אחרי היום ה-22, עשרת האנשים והנשים הזרים, שהיו כלואים ברפסודה בלב ים, במטרה לחצות את האוקיינוס האטלנטי (ואולי אפילו להביא שלום עולמי), החלו להשתעמם. עבור המדען שכינס אותם, למשך שלושה חודשים, בבידוד ובלי יכולת לברוח, השעמום שלהם היה מלהיב. ״השעמום עשוי להוביל לצורות מעניינות של התנהגות חברתית וזה יכול להוביל לניצוץ אמתי של דינמיקה״ הוא ינמק מאוחר יותר את הסיטואציה בה נוצר טירוף המוני, שבו אנשים כבר לא מתנהגים כפרטים אלא כחלק מקולקטיב מסוכן.
להביט באותו הנוף, למשל, יום אחרי יום, יכול לתעתע במוח וכך, מי שרוצה להבין את הקשר, בין כרישים למחזור החודשי שלה, צריכה לצפות ברפסודה, סרטו הדוקומנטרי המטלטל של מרקוס לינדין, שישודר ביום א׳ בYES דוקו (לא לפספס את השוט הקצר שמבליח אחרי הכתוביות) ולראות, מה קורה, כשמפגישים סערה בתת מודע עם סערה בלב ים ולמה כונתה הרפסודה על ידי התקשורת ״רפסודת הסקס״ על אף שמרבית הנשים שהיו עליה, היו נשים נשואות ואימהות לילדים. 43 שנים מאוחר יותר ובעשורים המאוחרים של חייהם, נפגשות שש הנשים ואחד הגברים, שעודם בחיים, ומבררים את החוויה שחוו על הרפסודה, חוויה שהקדימה בהרבה את האח הגדול ולמעשה יצרה את אחד מניסויי החברה המרתקים ביותר.
גרעין הסיפור הקולנועי, הוא ניסוי אנתרופולוגי מטורף למדי שהתרחש בשנת 1973. מטרת הניסוי הייתה לבחון שאלות אנושיות ואידאולוגיות, עמוקות ומסקרנות, הקשורות למיניות ואלימות בין זרים, ולכן הניסוי הזה נותר עמוק ורלוונטי, בהרבה מובנים, כאשר בין השאר, הוא בוחן היבטים מגדריים כמו יחסי כוחות בין נשים לגברים.
ממציא הניסוי והחוקר שעומד מאחוריו, הוא האנתרופולוג המקסיקני, סנטיאגו ג׳נובס, שהגה את הרעיון לאחר שנחטף ממטוס ע״י טרוריסטים לקובה. ג׳נובס מעיד על עצמו כי הוא המדען היחיד שחווה תוקפנות, אלימות וחיכוך על בשרו. בהשראת החוויה נולד המחקר, שהעלה עשרה זרים, לרפסודה מבודדת בלב האוקיינוס. בסיס טענת המחקר: הרצון להוכיח כי במשבר או במצבים קשים, בני אדם חושפים את פרצופם האמתי.
פרסום מודעה בעיתונות הבינלאומית, מובילה מאות מועמדים להגיש מועמדות, מתוכם נבחרים עשרה, שמוצאם מלאומים, דתות ורקעים שונים או כפי שהגדיר זאת ג׳נובס ״העולם בזעיר אנפין״. הוא קרא לרפסודה ״אקאלי״, בשפה מקסיקנית עתיקה, פירוש המלה ״הבית על המים״ (וכך גם נקרא ספרו שתורגם למספר שפות). הזרים שנבחרו, עתידים היו לבלות שלושה חודשים מבודדים על רפסודה קטנטנה, בלב האוקיינוס ולבחון את סף היכולת האינטימית וההדדית שלהם. ״מחקרים מדעיים עם קופים הראו שיש קשר בין אלימות למיניות. בחרתי משתתפים שהם מושכים מבחינה מינית ומאחר שמין מתקשר לרגשי אשמה ובושה, שיבצתי ביניהם את ברנרדו, כומר קתולי מאנגולה, לראות מה יקרה״ מספר ג׳נובס על הליהוק.
בניסוי השתתפו שש נשים עם תפקידים מרכזיים והרי גורל (ביניהן, קברניט שוודית, צוללנית בריטית ורופאה ישראלית) נשואות ואימהות לילדים ״הן היו צריכות להיות נשואות עם ילדים, באופן אידיאלי, כדי שזה יהיה עוד יותר קשה בשבילן״ ינמק מאוחר יותר. בלב הניסוי, התהייה, האם הצבת נשים בתפקידי כוח, תוביל לפחות אלימות? או האם האלימות תגבר? האם הגברים יחוו תסכול כי הנשים שולטות? ומעבר לכך, ג׳נובס מסביר כי בחר להביא נשים וגברים לסיפון, מכיוון שהעולם מורכב מגברים ונשים כאחד ומאחר שגובר השוויון בין המינים בחברה. ״רציתי שאקאלי תתייחס לשינוי, לכן, ברפסודה, החלטתי לתת את הכוח לנשים ולתת להן את התפקידים החשובים״ הוא מספר.
הסרט שמפגיש כבר בראשיתו, את משתתפי הניסוי, יוצר הדמיית עץ של הרפסודה ובאמצעותה, המשתתפים, יוצרים רפלקציה ומשחזרים את החוויה. הסיטואציה בהווה נשזרת עם העבר ויוצרת ווידויים חדשים. כך נחשפת בין השאר, הסיבה בגינה הסכימו הנשים לקחת חלק בניסוי (בריחה מהמציאות, היא רק אחת הסיבות), המתחים האמתיים שגעשו, ההתפרצויות המיניות וההדחקות האלימות. ״ידעתי שזה מצב מסוכן ומפעיל אינסטינקטים ולכן, אפשר יהיה ללמוד על התנהגותם״ מודה ג׳נובס. הרצון לשינוי, הצמא האינטלקטואלי, הרעב להרפתקנות, גרמו לרצון עז לקחת חלק בניסוי מבלי לבדוק את החוזה, שכלל מסירת הגוף והנפש למחקר. עדנה, המשתתפת הישראלית, למשל, עבדה כרופאה מרדימה בביה״ח בת״א, ונימקה את בחירתה להשתתף בניסוי, בכך שרצתה לבחון את הגבולות שלה. כל המשתתפים בחנו גבולות, מתחים ורגשות וחוו פסיכולוגיה אלימה, עד לשלב בו באופן מפתיע, הניסוי המטורף מתהפך והקורבן המרכזי שעולה מתוכו, מפתיע.
אגב, ההמלצה המרכזית של ג׳ונבס, בעקבות הניסוי והמחקר, לכל אחד, היא להכין רפסודה משלו או ברוח הגבית של המשתתפות, רפסודה משלך שאולי כרוכה בסכנת חיים אבל הופכת אותך, בבוא היום, למי שאת.
כוכבים- 5- הכוכבים הפעם שזורים הפעם במדד מרלנה, כי קיים בסרט שיח נשי עמוק ורפלקטיבי שמעורר מסקנות נשיות ומרגשות, בעקבות הניסוי.
