ביקורת הסרט: "רומא"

אלפונסו קוארון מצליח ליצר יצירה ששוברת את מוסכמות הטרגדיה והקומדיה הקלאסית. למעשה, אם בקומדיה יש חתונה ולידה, הרי שהבמאי משעתק אותם אל הטרגדיה וההמוות

כניסתה של נטפליקס לזירה הקולנועית הפכה להיות לשיחת היום של שוחרי הקולנוע, כולם כאחד דרוכים לקראת תחרות האוסקר, מתוך תחושה שאם סרט של נטפליקס יזכה, ייתכן ותהיה זו ההצהרה הרשמית לכך שחוקי המשחק, בכל מה שקשור לתרבות הצפייה בקולנוע (בין השאר), משתנים ללא היכר. אבל רומא מבית היוצר של נטפליקס, סרטו של הבמאי  אלופנסו קוארון, מציע בתוכו פרדוקס דווקא דרך הפיכת הקולנוע, ביותר מסצנה אחת, לחלק משגרת החיים של הסרט.

אלפונסו קוארון הוא במאי עמוק (תקוות גדולות, כוח המשיכה), שכל פריים ביצירותיו לרבות היצירה הקולנועית הנוכחית שלו, נושאים משמעויות ורבדים שדורשים קילוף.

רומא צילום נטפליקס

קוארון נולד במכסיקו סיטי ולמד קולנוע ופילוסופיה, שתי עובדות ביוגרפיות שבאות לידי ביטוי ביצירתו הנוכחית. בסרט רומא, מצליח קוארון ליצר שפה קולנועית הרמטית, ששזורה בהמון תובנות גדולות כקטנות על החיים. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, מקבל משמעות רבגונית בסרט וזה מה שהופך את היצירה למרתקת. כלומר, היכולת להוציא אותנו מהסתמי והבידורי בקולנוע, לאזורים האפורים ולתת להם את המבט הארוך, של המשמעות הצילומית. מהר מאוד עיצוב הפריימים ב״רומא״, מתגלה כשיקוף תודעה של זיכרון, מה שהופך את הסרט למשמעותי ואישי- בייחוד כשהבמאי הפעם גם מצלם ובוחר לעשות זאת בשחור לבן (65 מ״מ), כשכל תמונה- סטטית או דינמית- מתמלאת משמעויות. אם תרצו, בניסוח אחר, הארכיאולוגיה של הזיכרון, מתרחשת לנגד עינינו וכל רגע חי בסרט, שנקבר בצופיו, מקבל פנים.

רומא הוא רובע יוקרה במכסיקו סיטי, הסרט מתרחש בשנת 1971, ובמרכז התודעה הסיפורית המתמשכת, של קליאו, עוזרת הבית של משפחה בורגנית בת ארבעה ילדים (הבכור שבהם, מבוסס על דמותו של קוארון). הסיפור בנוי מתוך שפה צילומית, הבנייה של זיכרון מתמשך, ובהתאם לכך, הדמויות מפוסלות ביד אומן וכל סצנה מלווה בנימוק תודעתי או יותר נכון שיקוף שהוא הא-רציונלי, כלומר, המבט של ה-subtext יוצא מה-supertext ומונכח בתמונות מחיי היומיום.

מכיוון שהסרט מורכב בהבניה שלו, בחרתי לפרק את הביקורת מיחידה אחת, לנקודות מבט.

רומא צילום נטפליקס

יחסים

רומא מצליח לבטא בתוכו מערכות יחסים שלמות ושונות כסיפור אחד. קצת כמו בספירלה, כל מערכת עומדת בפני עצמה אך יש קשר נקודתי, של הפרט, ביניהן. כך למשל, קיים המיימד של יחסים במערכת נישואין, יחסי הורים וילדים, יחסים בין הילדים, יחסי סבתא, יחסי היררכיה של מעביד ועובדות, יחסי קולגות ועובדות, יחסים בין גברים לנשים ומעל הכל (בעיני) יחסי נשים אל נשים. ברגעי השיא של הסרט (וקיימים רגעים רבים כאלו), הנשים מצליחות להיות אלו שמעבירות את החוויה כפי שהיא, אלו שחומלות, אלו שמוכנות להושיט עזרה זו לזו.

המבט הנשי מצליח להיות המבט של המצלמה ועל אף שקוארון הוא הבמאי-צלם, הוא מצליח להרים את המבט הזה, עמוק וגבוה. כך למשל, סצנת הערום הספציפית והיחידה בסרט, היא סצנת ערום גברית ובאופן ציני מעט, הגבר הוא אומן לחימה ומי שצופה בו היא האישה. ובעתות משבר, הנשים מצליחות להתרומם מהמצב ולהיות שם אחת בשביל השנייה כשבאותה נשימה, הסרט לא מסתיר את הביקורת, על התנהלותם הלא אחראית של הגברים (״לא משנה מה יגידו לך. אנחנו תמיד לבד״).

רומא צילום נטפליקס

מוות

קוארון מצליח ליצר יצירה ששוברת את מוסכמות הטרגדיה והקומדיה הקלאסית. למעשה אם בקומדיה יש חתונה ולידה, הרי שקוארון משעתק אותם אל הטרגדיה, אל המוות. באחת מרגעי השיא, למשל, בתמונה אחת, בזמן שמשפחה מתפרקת, ברקע זוג חדש נישא ובזמן שהציפייה אל הלידה, היא חלק מהנשגב (״לשאת חיים״) הרי שבאותה מידה, הלידה מסמלת מוות והרצח הוא פואטיקה פוליטית. הסרט מצליח ליצר גוון אפור ונילי למושגים הגבוהים והמוכרים (בקבוק תינוק בין כוסות היין במסיבת חג המולד) ובכך מיצר תובנה עמוקה על האנושות ועל הז׳אנרים השזורים בה (החיים מורכבים מז׳אנרים).

רומא צילום נטפליקס

כוחות הטבע

בסרט שזורים כוחות הטבע: מים, אדמה, אש ורוח. כל כוחות הטבע מוסתרים היטב בסדר החיים, אך מתפרצים בפאניקה בלתי צפויה ומעצימים את אפסיות האדם (שיטפון, רעידת אדמה, שרפת יער, סערה פוליטית וסערה בים). בצפייה ראשונה, נדמה כי קוארון העמיס את כל הקטסטרופות הקיומיות על יצירה אחת אבל במחשבה שנייה, טמונה כאן, אמירה מאוד גדולה ועוצמתית, על הקיום האנושי. עבודת הסאונד בים, למשל, מרהיבה בעוצמותיה וסצנה שיכלה ליפול לטריוויאליות, הופכת מיימד ידוע מראש, לבלתי צפוי וגדול מסה״כ רגעיו, באופן שאפשר לקרוא לו, נס קולנועי.

היחסים, המוות וכוחות הטבע, מצליחים לרקום יחדיו חיים שלמים, שמתקפלים באופן מדוייק ליצירה אחת, שעוקבת אחרי קליאו (מניטה), העוזרת הכנועה של המשפחה. מניטה שמתפקדת כאם הבית, למעשה, לא מתנגשת בבעלת הבית. היא מתצפתת עליה, מכילה ומבינה אותה. וכשאסונה שלה פוקד, בעלת הבית, מחזירה לה באותו המטבע, של תמיכה והכלה. המשל המרכזי של הסרט, מגיע דרך זיכרון של הילד הקטן. הוא זוכר שהוא היה, לפני שהוא נולד, טייס. והמטוסים מרחפים כצל או שיקוף על המים העכורים, כזיכרון רחוק. הרבה רגעי שהייה, מצליחים להתחבר ולהפוך את העבר, ההווה והעתיד, ליחידה אחת.

לסיכום, רומא הוא סרט מאתגר לצופיו, ומהרבה היבטים הוא אינו קולנוע רגיל. מי שמצפה לחוויה של צפייה קלאסית, מוכרת ונוחה, עתיד להתאכזב.  אך עם מעט מאמץ ומשמעת עצמית, עתידים הצופים לגלות חוויה ויזואלית רוחנית ומפגש עם סרט בעל עושר פואטי נדיר, שמצליח לפסל דמויות עגולות ומורכבות, באמצעים פוטו גאוגרפיים מלאי השראה. כלומר, יש מפרט מאוד מעניין של תכנים, ששזורים לאורך הרצף הנע של הסרט, ועוזרים לנו להתבונן על האנדרלמוסיה של החיים באופן חדש וסקרן, אך יש גם צד שהופך את כל ההתרחשויות בו זמנית לרבות ומוגזמות מידי. ובכל זאת, הקטסטרופות האלו יפות באופן שבו הן ערוכות לגוף הסיפור. הבימוי והצילום של קוארון, מפעימים והופכים כל רגע בסרט, כשהוא מרחף ברצף הזמן, לתמונה אסטטית ודינמית, שהופכת את הסרט לחוויית צפייה בלתי נשכחת.

רומא צילום יחצ

כוכבים- 4.5

מרלנה- עובר בענק.

הנה הטריילר: 

[youtube fp_i7cnOgbQ nolink]