ביקורת הסרט: "רכבת קלה"

הסרט "רכבת קלה" בבימויו של עמוס גיתאי היא יצירה קולנועית שונה ומאתגרת בנוף המקומי, יצירה עמוקה בעלת פרשנות ונקודת תצפית נוקבת, על המרקחה הקיומית ועל יחסי הדו קיום, נוכח המרחב והזמן

״הסתכלי אל נשמתך פנימה: האם יש רגש אחד שידעת פעם ומאז נעלם? לא, הכל נותר, נכון? הכל. החנוטים ששוכנים בתוך הלב, לעולם אינם מתפוררים לאבק, וכשמציצים מבעד לחריץ שבכותל, רואים אותם שם למטה, נושאים אליך את מבטם בעיניים קרועות, שאין בהן תנועה״ כך כתב הסופ הצרפתי גוסטב פלובר, לצד הצורך לרטוט עד כמה שניתן, עד גבול הווייתנו (מה שנקרא להיות אנושי באמת, לא?). לא במקרה בחרתי לפתוח את הביקורת על רכבת קלה, סרטו החדש של עמוס גיתאי, בפלובר, סמל ההוויה האנושית. באותה נשימה אפשר היה לפתוח את הביקורת, במשה רבינו ״כי ייקרא עץ לפניך בדרך או בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים- והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם״… או בקוראן: ״בני אדם! כבדו את ד' אשר אתם מפילים תחינתכם לפניו, ואהבו את אמכם אשר ילדתכם״ או מהנצרות ״ישרו מסלותיו״ .

את הביקורת על רכבת קלה, אפשר היה לפתוח בתיאור, האם הקלפטע והבן הסורר, הזוג שניצב בתנועה מתמדת על סף גירושין, האישה הפתיינית שהמאהב הופך עצמו עליה לעול, או בדמות האישה הפלסטינית, הגבר החרדי, הגבר הפלסטיני, הגבר החילוני… אם היה מקבץ קולנועי, שכולו פס ייצור לרח׳ יפו בירושלים, הרי הוא זה.

עמוס גיתאי צילום אוליבייה פיטוסי

הראי הפנימי העמוק של ירושלים, אינו רק היסטורי, דתי, פילוסופי ואסתטי. הראי עמוק יותר וכאילו מתנשא מעבר למקדש הזמן, חותר לטהרה או למשהו נשגב אחר שאינו בר השגה, נע במקום בו היומיום ומציאות ההווה, מחלנים את הקודש ומציעים טומאה. התוצאה היא עיר ללא מלך, דעה ללא שבט, כאב ללא מרפא, מונולוגים שמוצגים כדיאלוגים, קריינות תמידית לתודעה שותקת. ירושלים בהווה, היא כמו השתקפות על פני המים של העבר. היהדות, הנצרות והאיסלם שמרכיבים את ההיסטוריה של העיר, ניצבות כזיכרון רפאים, כשלא באמת חשוב מיהם הגיבורים הנעים בה. כמו שרכבות מתחלפות, הגיבורים מתחלפים, העולם זמני. וכך רכבת קלה, סרטו החדש של עמוס גיתאי, מציע סיפור אפיזודי כמעט, על סינדרום ירושלים, באמצעות קשת דמויות וסצנות, שארוגות ברכבת המחשבות העירונית באופן פואטי ומשובש. הרכבת מביאה מבט היסטורי, להתרחשות מקומית, מגה דתית, מגה פוליטית שבתרגומן המציאות, נדמה ככאוס מוחלט.

לרכבת קלה, אין סיפור אחד, אין דמות אחת, אין שפה אחת, אך כיחידה קולנועית הסרט משמר את שלושת האחדויות של אריסטו, כשנדמה כי הזמן הוא הרצף הכרונולוגי היחיד, שנשען על המרחב ומכמת את ההתרחשויות למקטעי תנועה רציפה קולנועית.

רכבת קלה צילום  אוליבייה פיטוסי

הרכבת כמלכדת אוסף של דמויות, פרקי חיים וסיפורים קצרים, נוסעת לאורך היום והלילה, ובמהלך הנסיעה, מתחלפים הנופים, התחנות, הגיאוגרפיות-הירושלמיות, והדמויות. לכל אחת מהדמויות יש את מצגת קיומה, שהיא חלק ממסכת היומיום בעיר ועל האקלקטיות המטריפה הזו, מתבסס הסרט. הסרט נפתח באחינועם ניני ובקולה הממגנט, שרה ״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״, כשטפטופי אור, גשם מציגים מלתחה מתחלפת של עיר, תלבושות ואמונות. מדוע בחר גיתאי בניני, להיות האקספוזיציה הלירית של סרטו? אולי כי ניני מצליחה לסמל חתכים וחיבור, הן בשירתה והן במה שהיא מייצגת. אחרי המבואה, יתלכדו יחד ברצף, אך בנפרד, מקבץ דמויות, שלכל אפיזודה של דמות, יש מקטע סיפורי. חלקו לעיתים גראפי, לעיתים תיאטרלי, אך הוא מבטא מעל הכל אקזיסטנציאליזם מקומי וחידתי.

הדמויות עצמן משקפות זרמים שונים של העיר העתיקה בעולם, וכך חרדים מזרמים שונים שרים באקסטזה ״כל העולם כולו גשר צר מאוד״ (גם המסילה צרה מאוד) ורגע אחרי, המצלמה תנוע כמו ראש משוגע, בלי הקשר, על מנת שתהיה זו הזדמנות קטנה, ללמוד סוגיה על מצוות ״שילוח הקן״ ומהר מאוד, גם הרכבת תשלח את נוסעיה, כדי שנפגוש מאמן אורח מצרפת לבית״ר ירושלים, דקויות בפערי המנטליות, אהדה אוטומטית מחוסרת ערך אמיתי של אינטלקט.

רכבת קלה צילום: אוליבייה פיטוסי

כדי לרבוץ כקונטרה, כחלק מקונפליקט רב מיימדי, שחלקו המטאפורי דתי, ישנו האב הסופר (בגילומו של מתיו אמלריק) ובנו, תיירים מצרפת. האב מספר לבנו על הסופר הצרפתי המוערך, גוסטב פלובר בן ה29 שמגיע מביירות רכוב על סוס, יחד עם מקסים דוקאן. הוא מקריא לו קטעים ממכתב שכתב פלובר לפני 150 שנה (״לא חוויתי בירושלים אף אחד מהרגשות שקיוויתי לחוות. לא התלהבות דתית, לא גירוי של הדמיון״…).

ואם רצה גיתאי, לשבר את השפות הקולנועיות הנדושות במחוזותינו, הרי שהצליח לו, להבנות תודעה של דמיון, כשעוברי האורח הופכים ללהקה תמהונית על שלל ריגושיה וצלליה של העיר, העוטה מראה אורבני, אפיל של אגדה. זוויות הצילום של אריק גוטייה והבימוי של גיתאי, שמפלרטט עם הגבולות ההיפריים, מעניינים בהבנייתם המשותפת את הרצף והתנועה של העיר.

רכבת קלה צילום אוליבייה פיטוסי

אנו פוגשים את הדמויות במקטעי ריגוש, ברצף חייהם, ולמעשה, נדרשים להשלים בעצמנו את הפער אודותם, את עברם ואת עתידם. אין לנו מושג לאן הדמויות נוסעות ואנו נדרשים לגלות את הדרך מהסצנות עצמן. זה דורש מהשחקנים מיימד מסוים של יכולות משחק וריכוז, אך ברוב הסצנות, למרבה הפלא, מצליחים להתגבש רגעים אמינים, חפים מפאתטיות וקלישאות. כשכל רגע נתון, הוא כאילו חלקיק בשעון החול המוזהב של העיר, אתה מבין לפתע, שמה שעושה את ירושלים לעיר שהיא, זה בעיקר האנשים ומה שעובר דרכם. כשהזהויות כולן, מתלכדות לכדי נצח אחד בוהק ובר חלוף של המצלמה. חלק מהדמויות, מגולמות על ידי קאדר שחקנים נבחר: חנה לסלאו, קרן מור, יובל שרף, רמי הויברגר, רותם אבוהב, לונא מנסור, יעל אבקסיס, משה פרסטר ועוד, לצד ליהוק נון קאסט שמיצר אותנטיות מקומית.

לסיכום, רכבת קלה, היא יצירה קולנועית שונה ומאתגרת בנוף המקומי, יצירה עמוקה בעלת פרשנות ונקודת תצפית נוקבת, על המרקחה הקיומית ועל יחסי הדו קיום, נוכח המרחב והזמן.

כוכבים- 3.5

מרלנה- עובר. הסרט מציג מנעד רחב של זהויות נשיות מרתקות וזוויות הצילום שמתעדות אותן, יפות אף הן. (רק שגברים חילונים, חרדים, דתיים ופלסטינים, יש בסרט במידה שווה. ולאן נעלמו מהרכבת, הנשים החרדיות?).

 

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי