דרמה משפחתית היא הנוסחה הקולנועית שכולנו אוהבים לחזור ולצפות בה ובכל וריאציה אפשרית. אולי בגלל שנולדנו לתא משפחתי כלשהו והתא המשפחתי שאנו יוצרים מאוחר יותר, סובב כך או אחרת את חיינו. בסרטו השביעי של הבמאי איתן גרין, ״חדרי הבית״ נדמה כי הנוסחא המשפחתית מקבלת פנים חדשות ובאופן אופייני וייחודי לסרטיו של גרין (מ״לנה״ סרטו הראשון, דרך ״הכל מתחיל בים״ ואחרים), משורטט עולם משפחתי שלם שלמרות שהוא ממש לידינו איננו לכאורה מכירים מקרוב.
היכולת לאפיין משפחה רגילה ולספר עליה מהצד הלא רגיל, למצוא חולשות שטמונות בקשר המיתי בין אב, אם, בן, דורשת הבחנה של אמירה ייחודית ומקוריות הבחנה זו מצדיקה יותר מכל יצירה קולנועית ומעלה מדרגה את הדרמה המשפחתית השגורה.התמונה של המשפחה המודרנית שמצטיירת לפנינו מפוררת את המושג ״בורגני״ שמרבית העולם המודרני שואף להתהדר בו ובמרכזו נכס פיזי, השאיפה האולטימטיבית; בית במלוא תפארתו.
התפוררות המשמעות החומרית של ה״בית״ מוצגת לנו בדמותם של משפחת נאווי; אב המשפחה, אברהם (יובל סגל) הוא קבלן שמסתבך בחובות ואילו מאידך, המרחק הרגשי והפיזי (שהטכנולוגיה לא מפצה עליו) מאשתו דסי (אסנת פישמן) , אחות במקצועה שנוסעת להשתלם ולחשוב קצת ברומניה, מסבך אותו בחובות רגשיים ועניינים לא פטורים.
בנם היחיד של אברהם ודסי, הוא דורון (עידו זייד), נער מתבגר בן 14 וחובב כדורסל מושבע (גם כאן יש לציין את אפיונו המדוייק של הבמאי את דורון כנער מתבגר, כאם לנערים מתבגרים הופתעתי מהניואנסים הדקים והמדויקים להפליא).לאורך רצף העלילה הסרט מציף שאלות רבות משמעות: האם ה״משפחה״ היא הבית או קירות הבית, הם שמעניקים משמעות למשפחה? האם הבית מגן ומציל או המשפחה מגנה ומצילה?
שאלות אלו באות לידי ביטוי גם כאשר אנו פוגשים את מאמן הכדורסל והמורה להיסטוריה, יחיאל דולברג (אריה צ׳רנר האהוב) שמשפחתו נספתה בשואה וביתו עומד להשכרה ושוב עולה השאלה, האם המשפחה היא הבית או שמה הבית הוא המשפחה? (״כי מה זה בית? מה זה? חול ואבנים וברזלים״).
גרין מוותר על קלישאות, על מסיכות, על אטימות ובוחר לעצב דמויות בעלות נימה ישראלית נשכחת, הן במאפיינים והן באיפיונים, כך שלמרות ההסתבכות של אב המשפחה, מצוקתו והבור השחור אליו הוא נבלע, משהו בו לא מפסיק להביע טוב ו״הבית״ על נושיו ומשמעויותיו הם המבחן העיקרי ולא מי שחיבלו בשלוותו.
גם כשצריך לברוח מהנושים ולמצוא מקלט אצל הגיס שמואל (דני שטג) ורעייתו, החוזרת בתשובה אורנה (שרון אינגריד שטרק במשחק מדויק); אנו נחשפים למפגש בין שתי המשפחות ובוחנים שוב את מושג המשפחה, כמו גם את מה חשוב יותר; בית יוקרתי או שלווה פנימית, שכן שמואל ואורנה מתגוררים עם שלושת ילדיהם בפשטות מרובה ומהווים מראה הפוכה למציאות אליה אברהם שואף. לאורך קו העלילה, המשפחה היא ההגנה של אברהם ואילו הזרים שאינם כלולים בה מהווים סכנה מתמדת.
בתוך לב ההסתבכות, השופכת אור ביקורתי עדין וחכם על מהות הבית בעידן הקפיטליסטי, ובצל גבריות במשבר, נרקמת בחכמה מרקמה העדין של מערכת יחסי אב ובן. דורון הנער, שבתחילת הסרט מוכה ירח ונמצא בחוסר שליטה, לומד לשלוט על צרכיו, לקחת אחריות ולנצח ואף להושיע את האב. גם כאן יחסי הגומלין בין האב לבן ומערכת היחסים המובנית ביניהם, מוצגת במקוריות שאינה מעייפת או מעמיסה.
ניתן להדגיש עוד,את קאדר השחקנים המשובח (בשעת הצפיה, הקהל לצידי לא הפסיק לשבח ולהתפעל בקולי קולות מהמשחק) ולציין את הצילום הנקי של שי גולדמן, הפסקול המדוייק של יוני רכטר והמחשבה האדריכלית של כל אחד מהפריימים שמפלרטטים בין אור לצל ובין הזוויות החדות של בית בבניה כשברקע רחובות ירושלמים מוכרים. מול חדות המבנים, ניצב כדור הסל שמזכיר לנו גם איך העולם מסתובב ואיך כל כשלון עשוי להפוך לניצחון. סופו של הסרט מפתיע ולא מתחנף לקהל והוא זה שמהדק את העלילה בקווי המוסר האנושי אותו הגיבורים מקלפים בתוכם מתוך המציאות הקשה אליה נקלעו.
הטריילר:
[youtube sAyzKNu-Meo nolink]