ביקורת סדרה: "מעברות"

ממארג העדויות של יוצאי המעברות עולה תמונה עגומה למדי. שרשרת עדים שמספרים את סיפוריהם באופן ישיר, לצד קטעי ארכיון ומכתבים שמתעדים רגעים אשר לא מחמיאים למדינת ישראל

אני מגיעה לדקה ה-30 בערך, בפרק השלישי לסדרת המופת התיעודית וההיסטורית מעברות (עלמה הפקות וכאן 11, בתמיכתן של קרן רבינוביץ׳ וקרן גשר) ושמה לב שאני בוכה. מה שקורה שם, בדקות האלו, בין שברירי השניות, הם מטען רגשי והיסטורי, שאנשים סוחבים איתם חיים שלמים ואם לקח לי שני פרקים וחצי כדי להגיע, לרגע הזה, שבו מצטיירת לנגד עיני, התמונה של אנשים ונשים, שיכלו להיות במקום אחר ורק בגלל מוצאם כיוצאי ארצות האיסלם, מהמעברה, נדחקו לשוליים וספגו גינויים כמו שווארצע חיה, והסללה לעבודות כפיים, הרי שהסדרה הזו ראויה לקטגוריה ״מופת״ כי היא מצליחה לפרק את הנושא הכי בוער בחברה הישראלית ולהעביר את הצופה בשרשרת האירועים של ההשפלה והזעם, דרך נקודת ההתחלה של המטענים החברתיים-תרבותיים האלה, שבישראל, בימנו, שינו צורה והפכו בעיני רבים, למוקשים פוליטיים.

הסדרה (שיוצריה הם דינה צבי ריקליס, שי להב, הילה שלם בהרד ואריק ברנשטיין ואת חלקם, אני מכירה באופן אישי), על שלל פרקיה, מוכיחה כי דווקא הקושי והסבל, הולידו גבורה. החיים נמשכו, למרות ולא בזכות. כי הנה, מפנים את הזרקור להיסטוריה ואת החברה לחשבון נפש, שאולי יגרום לתיקון עולם פנימי בעולמו של הצופה ומה זה, אם לא ניצחון קטן? הסדרה שעוסקת במעברות, יכולה להזכיר גם את מה שקורה בעוכרינו, ביחס למי שאינו יהודי בישראל ולהביא לחשבון נפש חברתי אמתי וכוחה של הסדרה, שביכולתה ליצר שינוי . למי שפספסו את שני הפרקים הראשונים (״תהו ובהו״ ו״החלום״) מומלץ מאוד לחזור אליהם.

מתוך "מעברות" (צילום: ארכיון צה"ל)

ממארג העדויות של יוצאי המעברות, משלל העדות, עולה תמונה עגומה למדי, כתם היסטורי שכאילו חמק מדפי ההיסטוריה. שרשרת עדים שמספרים את סיפוריהם באופן ישיר, לצד קטעי ארכיון ומכתבים שמתעדים רגעים לא מחמיאים מההיסטוריה של מדינת ישראל בהתהוותה, חלקם מסעירים ולא נותנים מנוח, מלווים בקריינות הנוגה של יעל אבקסיס. מהתחקיר בסדרה, עולה שהממסד האשכנזי הפלה את יוצאי ארצות האיסלם והעניקה פריווילגיה לאשכנזים, פעמיים. בפעם הראשונה עוד בשלבי העלייה לישראל כאשר העדיפו להעלות קודם את יוצאי מדינות אשכנז ובפעם השנייה, במעברות. הפריווילגיה מגיעה לשיאה כשחוק השילומים מגרמניה, עובר בכנסת ובעוד הפיצויים הקולקטיביים חיזקו את ישראל, הפיצויים האישיים העמיקו את הפערים החברתיים-כלכליים בין העדות. על האפליה, עוד יכלו להבליג אבל את היחס המתנשא, הזלזול באינטליגנציה שלהם כבני אדם, הניסיון לנתק אותם משורשיהם התרבותיים וההתייחסות אליהם כאל ״חיות שחורות״, קשה ליוצאי המעברות, המתראיינים לסדרה, לשכוח.

 בשנת 1950 מוקמת המעברה הראשונה כסלון בהרי ירושלים ואחריה עוד 49 מעברות ברחבי הארץ במבצע אדיר היקף של קיבוץ גלויות. מרבית המעברות מוקמות על קו חדרה-גדרה או בצמוד ליישובים הוותיקים, פחון, בדון, צריפון ואזבסטון או סתם אוהל. חיים חדשים בישראל מתחילים לקשישים ולילדים הקטנים כאחד.  פרופ׳ סמי סמוחה, שפותח את הפרק השלישי, נזכר ש״בשנים הראשונות היו במעברה הרבה עיראקים, היו תימנים והיו המון רומנים. אחרי שנה, שנתיים, הרומנים פשוט נעלמו. פשוט נעלמו״ הוא אומר. לטיף דורי, מצטרף אליו לזיכרון הזה. ״הרומנים נעלמו״ הוא אומר. ״מה מסתבר? העבירו אותם לשיכונים… היינו צריכים ללכת יחד לשיכון״. אלי גבריאל, מצרף את עדותו ״כל פעם שקמנו בבוקר ראינו אוהל פנוי. לא הבנו. בסוף נודע לנו שיד מכוונת הוציאה את האשכנזים לבתים״.

עולים במחנה המעבר שער העליה בחיפה (צילום: ואן דר פול)

המעבר מהפחונים לשיכוני קבע, מצויר כיום חג של מי שזכו לכך. למרות ההכחשות הנמרצות של נציגי הממסד לדורותיהם, תושבי המעברות האשכנזים אכן זכו ביתרון משמעותי ועד שנת 1952 רובם יוצאים מהמעברות ומותירים מאחוריהם את העולים יוצאי ארצות האיסלם.

הממסד היה אשכנזי וזה היווה יתרון בולט לאשכנזים, יתרון נוסף, נבע מכך שהיה להם משפחות קטנות, ילד או שניים בעוד אצל משפחות יוצאות ארצות האיסלם היו שבעה, שמונה, תשעה ילדים ויותר. בנוסף, הסכם השילומים עם גרמניה שנרשם כהישג גדול של מדינת ישראל, היווה מניע נוסף לעזיבת האשכנזים את המעברות. אך אותו הסכם נתפס כחרפה, ומנחם בגין ז״ל היה זה שזעק את זעקת החרפה הגדולה בכנסת, אך ההסכם הצליח לעבור, ובכך מבשר עידן חדש. או כמו שמסכם זאת המשורר רטני סומק ״זה הדבר שמוריד את החברה הישראלית לבלגן שמתרחש עד היום״.

פרק 3 שעוסק בשבר הגדול, הוא למעשה שיאו של שני הפרקים שקדמו לו והוא מצליח להקיף נקודות חשובות שהתרחשו במעברות כחלק מהישראליזציה, בין השאר, כניסתה של השפה העברית והאילוץ להשיל את הסממנים התרבותיים ו״תירבות״ המעברות מתרבות העממית האותנטית שביטאה נוסטלגיה לארצות המקור להקמת תיאטרון תל״ם- תיאטרון למען המעברות שבפועל התבססה על סטריאוטיפים לא מחמיאים כולל גילגוליו של המחזה ״קזבלן״ שחושפים את עומק הדעה הקדומה נגד יוצאי מרקו.

בלב הסרט מגיחה לה גם נוסטלגיה קולנועית עם הסרט ״סעדיה: שורשים במולדת״ סרטו של זאב רב נוף ושיעורים לנערות במטבח. במקביל לזה, שזורה עדות מצמררת ממש על ריסוס הדי.די.טי שנאלצו לעבור ילדי המעברות ומוגדר כ״טראומה לאומית על מדינת ישראל״. הדי.די טי נועד להרוג את כיני הגוף ולמנוע את התפשטות מחלת הטיפוס הקטלנית. העולים מאירופה זכו להסבר בשפתם (יידיש) על מטרת הריסוס, לעומת העולים מארצות האיסלם לא הבינו את מטרת הריסוס והם נותרו אילמים והמומים. פרג׳ פרי עולה מעיראק מתאר זאת כמביש, ״זה היה מביש, מביש—זו הייתה באמת פגיעה״ הוא אומר.

 מתוך הסדרה "מעברות" (צילום: ארכיון צה"ל)

לסיכום, ״המועקה שבליבו של שמעון נמוגה ופניו זהרו בחיוך של אושר. על משכבו על מזרן הקש שבפחון ראה את עצמו בעיני רוחו צועד בהחלטה נחושה, ומחנה גדול הולך אחריו. כולם קמו מעפר המעברה ונטשו את הפחונים והשליכו את חפציהם השורצים פשפשים והם הולכים בלי היסוס. מרחוק נראו הבתים הלבנים המוצקים, המוקפים גני נוי, שריח נעים של ניקיון נודף מהם. ז׳נט החישה את פעמיה והשיגה אותו ״ידעתי שאתה מסוגל, אמרתי לכולם שאם אתה תוליך נגיע כולנו בשלום״ ועד ששמעון חולם ככה בהקיץ, קמו אחיו ושתי אחיותיו ויצאו מהפחון״ (פחונים וחלומות, סמי מיכאל)

מעברות: עלמה הפקות וכאן 11 מציגים ארבעה פרקים, שהם הרבה מעבר לשיעורי היסטוריה. אל תפספסו אותם.

פרק 3 ״השבר״, ישודר ביום ד׳, 6.3.2019 בכאן 11

כוכבים-5

מרלנה – לא מפסיקה לדמוע

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי