כמבקרת קולנוע של סלונה, אני נדרשת לא אחת לשאלת הייצוגים כפי שהם באים לידי ביטוי על המסך. שאלות של זהות וצמצום פערים, בין הצופה, לדמויות על המסך, היא שאלה רחבה שדורשת עיון, הרבה מעבר לכמה מילים ולרוב, מושפעת מהרגלנו ביחס ל״אחרים״. כך גם תפישת הייצוגים של נשים דתיות שעוטות כיסוי על ראשן, מחוץ למסך. בעקבות סערת הרשת על כיסוי הראש המנומר של לינור אברג׳יל, התבקשתי לכתוב כמה מילים כמבקרת קולנוע שעוטה על ראשה… כיסוי ראש.
לפני שאתחיל להפריך כמה דעות קדומות, אני מבקשת להשיב על מתקפת ה״איפה היית״ כשהדירו נשים באוטובוסים או כשהורידו נערה שרה מבמה ברמת גן. ובכן, עם השנים והכוויות הפוליטיות שחטפתי, הן מחרדים והן מחילונים, הפכתי ליותר ויותר א-פוליטית, סרבנית דעות. הבנתי שלא יעזור, אצל חילונים אני נתפסת כחרדית, אצל חרדים אני בעלת תשובה. אצל דתיים אני ימנית, אצל חילונים אני שמאלנית. עם כיסוי על הראש, את אף פעם, לא עוד אחת שמשמיעה דעה. את תמיד כל מה שאת לא. סה״כ כל חלקי ה״לא״ של כל הנשים בעולם.
התקפת כיסוי הראש של אברג׳יל, היא הזדמנות חריגה וחד פעמית, בה אני מוכנה לגשש בחשיכה, ולומר את דעתי, על מנת לבחון עניין חברתי ולא פוליטי, ביחסה של החברה כלפי נשים דתיות בכלל וחוזרות בתשובה, בפרט.
נתחיל מכמה דעות קדומות, שמטריפות לי את הדעת, ביחס לזה. על-פי הדת, כיסוי ראש הוא קוד הלכתי לאישה נשואה. מי שרוצה להעמיק בסוגיה הזו יותר, מוזמן/ת ללמוד את מסכת סוטה. זו לא רשות אלא אם את משתייכת לזרמים רפורמים- וזה בסדר לחלוטין להסתמך על דעתו של רב אורתודוקסי או רפורמי, כזה או אחרת, בהקשר הזה. אבל אם את אורתודוקסית והולכת לפי דעת התורה ההלכתית, אין אף פסק, שמתיר לאישה נשואה ללכת בלי כיסוי ראש. כך שבלי להיכנס למחלוקות הכיסוי החלקי או חובתן של גרושות, כיסוי ראש זה לא בדיוק ״רשות״ כמו שניסו להחכים אתכם ברשת.
ואם כבר, אז גם הבהרה קטנה. לגבי התמונה שלי, מעברי כחילונית, התמונה צולמה לפני שהתחתנתי. היו כמה תגובות שהפגינו בורות, בניסיון לצמצם את מרחב התגובה והנראות שלי, לכאן ועכשיו. אז למען הסר ספק, כמעט עשרים שנה אני חרדית אבל אני לא בת עשרים. לעשרים השנה האלו קדמו עשרים שנה של עבר חילוני מפואר והוא חלק ממני. אין איסור לבעל תשובה להזכיר לעצמו את עברו, האיסור חל על אחרים ביחס לעברות של בעל התשובה. ביחס לזיכרונות? לא ידוע לי שחל איסור כזה.
בפוסט שהעליתי, כתבתי שלחוזרות בתשובה, כיסוי הראש קשה יותר. כתבתי את זה מכיוון, שבניגוד למי שנולדה דתיה, האימהות שלנו לא עוטות כיסויי ראש וגם לא החברות הכי טובות שלנו. כתבתי את זה, כי אם החלטת לא לוותר על העולם ממנו את מגיעה ובכל זאת, להיות דתיה, את נתונה ליחס אמביוולנטי וחשדני, על בסיס יומיומי. לא אחת אמרו לי ״מה יהיה עם הסמרטוט הזה שאת שמה על הראש״. אפילו אמא שלי, היקרה, בכל מפגש מבקרת את שינויי הגיל וחותמם הכעור על פני, ומעירה באנחת אגב, ״שיער היה מסתיר טוב יותר״. אלה הם חיי. חוזרות בתשובה, נולדו להסביר את עצמן. וזה בסדר, אני לא נעלבת. כיסוי ראש במרחב החילוני עשוי להיתפס כקריאת תגר, כחתרני. זה זר, ולאדם חילוני, מרגיש מצמצם וחשוך, ישנם אפילו שהשתמשו בביטוי ״פגני״. אבל זה לא באמת ככה.
כיסוי ראש מבטא אצל חוזרות בתשובה, חירות ובחירה. חוזרות בתשובה נדרשות לחתום את הבחירה שלהן בחזות החיצונית שלהן, ככל שהוויתור הזה גדול וקשה, הן נדרשות להעמיק את מבטן פנימה. זה תהליך מורכב שלא מסתיים כל החיים.
נחזור לכיסוי הראש של אברג׳יל. אז קודם כל, גם אני בשנים הראשונות של תהליך התשובה שלי הסתובבתי עם כיסוי ראש אפריקאי בומבסטי על הראש. בדיעבד, זה נראה לי מצחיק אבל זו הדרך היחידה שהייתה לי, להגיד שאני עדיין קולית. למרות הכיסוי. אני לא חושבת שהבומבסטיות הייתה מכוונת. היא חלק מהגישוש הפרטי של אברג׳יל בתהליך הזהות וההגדרה החדשה שלה כאישה דתית וזו זכותה. די להכתיב לנשים מה תקני פוליטית מבחינת הנראות החיצונית שלהן.
בהקשר זה, היו כאלו שכתבו שכיסוי הראש של אברג׳יל הוא הצהרה פוליטית. הצהרה פוליטית? שיתביישו. לוותר על נראות השיער שלך בשביל הצהרה פוליטית? מי המשוגעת שתעשה את זה? את תהיי מוכנה להקריב קורבן כזה גדול, רק למשהו נשגב בעיניך שנתפס כערך ״נעלה״ כמו אמונה באלוהים. אף אישה בחיים לא תעשה וויתור כזה או תשים כיסוי ראש מכל סוג על הראש, בגלל פוליטיקה או בשביל ביבי. יש לי חברות דתיות עם כיסויי ראש והן בכלל שמאלניות. מי שטוען ככה, פשוט לא מכיר את הציבור הדתי על גווניו ובהחלט גדור בסטריאוטיפים רדודים.
אך יש כאלה שהלכו רחוק ודימו את אקט כיסוי הראש שלה, כאקט פטריאכלי, שמבטא שליטה על האישה והופך אותה לשפחה. תגידו, מאיפה מגיעים הרעיונות האלה? ה׳ ישמור. שפחה? אולי בעיני אותם גברים שכתבו זאת, כל אישה בהריון היא שפחה של בעלה? אולי כל אישה שבכלל מתלבשת, היא שפחה? לא ברור. לכל חברה יש קודים, וזכותה של כל אישה לבטא את חרותה בהתאם לקודים החברתיים סביבה. בא לך לשכוח להתלבש בבוקר ולצאת למרחב הציבורי? זכותך. כמו שזכותה של אישה דתיה להגדיר את גבולותיה ולשים כיסוי ראש. כבדו. כמו שאתם מבקשים שיכבדו אתכם. אלה שלא מכבדים, ומבקשים לכפות בשם הדת החרדית או החילונית, לא מייצגים את הכלל גם אם הם מדברים בשמו.
ואגב, כל אישה עם כיסוי ראש, שמופיעה במרחב הציבורי, היא בעיניי פמיניסטית. כי קיימת בנראות הזאת, אמירה מאוד ברורה, שבחרת דרך, שאת ניצבת ושאת לא חלק מהסחף החברתי המדומיין, שמגדיר את חירותך וגבולותיך.
ולסיום, סוד קטן. חשיפת שיערך, כמו כל חלק מכוסה בגוף, יוצרת אינטימיות והיא קוסמית ומעצימה אותך כאישה, בדיוק איפה שאת נדרשת, לגלות את העוצמות האלו. את בוחרת למי ומתי. את לא נתונה לסטטוסים חברתיים שאומרים לך, לכולם ותמיד. את לא נתונה לשיטה, שמייצרת הון ומוכרת את הנראות החיצונית שלך לגברים וכשזו משתנה, שוכחת ממך. את לא נתונה לתרועת זרים, ולא חשופה להערות פוגעניות. את בפני עצמך, חזקה ויש לך את הכלים הנשיים שלך, לבטא ארוטיקה איפה ומתי שצריך. אחרי הכל, טיימינג כן קובע גם בחדרי חדרים. אם שופט בדימוס, החליט לפלוש ולהגיע עד להיכן שהגיע, בניתוח נראותה החיצונית של אישה מכוסה, זה רק מלמד עד כמה הרחיק לכת, במחשבותיו הנמוכות והפרימיטיביות, בהן הוא מאשים את כל מי שלא מלוכד עמו בדעותיו.
ובעניין הסטריאוטיפים, אני מציעה להסתכל על יצירת האמנות הזאת של סיגל אדלמן, שאספה נשים וצילמה אותן פעמיים. פעם אחת עם שיער מגולה ובפעם השנייה מכוסות ראש. והן… לא נראות בכלל אותן נשים:
