פעילה פמיניסטית מתגלה בדירתה ללא רוח חיים, קשורה לכיסא, לידיה מודבקת בובת תינוק ועל מצחה חרוטה כאות קין המילה 'אמא'. כאשר שחקנית ידועה נרצחת באותו אופן פולחני, התקשורת כמרקחה, והמשטרה מחפשת אחר החוט הקושר בין הנשים.שילה הלר, גיבורת הספר, מדריכה במוזיאון התנ"ך, יודעת היטב מהו. שילה גם יודעת ששתי הקורבנות לא היו הראשונות ששילמו בחייהן על הברית החשאית שכרתו לפני שנים, כשהיו ארבע סטודנטיות באוניברסיטת בר אילן.
מה ששילה אינה יודעת הוא האם היא החשודה? או אולי דווקא הקורבן הבא? מי מעוניין להרוג נשים המסרבות להביא חיים לעולם, ולמה? לשאלות של שילה יש תשובה אחת. אבל זו התשובה היחידה שהיא אינה מוכנה לקבל.
האחרות, ספרה הרביעי של שהרה בלאו, כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים, הוא המותחן ראשון מפרי עטה של מי שכבר הוציאה לאור יצירות מטלטלות ופורצות דרך כמו יצר לב האדמה ונערות למופת. הפעם בלאו מנצלת את הז'אנר וכלליו כדי להיכנס לשדה המוקשים או קודש הקודשים של החברה הישראלית: אימהות, ילודה והורות.
בסגנונה מעמתת שהרה בלאו את אתוס האימהוּת עם המיתוס היהודי שנלווה לדמויות מקראיות כמרים הנביאה, מיכל בת שאול ובעלת האוב.
ספריה של שהרה בלאו: יצר לב האדמה (2007), נערות למופת (2012), יתד (2014), שליווה את הצגת היחיד שאותה כתבה ובה הופיעה, "ותכתוב".
רוצות עותק של "האחרות"? מלאו את הטופס כאן למטה ואולי תהיו בין הזוכות!
פרק 1
1.
כשהגיעה השיחה ההיא מהמשטרה, כבר הייתי מוכנה.
קול גברי עדין שאל אם יוכל להגיע לביקור. הגבריות הזו בילבלה אותי לרגע. בחזרות האינסופיות שערכתי עם עצמי, זו תמיד היתה אישה, כזו עם קול חרוך, ענייני. תמיד נשמעה לי עייפה מעט, אולי לאחר משמרת ארוכה, רוב הסיכויים שהיתה גם אם לילדים. הן הרי כולן אימהות לילדים.
והיא תמיד היתה מזדעזעת עמוקות מהרצח הנורא, הפולחני והנורא, איזה דבר, אלוהים שישמור! ואז מתעשתת ונזכרת לשם מה התקשרה אלי.
"גיל?" היתה שואלת תוך כדי הקלדה, "נשואה? יש ילדים?" ואני הייתי עונה על שתי השאלות האחרונות את ה'לא' הרגיל, אבל הפעם, לראשונה, חשה בהקלה המתפשטת במורד הגוף.
לא, גברת, אין ילדים.
על פי הדוח המשטרתי, דינה נרצחה באחת בלילה.
בעיתונות כתבו 'באישון ליל' ותיארו את כל הפרטים מעוררי הבחילה, אבל הדוח המשטרתי היה גרוע יותר, האמינו לי.
בעיתונות כתבו גם שהנרצחת היתה דוקטור למגדר, ואת הרצח תיארו שם כ'בעל מאפיינים חריגים', הם כנראה התכוונו לכך שהיא נמצאה עקודה לכיסא בסלון ביתה, על מצחה חרותה המילה 'אמא', וידיה המתות אוחזות בבובת תינוק.
הם לא כתבו שזו היתה בובה מהסוג שניתן לראות בתוכניות טלוויזיה בריטיות על אנשים בעלי מוזרויות, המתייחסים לבובה כאל תינוק אמיתי. התוכניות האלו משודרות לרוב בלילה, באישון ליל, ואנשים כמוני נוהגים לצפות בהן בסקרנות מעורבת באימה, אני לא עתידה להפוך לאחת כזו, נכון? לא אנענע בובת תינוק בעריסה ואומר לאורחים, "הס! הוא מתקשה להירדם", נכון?
לבובה שנמצאה בזירת הרצח היו פנים עגולות, פה ורוד קפוץ ועיניים תכולות שקופות, בעלות ריסים שנראו אמיתיים כמעט.
הם כן כתבו שם שהיה קשה להוציא את בובת התינוק מידיה של הנרצחת, בתחילה חשבו שמדובר בקשיון המוות, אבל אז גילו שהתינוק הודבק לגופה. עיתונאית רגשנית אחת התפייטה על כך שהיא נראתה כ'אם הדבקה בעוללה ומסרבת לעוזבו'. עם כל מאמצי, התקשיתי לתאר לעצמי את דינה דבקה במשהו, בטח שלא בעולל, הו לא, היו צריכים להדביק לה אותו.
אני מניחה שדינה היתה מרוצה לדעת שרשימת הישגיה נפרשה לאורך שורות רבות. תיארו שם את הדוקטורט שהשיגה בגיל כה צעיר, את ההרצאות המזהירות שמשכו אליהן מאות שומעים, את מאמריה המבריקים. הם, כמובן, ציינו בהבלטה את המאמר ההוא על נשות התנ"ך האַל־הוריות, זה שמיצב אותה כ'אחת ההוגות הפמיניסטיות המרכזיות ומעוררות המחלוקת של תקופתנו'. עוד ציינו שם שבחרה שלא להינשא ולא להביא ילדים לעולם, וכי הפכה לדוברת מרכזית של השקפה 'שנויה במחלוקת' זו.
הם לא ציינו שבניסיונות לנתק את בובת התינוק מידיה, נתלשו כמה פיסות עור והיה הכרח לקבור את הבובה איתה, צמודה אליה.
ואני לא יכולתי שלא לחשוב, הנה, דינה, את סוף־סוף אמא.
2.
השיער הנושר שלי נאסף בפינות החדרים.
הדירה כולה מלאה בארגזים ובכדורי שיער שמסתבכים לי בין הרגליים. ישנה הנשירה הרגילה, זו שבמגזיני הנשים יכנו בעדינות, 'טבעית החל מגיל מסוים', וישנה הנשירה האחרת, תוצאת המריטות, הפיתולים והמשיכות שלי עצמי. לפחות אני לא תולשת ובולעת. מדי פעם מתפרסמות כתבות על גוש שיער ענקי שהוצא בניתוח חירום מקיבתה של איזו צעירה נוירוטית, בתצלום המצורף הוא תמיד נראה תינוק מפלצת שעיר.
אני עדיין מתעסקת עם ההערה האחרונה שמאור זרק לי לפני שעזב, "השיער שלך ממלא את כל הבית, תעשי משהו, זה מגעיל," בום! הדלת שנטרקה העיפה אל פני גושיש שיער קטן.
לראשונה בחיי שקלתי לבלוע אותו.
אני מטאטאת את הדירה במטאטא סיליקוני חדש, קניתי אותו אתמול והלכתי איתו לאורך כל הרחוב, אנשים הביטו בי בצורה מוזרה, כאילו ציפו שארכב עליו. שיגידו תודה שזה מטאטא סיליקון בוהק וסטרילי, ולא מטאטא הקש הענקי שקיבלתי בפורים ההוא. אם כי, יכול להיות שאיש בכלל לא הסתכל לעברי, ורק אני דמיינתי את המבטים הבוחנים, ויכול מאוד להיות שזה פשוט רגש האשמה הארור הזה שהשתרך בעקבותי כבן לוויה עגמומי.
הדירה מלאה אבק, אני משתעלת ועיני נמלאות דמעות. דמותי במראה נראית לי סמוקה מדי ופרועה מדי. לא טוב. עלי להיראות רגועה וצוננת לקראת הביקור, החוקר אולי נשמע צעיר, אך לא טיפש.
הדבר החשוב ביותר הוא להפסיק עם ההערות האלו שבוקעות ממני בשעת לחץ, לפעמים נדמה לי שמדובר בהתקפי טורט זמניים, אחרת אין שום סיבה בעולם שאצליח להבין למה לעזאזל כשחוקר שואל בעדינות אם אני לא חשה פחד מאז הרצח, עם כל ההיסטריה המתודלקת שנוצרה סביב נשים נטולות ילדים, במקום להסכים איתו בטון חלוש, הייתי חייבת לחלוק איתו ש"הדבר הכי מפחיד בסיפור זה שהפכו אותה בסוף לאמא".
לא, השתיקה שהשתררה מעברו השני של הקו לא בישרה טובות.
דפיקה קצרה על הדלת, והנה הוא נכנס, כמעט כושל על אחד הארגזים שלא סילקתי בזמן, ועכשיו הוא מחייך חיוך נבוך ומושיט את ידו ללחיצה.
הוא צעיר. צעיר באופן בלתי סביר, עם החיוך הנערי הזה שחושף גומה בצד שמאל, בדיוק כמו הגומה של מאור, שכמוה טובעת בזיפים עדינים, והעיניים הבהירות האלו, כמו אלו של מאור, סוקרות אותך ומגיעות לשלל מסקנות פרטיות שאותן לא יחלוק איתך.
הו כן, הוא בהחלט נמצא שם, הדמיון הזה למאור, בעיקר בצבע הירוק המסוים הזה של העיניים, והריסים האינסופיים, והחיוך העקמומי, המודע להשפעתו עלייך.
הפעם מדובר בדמיון אמיתי, לא כמו בתקופה שלאחר הפרֵדה, שאז כל אדם (כולל מוכר המטאטאים הזקן) נראה לך כפיל של האהוב שהלך. אל תתחילי עם זה, שילה, היי חכמה.
"נעים מאוד, מיכה," הוא אומר, ידו עדיין באוויר. אני מבחינה שבאזור הרך של המפרק ישנו קעקוע של משפט בכתב רש"י דקיק, איני מצליחה לקרוא את הכתוב, אולם איני זקוקה ליותר. ההבחנה שלי: מלך הסניף לשעבר. בעיני רוחי אני רואה את הכיפה החסרה על ראשו, את הביטחון המופרז המכסה על הגבריות הזו שהנצה מאוחר.
"אז מה, עוברת דירה?" הוא מתיישב על החלק הפנוי בספה, עיניו עדיין משוטטות סביב, בוחנות את תכולת הארגזים הפתוחים.
"עברתי עכשיו," אני עונה, בזמן ששנינו מביטים בו־זמנית בבובת תינוק קטנה המבצבצת מהארגז שמאחורי הדלת. טיפשה שכמוך!
"עדיין משחקת בבובות?" הטון הקליל הזה לא מטעה אותי, עיניו טורפות את הבובה, עינה האחת עצומה, והשנייה מביטה קדימה במבט תכול, קפוא. נראה כאילו מישהו הכניס לה אגרוף.
"זו מתנה מהאקס," אני עונה, "חצי בדיחה."
"ומה זה אומר? ציפייה לתינוק משותף?"
תינוק בחלום שלך, מיסטר שרלוק.
"לא בדיוק," אני מושכת את המילים, "יותר בדיחה על זה שהוא בעצמו תינוק."
"טוב, בעיני רוב הנשים, כל הגברים הם תינוקות."
והנה, שוב הוא מפציע, החיוך הזה של מלך הסניף, שמחזיר אותי מיד לעמדת החניכה המעריצה, כי ישנן תבניות שטבועות בנו כה עמוק שאנו מיד מתיישרים לתוכן, כמו במשחק תפקידים נצחי, והתפקיד שלך אף פעם לא משתנה, לא חשוב מי את ולא חשוב בת כמה את, כי זה תפקיד שנתפר למידותייך לפני עידן ועידנים.
"הוא באמת היה תינוק," אני מסבירה, "רק בן עשרים ושש."
"אה, כמעט בגילי."
