פעמים רבות בטקסטים שעוסקים בגילוי עריות, שזורה אימה. יש מתח שמעורר רתיעה ואי נוחות, בקריאת טקסטים כאלו או בצפייה בהם. גילוי עריות אם תרצו, הוא אינו חלק מהשיח הפורנוגרפי השגור אלא שיח חבוי יותר שמתנגן על לקסיקון האימה והפחד, הסודות והבריחה, מתנגן על המודחק.
"על חוף צ׳סיל" המבוסס על ספרו של איאן מקיואן, בבימויו של במאי התיאטרון דומניק קוק, עוסק בגילוי עריות בדרך ייחודית מאוד, רגישה ומינורית, באופן מפתיע יחסית של גילוי וכיסוי.
הסיפור נשזר מבעד לשני גיבורים שחוו בביתם גילוי מיני אלים, במודע או שלא במודע, גילוי שהשפיע על תפיסתם את עצמם ובכלל זה תפיסתם את המיניות שלהם ולכן בניסיונם של השניים, לקיים יחסי מין, צף המודחק. הכניסה שלנו לסיפור, היא כניסה קלאסית לשנות השישים בבריטניה המאופקת והסגורה, טרום עידן ההיפים. המצלמה גולשת לאוירה אפרורית, חוף צ׳סיל, שיח אוהבים על חוף עמוס חלוקי נחל, רומנטיקה של אוהבים צעירים, בריטים יפים. אלא שכשאנחנו מלווים את הזוג לחדרם במלון, לבלות איתם את ירח הדבש שלהם, הכל מתרחש באופן שונה לחלוטין ממה שמצופה.
ראשית פערי המעמדות ביניהם והיחס שלהם לכל פרט ופרט שקורה בחדר, הולך ומתגלה. ברור להם כמו שברור לנו, שבשלב מסוים יגיע הרגע שבו הם יתנו אהבים. אבל הרגע הזה הולך ונהיה מורכב, מסובך ושזור בפלשבקים שמעידים על המורכבות של השניים. מורכבות, שכשם שחיברה ביניהם, תלך ותרחיק ביניהם.
בתוך כל המטען הרגשי-מיני ביניהם, נכנסים צמד מלצרים קומיים. אפיזודה תיאטרלית ששוברת את מעט את הנוקשות בחדר. ובהמשך, במהלך הדיאלוג שהיה יכול בקלות להיבנות גם כמחווה תיאטרלית, אנו מקבלים רפלקציה על עברם של הזוג, כיצד נפגשו, כיצד הכירו וכיצד התאהבו.
אדוארד (בילי הוולה) גדל בבית היפי יחסית ומוזנח, בצל אב ממעמד הביניים ואם שבעקבות פגיעה מוחית אינה מודעת לעצמה. לאדוארד שתי אחיות תאומות. מאז הפגיעה המוחית של אימו, היא מסתובבת בעירום מלא, אומרת דברים ללא הקשר, בורחת לאמנות ומתנערת מאחריותה כאם. בבסיס אישיותו של אדוארד, הפגיעה שלה וגילוי העריות שהוא חווה, נוכח ערום האם. לצד אלו, הנטישה הלא מודעת. גם כשהוא מקבל מצטיין בהיסטוריה, אין מי שיחגוג עמו את ההישג.
פלורנס (סירשה רונאן, הנפלאה, ששיבחתי לא מזמן בטקסט שכתבתי על ליידי בירד) גדלה, לעומתו, בבית בורגני. יש לה אחות צעירה והורים קפדנים. היא נגנית צ׳לו שאוהבת מוסיקה קלאסית ומחפשת את דרכה המוסיקאלית במועדון ״ויגמור״ (כן, זו גם קריצה קומית). מתוך רצף הזיכרונות הלא מודע שלה, זיכרונות שהקפידה להדחיק, אנו מבינים בין השורות שגם היא עברה בילדותה, גילוי עריות מצד אביה.
השניים נפגשים במקרה, בהפגנה לפירוק הנשק הגרעיני בבריטניה, ומתאהבים ממבט ראשון. כמו כל קלאסיקה, הפערים התרבותיים ביניהם, הטעם השונה במוסיקה והשוני הרב באופיים וסגנונם, הם אלו שמחברים ביניהם. וזו אכן, אהבת אמת, נדירה וגדולה כמו בכל הסיפורים הרומנטיים. אך בעוד פלורנס נצבת בעמדה חזקה משל אדוארד ומודעת למצבה של אמו ולרקע הקשה ממנו בא אדוארד אינו מודע לחוויות הילדות של פלורנס ומרגיש את הפער המעמדי ביניהם. בדיוק שם, בחוסר הגילוי הזה של פלורנס, מתגלע הבקע.
בחדרם במלון, בניסיון לקיים רגע אינטימי, הכל לא פועל כמו בסיפורים הרומנטיים. הכל כושל. מורכב, ספוג אשמה ובלתי ניתן למימוש.
בסצנה השנייה בים, אנחנו כבר לא רואים את האהבה שפתחה את היום האופטימי הזה. אנחנו רואים קרע, חוסר תקשורת וכאב. האהבה שהולידה נישואים, מתפרקת תוך שש שעות, באופן אל חזור. המערכה השנייה של הסרט מתחלקת לשני פרקי זמן. הראשונה נותנת לנו רקע על חייו של אדוארד בשנות השבעים. אדוארד שניתק כל קשר עם פלורנס, הופך להיפי ומפנים את הפערים בין האהבה למין. נדמה שרוח התקופה, גורמת לו לתובנות שלא היו לו בצעירותו ובהמשך אנו מבינים שפלורנס נישאה והפכה לאם.
פרק הזמן השני מתרחש בשנות האלפיים עם הזדקנותם של השניים (איפור מוגזם ומעט גרוטסקי), כשברגע מכונן, מתעוררת בהם ובנו הצופים, ההבנה שהחמיצו את הזדמנות חייהם לאהוב באמת. כך, תוך ניסיון למזער את הספוילרים, נסגר המעגל באופן שובר לב. יש שבהצצה ראשונה, ידמה ״על חוף צ׳סיל״ כלא יותר מחוויית צפייה סתמית. אך מי שיעמיק, יגלה סרט נוגע ללב, על גילוי עריות, אהבה ומיניות, אהבה מוחמצת והזדמנויות גורליות שלא ישובו.
הפריים שנועל את הסרט, הוא מהיפים שראיתי בקולנוע. הסרט חוזר לנקודת האל חזור ומגלה לנו שם פרט שכאילו החמצנו. הפריים מתרחב ככל שהדמות מתרחקת ממושא אהבתה ויש בכך תזכורת לנו הצופים, שאהבה, בניגוד אולי לסקס, היא לא דבר זמין כל כך כמו שאנחנו נוטים לחשוב או רוצים להאמין.
[youtube NMAeoo1N-m0 nolink]
כוכבים: 3.5
מרלנה: עובר. דמותה של פלורנס, מורכבת ויפה וכן יתר דמויות הנשים השזורות בסרט, בגילאים שונים, מעוררות
