ביקורת: "מעבר להרים ולגבעות"

לא בכדי בחר קולירין במילים הנוקבות של אבידן, כמילות כניסה לעולמו של הסרט. הבמאי מציג לנו בפשטות וללא מניירות מיותרות משפחה ישראלית. אבל כשמקלפים קצת את המשפחה שלכאורה כה שגרתית לפי חוץ, מגלים פצע אקסיסטנציאלי פנימי עמוק

סרטו המופלא של הבמאי ערן קולירין הוא למעשה אגדה ישראלית בסגנון "אלה הם חיינו" או כפי שמטיבה לתאר זאת הבחירה של קולירין במילים משירו של דוד אבידן "ייפוי כוח" שמופיעות בפתיחת הסרט:

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל
הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

מעבר להרים ולגבעות סרט

לא בכדי בחר קולירין במילים הנוקבות של אבידן, כמילות כניסה לעולמו של הסרט. קולירין מציג לנו בפשטות וללא מניירות מיותרות משפחה ישראלית. אבל כשמקלפים קצת את המשפחה שלכאורה כה שגרתית לפי חוץ, מגלים פצע אקסיסטנציאלי פנימי עמוק ואי שקט קיומי שמרחפים על הבית. נוסיף לכך את העובדה שאב המשפחה נושא את השם "דוד" וכשם המשורר, הוא לחלוטין נמצא באובדן.

דוד גרינבאום (אלון פדות), פורש מהצבא לאחר שנות קבע ארוכות כקצין, וכעת באזרחי הוא צריך להמציא את עצמו מחדש ומגלה שבניגוד למעמדו הצבאי, הוא צריך להתחיל מאפס. מעבר לקשיים, להתאקלם בחיים האזרחיים ולמצוא עבודה מתאימה, הוא צריך להתמודד עם המפגש מול ילדיו המתבגרים שכבר אינם זקוקים לו כדמות מגוננת ומאידך עם חברים מהצבא שמפנים לו עורף.

מעבר להרים ולגבעות

הייאוש בכך שאינו מוצא את מקומו ותחושת המיותרות הכללית, גורמת לדוד על אף האופטימיות הרבה באישיותו, להיות באופן קבוע "דרוך" ו"חשדן" עומד על סף תהום כעל סף תחושת הרצון לפרוץ בבכי מתפרץ. ואם דוד נעזב בחיי האזרחות, אחרי 27 שנות קריירה צבאית מפוארת, הרי שאשתו רינה (שירי נדב נאור) אף היא מפנה את מבטה ממנו ומהמצוקה שלו ונגררת אחר רומן בלתי אפשרי עם אחד מתלמידיה בן ה17.

רינה צמאה לרומנטיקה שמחלחלת אל חייה כמורה לספרות המלמדת על ערגה דרך "שיר השירים" ואת כתביו של עגנון. אופיו ההופכי של הנער החולמני בו היא מתאהבת, ממלא את הפן שחסר לה אצל בעלה, איש הצבא המעשי שאינו מוצא את עצמו בערבי ספרות אינטימיים. בין התלישות, הנואשות והניכור המחבר והמפריד בין הבעל לאשתו נצבים שני ילדיהם המתבגרים של משפחת גרינבאום, יפעת ועמרי.

מעבר להרים ולגבעות קולנוע

יפעת הצעירה חולמת ביחד עם חבריה על דו קיום ונמשכת אל הצד הפלסטינאי ה"מוקצה". אלא שבשעות מבחן, בה המציאות נתקלת בחומת האוטופיה, היא מבינה שהיא לבד ושעליה לגשש בעצמה כדי להגיע מעבר להרי החושך, מעבר לגבעה שמסתורין הסכנה אופף אותה. היופי כאן הוא המרווח בין האותנטיות של הדמות בגילומה של מילי עשת, לבין הבמאי שמיטיב להראות את הטמטום, את הרעש של התקשורת שמייצרת פנטזיה אקטואלית משל עצמה ואת הבלבול והפחד של מי שמנסה בתמימות לב להגיע קרוב, לגעת ולהבין.

עמרי גרינבאום, הבן המתבגר, מעצב את אישיותו הגברית. בראשית הסרט הוא מכנה את אמו "זונה" כרמז מטרים לבאות. גם עומרי יידרש למבחן המציאות וכאשר האמת תוטח על פניו יהיה עליו לפעול. וכך המשפחה הישראלית היא מעין קלישאה שמתפרקת באופן שובה לב לאורך הסרט. בין פאוזה אחת לאחותה, שזורים לכאורה רגעים "פאתטיים" השואבים השראה מעולם המחול, התיאטרון והקולנוע האילם.

סרט מעבר להרים ולגבעות

רגעים אלו הם גאונות בפני עצמה, דוגמת ריקוד המחול של המורות בשעת האזעקה או המונולוג של האב אל עבר הרי החושך והיריות באוויר (תיאטרלי וקסום). בזמן שהתחושה של להיות או לחדול מתבטאת בכל אחת מבחירותיהן של הדמויות בסרט, המציאות היומיומית קושרת את כולם יחד למשפחה אחת. באירוניה קוסמית מיטיב קולירין לשזור את להיטיו הגדולים של שלמה ארצי (ולא רק) כמעין פרדוקס שמרחף על המשפחה הישראלית וטלטלותיה.

זהו סרט מורכב, חכם ואמיץ, שמותיר את הצופה נבוך ומבולבל, פשוט ללקק את האצבעות מעצם העובדה הפשוטה שאנחנו ממשיכים לשאת בעול הגדול של הבדידות והייאוש ואין לנו בעצם שום מפלט למעט להתמוגג מסרט טוב.

5 כוכבים  

מבחן מרלנה – עובר++ ובענק. כי העוצמות הנשיות בסרט הזה מגמדות את כל הגברים שבו גם יחד.

טריילר הסרט:

[youtube 214Wrokm7rI nolink]

צילום: יח"צ