וכבר הוא מתחרט על האינפורמציה הזו, אבל המוח שלו מתחיל לדהור ולחשב חישובים, כי אם דינה ואני למדנו יחד באוניברסיטה, זה אומר שאני צריכה להיות בת… לפחות בת… המוח מחשב והעיניים סוקרות והפה הזה אומר איזה חצי משפט מנומס שאני לא שומעת… כי את המבט המשוטט הזה זיהיתי כבר בשנייה הראשונה, ואני יודעת היטב מה עובר לו בראש, אני יודעת שאם הוא לא היה בתפקיד, הוא כבר היה מעדכן אותי שגם הוא יצא עם "מבוגרת", כי הם כולם יצאו מתישהו עם איזו מבוגרת, במיוחד דתיים־לשעבר חמודים כאלה, וזה תמיד נגמר "לא כל כך טוב, אבל נשארנו ידידים", פההא! אבל הוא לא יגיד את זה, נכון? הוא בא לכאן כדי לנסות לברר פרטים על הרצח עם חברתה הטובה — לשעבר — של הנרצחת, נכון? והוא נראה כמו אחד שיודע לשמור על הפה שלו.
"גם לי היה קשר עם מבוגרת."
הופה! אתה בהחלט מפתיע, ילד, אם כי לא בטוח בכלל שיצאת עם 'מבוגרת', כי מבוגרת אמיתית כבר היתה מחנכת אותך שלא לקרוא לה ככה, מבוגרת אמיתית היתה אוכלת את הראש היפה והטיפש הזה שלך אם היתה שומעת אותך מדבר עליה ככה. אתה הרי היית צריך להעמיד פנים ששניכם בני אותו גיל, ואם בטעות היה נפלט לך איזה 'אמא', היית צריך מיד לצחוק, לא התכוונתי ברצינות, אמא.
"כלומר, לא מבוגרת־מבוגרת," הוא ממהר לתקן, "רק מבוגרת ממני. היא היתה בערך בגילך, שלושים ומשהו?"
או־קיי, טיפש הוא לא.
"אני בת ארבעים ואחת," בחודש הבא תהיי ארבעים ושתיים ואת יודעת את זה, לכל שנה יש משמעות ואת יודעת גם את זה.
"אז גם החברה שלי היתה בגילך."
המממ… הוא לא נסוג, מעניין מאוד. אני תוהה אם מדובר באיזו מניפולציה, כדי לרכך אותי לקראת מסירת מידע, אבל המבט המתעניין הזה עדיין נמצא שם, גם הבלורית הזו שלו, שנראית כל כך יפה ורכה למגע. לעומת זאת, לא החלפנו מילה אחת על הרצח, אבל הגומה הזו לא מפסיקה לרצד, ובעקבותיה החיוך הזה ששוב מחליש אותי, עד שאני מרגישה שאני הולכת ונמוגה, משפילה מבט אל הקעקוע במפרק העדין ושואלת, "זה כאב?" כשהוא עונה, "כאב מאוד."
"רוצה לשתות?" לכי למטבח לפני שתעשי טעות חמורה, קדימה, תזיזי את עצמך מפה.
"אני אשמח לקפה," הוא אומר, כשאני נזכרת שאין לי כאן כלום מלבד מים פושרים מהברז, שאל הטעם המתכתי שלהם אני מנסה להתרגל ללא הצלחה. אני מגישה לו אותם בכוס דביקה והוא בוחן אותה ממושכות.
"אל תדאג, הכול כשר פה," אני לא מצליחה להתאפק.
"זה לא מטריד אותי," הוא נושא אלי מבט שואל, "כבר כמה שנים שהעניינים האלה לא מטרידים אותי."
"יש לי רדאר דתל"שים משוכלל," אני מסבירה, זו בדרך כלל התשובה שמרגיעה אותם.
"את הראשונה שעולה עלי כל כך מהר," הוא מודה.
"באמת?" אני שואלת למרות שאיני מופתעת, "זה כל כך ברור, כאילו הכיפה עוד נמצאת לך על הראש."
והוא מושיט יד, אבל לא אל קודקודו לבדוק אם צימח כיפה, אלא אל הארגז שמאחורי הדלת, שממנו הוא שולף את בובת התינוק הקטנה. האם נדמה לי, או שעינה העצומה נפקחה מעט?
"את יודעת, הבובה הזאת דומה מאוד לבובה שהדביקו לדינה קמינר לידיים," הוא לא מביט בפני.
"אני לא הדבקתי לה שום דבר, אם לזה אתה רומז."
זו תשובה רעה. תשובה רעה מאוד, כי עכשיו הוא מתבונן בפני במבט החקרני הזה, שחששתי ממנו מהרגע שפסע אל תוך הדירה. טיפשה שכמוך.
"אם לא שמת לב, לא שאלתי אותך אם הדבקת משהו," הוא אומר, "אפילו לא שאלתי איפה היית לפני שבועיים ביום רביעי בעשר בלילה." קולו שקט מאוד.
"רביעי בעשר בלילה?" עשר בלילה!
"אחת השכנות בדיוק יצאה אז החוצה ושמעה את דינה פותחת את דלת הדירה שלה ואומרת למישהו, 'אני מאוד שמחה שבאת,' אבל היא לא היתה בטוחה אם היא אמרה את זה לגבר או לאישה, כי המילה האחרונה נאמרה בשקט. היא כמעט משוכנעת שזה נאמר בלשון נקבה, אבל…"
"אבל זה לא מתאים לפרופיל של הרוצח השונא־פמיניסטיות־שלא־יולדות שבניתם לכם," אני אומרת.
"הבחנה יפה," הוא לוגם מהמים באומץ, מעמיד פנים שהם טעימים, "אז מה דעתך שאשאל אותך עכשיו איפה היית ברביעי בעשר בלילה? אני יכול?"
ושוב הוא מחייך את החיוך הזה, באותו האופן שמודע להשפעתו עלי, ובפרצוף תמים וזחוח הוא נשען אחורנית על הספה, כשקול צפצוף צורמני נשמע לפתע מתחתיו, והוא מזנק ממקומו ושופך את כוס המים היישר על מכנסיו.
הבובה הארורה! פרצופה, המעוך עכשיו, מחייך אלי בלעג.
לפני שילך, הוא עוד יספיק לשמוע שברביעי בערב הייתי בבית וצפיתי בטלוויזיה "בלי טיפת אליבי, אבל ידוע שדווקא לפושעים הכי גדולים תמיד יש את האליבי הכי מוצלח", הוא יהנהן בהסכמה, ישאל קצת על הקשר שלי עם דינה בתקופת האוניברסיטה, ישמע ממני את ה"בשנים האחרונות לא היינו בקשר בכלל, אתה יודע איך זה, החיים לקחו אותנו למקומות שונים", שייאמר בטון כה משכנע עד שכמעט אאמין לזה בעצמי, עוד כמה חיוכים חושפי גומה, עוד כמה ניסיונות שלי שלא להביט על הכתם הרטוב הזה במכנסיו, עוד כמה מבטים שבחיים לא היית מאמינה שתזכי להם מפרח שוטרים שכזה, וזהו, אתם כבר ליד הדלת.
הוא נעמד קרוב אלי, כמעט רוכן. אני חשה את השדה המגנטי הזה שנוצר בין שני אנשים שכל קשר ביניהם מוביל לאסונות, עורי מצטמרר.
"אז מה עכשיו?" אני שואלת.
"עכשיו זה השלב שבו אני אומר לך שאם תיזכרי במשהו שיכול לעזור, תתקשרי אלי." הוא קרוב מאוד עכשיו.
"אה, זה לא השלב שבו אתה אומר לי שאסור לי לעזוב את העיר?" המבט שלו פשוט מזמין התחכמות.
"גם אני ראיתי את סדרות הבלשים האלו," הוא אומר, "וחוץ מזה, את כבר עזבת את העיר, לא?"
עוד חיוך אחד בנחיריים מתרחבים, עוד החלקת יד על הבלורית הסמיכה והרכה למראה הזו שלו, והנה, הוא מסתובב והולך. הדלת הנטרקת מאחוריו מעיפה גושיש שיער היישר אל פי, ואני יורקת אותו החוצה ושומעת באוזני את הצחקוק המוכר, "תינוקת מטומטמת." הקול הוא קולה של דינה.
רוצות עותק של "האחרות"? מלאו את הטופס כאן למטה ואולי תהיו בין הזוכות!
