הנה שתיקה אחת. ההורים שלי בחוץ לארץ. אני בן שמונה. סבא וסבתא שומרים עלי. אני מענטז מול המראה בסלון כמו דוגמנית מסלול שראיתי בסרט בערוץ 2. סבא מגיח מהמטבח ואומר: "אסור לך כזה דבר, זה רק בנות עושות". אני נמלט לחדר בדממה.
הנה שתיקה שניה. אני בן שש עשרה במסיבה. חבורת בנים ניגשת אלי ואומרת לי לסתום את הפה כי אני מדבר כמו אישה.
הנה שתיקה שלישית. אני בן עשרים ושתיים, הולך ליד בית ספר בלפור בתל אביב. שלושה נערים חוטפים תיק לילד רזה וממושקף. הם מפחידים אותי באלימות הנערית שלהם ואני ממשיך במורד הרחוב בלי לומר מילה. על שתיקה זו, אני מתחרט יותר מהקודמות.
על דברים רבים בחיים שתקתי. על רובם לא הייתי צריך. ייתכן שבגלל כל השתיקות האלו, עודד חפר, החוקר הפרטי שמככב ברומן החדש שלי, ״דברים שהשתיקה יפה להם״, מדבר כל הזמן. אם למדתי משהו אחד בחיים זה שפתגם שמדבר בשבחי השתיקה צריך להיקרא בחשדנות, אם לא באירוניה גמורה.
לחשדנות יש מחיר, אך לעיתים יש לה גם רווח. הרגעים הרבים בהם הורו לי לשתוק לימדו אותי להקשיב לשתיקות אחרות. ברגע ששמים לב לדממה של אנשים אחרים, אפשר לגלות שהחברה שלנו בנויה מסדרה ארוכה של שתיקות. כבר בילדות, מלמדים אותנו שלא צריך לספר לכולם הכול. את לא רוצה שדודה מרים תחטוף שבץ כי החלטת לספר בארוחת ליל הסדר שגילית אתמול במקלחת כמה כיף זה לאונן, ואילו אתה בהחלט לא רוצה שדוד אהרון יפסיק לאכול בסעודת ראש השנה כי החלטת לחלוק שאתה בעצם נמשך לבנים.
זה מעניין לחשוב איך הדרישה לשתוק מגיעה פעמים רבות מהצד החזק במערכות היחסים שלנו. מאלו שאנו אוהבים יותר משהם אוהבים אותנו. מדמויות הסמכות בחיינו כמו הורים, גברים, מפקדים, בוסים, ושאר מומחים לתחומם. אנו נדרשים לשתוק כדי לא להפר את הסטטוס קוו. אל תדברו שוב על אלימות מינית כי אתן הורסות את הרומנטיקה של פעם, אל תדברו שוב על קיפוח כי אנחנו כבר לא בשנות החמישים, אל תדברו על מחירי הדירות כי אין לכם תואר בכלכלה, אל תצעדו בחוץ עם הסטיות שלכם כי יש דברים שצריך לעשות בבית, אל תדברו ערבית ברחוב כי זו מדינה יהודית ודמוקרטית, אל תשברו שתיקה כי יש דברים שהשתיקה יפה להם. אל תדברו על כלום כי אין כלום ולא היה כלום.
אלו הרגעים בהם בקשת השתיקה הופכת להשתקה. אלו הרגעים בהם השתיקה שאמורה למנוע את הפשע המילולי כנגד הטעם הטוב הופכת בעצמה לפשע, להשתקה שמשרתת את הסטטוס קוו שחוסם את קולם של מיעוטים, אנשים ונשים שדורשים להישמע, לדבר ולשנות. אבל אם נתאמץ להיות קשובים לשתיקות של אחרות ואחרים, אלו גם הרגעים שבהם אנחנו יכולים להבין את כאב ההשתקה, את הסכנות של השתיקה, את הרווחים שבדיבור וצעקה.
אולי בגלל זה כתבתי את עודד חפר, החוקר שמכונה החופרת, שמדבר גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה, ולא מסוגל לסתום את הפה לשנייה. אולי הכתיבה נועדה לפצות על סך השתיקות בחיי.
** הכותב הוא יונתן שגיב, דוקטור לספרות עברית ועובד כמרצה במרכז ללימודי יהדות במחלקה ללימודים אפריקאיים ואוריינטליים באוניברסיטת לונדון. ספרו הראשון אין סודות בחברה זכה לביקורות מהללות. דברים שהשתיקה יפה להם הוא ספרו השני.
עודד חפר, המכונה ״החופרת״, אינו מרוצה. שנה לאחר הסיום המוצלח של חקירתו הראשונה, התהילה והלקוחות אינם בנמצא ונוסף על כך הוא מקבל משימה מעליבה במיוחד: למצוא חתול שאבד לסבתו. אבל החקירה שמתחילה בחתול מסורס שנעלם תימשך בערימת גופות שתלך ותגבה ותוביל את עודד לתסבוכת חדשה של זהויות מיניות, אתניות ולאומיות שתכפה עליו בניגוד לרצונו לגלות אמיתות קשות על עצמו ועל המציאות השסועה שאותה כולנו חיים.
דברים שהשתיקה יפה להם הוא רומן בלשי פרוע ומצחיק. הבלש החד-פעמי שיצר יונתן שגיב מקבע את מעמדו כקול מקורי ופורץ בדרך בשפה המיוחדת והמומצאת. מתפרץ למערבולת הזהויות המעמדיות, ונוגע גם בסוגיות לאומיות נשכחות.
