בעוד מרתונים סיכומי שנה עולים לאוויר, לצד תחזיות של מהם סרטי השנה המבטיחים של 2018, אני רוצה להסב את תשומת הלב, לאחד הסרטים הבלתי נשכחים עבורי, שחתם את השנה האזרחית ובכך אולי פספס מעט את הכותרות הראויות לו. מוזר ככל שיישמע, לא תמיד סרטים פופולריים הם אלה שמותירים בי חותם. לפעמים דווקא סרטים שהכאיבו או עוררו את הלב הם אלה שמאתגרים אותי כצופה, כי באמנות כמו באמנות, אין מוחלט, טוב או רע, יש אמת שמצליחה לעבוד או זיוף שמורגש ומפריע.
"על גוף ונפש" (On Body and Soul), הוא סרט נדיר ביופיו ואפשר בהחלט לומר שהוא מעבר לסרט, הוא שיר. זה לא מובן מאליו, ומפתיע שבעתיים כשהסרט הונגרי (כלומר, שירה מתורגמת), שנוגע בעוצמה בסיפור לכאורה מקומי ו"קטן" ועל אף המנטליות השונה, מצליח לגעת באופן מיידי ובלתי אמצעי בצופה הזר.
בסרטה, זוכה פרס דב הזהב, של אילדיקו אניידי, מריה (אלכסנדרה בורבלי) היא אישה לא מתקשרת, בספקטרום אוטיסטי כלשהו, שממשיכה ללכת לפסיכולוג ילדותה ולשחזר מצבים חברתיים באמצעות בובות "פליימוביל". היא מגיעה לבית מטבחיים כאחראית בקרה ומשדרת קור. למביטים בה מהצד, היא נראית כרובוט אנושי. בין אותם אלה שמביטים בה, ותוהים על קנקנה, ניצב אנדראי, חשב כספים, בעל נכות פיזית ביד, שמביט בה כמו כולם, אבל המבט שלו אחר.
בעוד המשפטים שעתידים להחליף בין אנדראי ומריה, מדודים והדיאלוג ביניהם לא ברור, התשוקה תעבור מפריים לפריים תוך ניסיון להבין את האחר ואת כובד משקלו, בין נקודת התצפית של הפרה הנשחטת לנקודת התצפית של המנקה הקשישה, לנקודת התצפית של העובד המקורב לאנדראי, לנקודת התצפית של העובד החדש שמתקבל למפעל, לנקודת התצפית של הפסיכולוגית החוקרת ועוד ועוד נקודות תצפית, שמוזר, ככל שיישמע, כל הרעש האנושי הזה במפעל, לא קורה סתם.
הוא קורה כדי לגלות את מה שמתחת לפני השטח… החלומות היפהפיים בהם אייל פוגש באיילה ולמרות הקור העז והשלג (מריה אף מכונה "שלגיה"), המרחק והפער, יש חום אנושי. מבט, מגע של אף באף, בריכה קטנה, עלה. החלומות הם שמפגישים בין הגיבורים מחוץ לגדר הטבע, ברוחניות, ומאפשרים לאהבה להתפרץ, בדרך לא דרך, כנגד כל הסיכויים, במציאות.
והמקום הזה, בו החלום פוגש את המציאות, המקום שמחפש את פשר המעשים הוא מהמקומות המרתקים בסרט הזה, שכולו נע בין חפצי הבית, המתורבתים, לבין שטחי הטבע הפראי, בין מה שקורה מעל פני השטח לבין מה שקורה מתחתיו.
בעוד כותרות סוף השנה שפכו את ההלל על "וונדר-וומן", בעיני דמותה של מריה היא גילום אחר של "וונדר-וומן" אחר ומעניין יותר. האישה הכבולה בתוך עצמה, שלא מבינה את העולם, והעולם לא מבין אותה ובכל זאת, אך יש בה כח של חלום ואהבה, ורצון. היא האישה שתנצח את העולם ואני אוהבת גיבורי "על" שלא תבינו לא נכון, אבל גיבורי "על" תמיד נדמים לי מגוחכים מצד המציאות. ודווקא גיבורים שהם האנשים הפשוטים, שמצליחים להתעלות מעל המציאות וליצור קוסמיות של אשליה ותבונה, מצליחים לכבוש אותי.
מה בין תסריט לשירה? אולי המקום הזה, שבו מתרחב הלב נוכח הדימויים. אולי הקשר ההרמטי של האהבה. אולי החריגות והחריקות מהמציאות שחייבים להישמע… אולי הגיבורים? שאינם אלא תרגום יופיו של האנושות. אין סרטים מושלמים. זאת עובדה. יש סרטים גאוניים, יפים, מרגשים, כובשים. אבל קולנוע בסופו של דבר הוא שעתוק של משהו חי. חיקוי שככל שיתקרב יותר לאמת, יצליח לדייק רגש חמקמק שייגע בנו וירגש אותנו.
לכן גם, לא סתם נקרא הסרט "על גוף ונפש" ולא סתם הוא מתרחש בבית מטבחיים, מפעל לייצור בשר. הגשמי, הנמוך, המדמם כאשר מתוכו דווקא, נולדים החמלה, האהבה והנשגב. אניידי בסרטה הנוכחי, נוגעת במרווח הזה שבין הבגד לגוף ובין התשוקה לאמת ובין… החי למת. שם במרווח הזה אנחנו לומדים דרך הגיבורים את הכוח של חלום. של תת מודע. של להיות מונח אצל האחר וזה יפה ומרגש במלוא העוצמות גם יחד.
[youtube kgfyOx-gyIg nolink]
כוכבים- 5
מבחן מרלנה- עובר בענק– דמות נשית מבריקה וגם אישה צופה בפורנו (זו גם הערת אזהרה- "קיו" למי שלא ירגישו בנוח וצריכים להוריד את הראש).
