחד שנמשכה יותר מחמש שעות היתה בגיל עשרים וחמש, מילאנו־קַדאקֶס, במיקרָה של סרג'ו. טיול בלתי נשכח.

ברגע של טמטום מאורו הציע חוק חדש: אסור לזרוק שום דבר — מפות, שקיות, בקבוקים, פחיות. כל מה שהשתמשנו בו בתוך המכונית היה צריך להישאר בה עד לנסיעה חזרה הביתה. לא היה חוק יותר מטומטם, מיותר וחסר משמעות מזה, ומיד אמרנו כן נחרץ. לנצח אזכור את המיקרָה של סרג'ו כשהגענו בחזרה למילאנו. הדרך היחידה לנקות אותה היתה להצית אותה.

היה כיף לנסוע יחד שוב. החלטנו לא להזכיר את שמה של מיקלה, אבל זה היה בלתי אפשרי. באותם ימים צִלה ריחף מעלינו כל הזמן, בעיקר בזמן ששתקנו.

"אתם יודעים מה מרתיח אותי?" אמר מאורו.

"שהם היו במיטה שלכם?" ענה סרג'ו.

"לא, זה שאני לא יודע מתי היא התחילה לשקר לי. שאני לא יודע מה נכון ומה לא נכון מכל מה שהיא אמרה לי בשנתיים האלה. אני לא יכול להבחין בין השקרים לדברים הכנים."

"לאחת שמזדיינת עם מישהו מהעבודה במיטה שלכם אין הרבה דברים כנים להגיד," פסק סרג'ו.

"אבל אתם קולטים שהם ביחד? זה לא היה זיון אחד וזהו, הם ממש יחד. אני לא יודע אפילו אם זה עדיף או לא, אני המום מהנונשלנטיות שבה מישהי מסוגלת לעבור מגבר לגבר ככה, בתוך שנייה."

כשהגענו למלון ברומא התקלחנו ויצאנו מיד לאכול משהו ולעשות סיבוב בעיר.

התיישבנו בבית קפה בחוץ והזמנו בירות. הכול נראה מושלם — היום, מזג האוויר, האור, הבניין והמזרקה שעמדה מולו. בעוד כמה שעות תתחיל ההופעה של הרולינג סטונז.

"מעניין מה הם עושים ברגע זה, אתם חושבים שהם במלון? או בבדיקות סאונד?"

"לדעתי, הם תופסים תנומה," ענה סרג'ו.

צחקנו כשדמיינו את מיק ג'אגר בפיג'מה ובנעלי בית.

פתאום הבחנתי בשתי בחורות שדיברו ביניהן. אחת מהן היתה בגבה אלי, ולא יכולתי לראות את הפנים שלה. היא לבשה שמלה דקה בצבע אגוז. הסתכלתי על כתפיה החשופות, השיער הבהיר החלק שהשתפל עד השכמות, קימורי המותניים שלה, הקרסוליים. תסתובבי, תסתובבי, תסתובבי, חזרתי לעצמי בראש, אבל היא לא שמעה כנראה. נהייתי יותר ויותר סקרן, חסר סבלנות. עד שהיא אכן תסתובב התחלתי לדמיין אותה לעצמי. העיניים, האף, הפה. וככל שציירתי לי את תווי פניה, ככה התעצם בתוכי החשק לראות אותה: עכשיו אני סופר עד חמש, ובחמש את מסתובבת. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש! אלמלא ראיתי את זה במו עיני לא הייתי מאמין, אבל בחמש היא הסתובבה. היא היתה שונה לגמרי מכפי שדמיינתי. יפהפייה ממש. המשכתי להביט בה. היא מצאה חן בעיני.

השמש מאחוריה חשפה את רגליה מתחת לשמלה, ועדיין לא יכולתי לדעת שבין הרגליים האלה טמון הגורל שלי.

זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את סופיה.

מלאו את הטופס