הרבה פעמים אני מתיישבת לכתוב ביקורת על סרט והמשימה להתייחס, בטקסט קצרצר, למכלול האלמנטים שהיצירה מביאה עמה, הופכת למורכבת, הרבה מעבר למה שהערכתי במהלך הצפייה. משימת הפיענוח של סרט, מתייחסת לא רק לחוויית ההנאה המופקת או לא מופקת אלא גם לנשגב מעיני הצופה, בתהליך המורכב שלזיקוק אמירה ייחודית או שונה שאינה משעתקת. לכן, ככל שהסרט מרובה אלמנטים, כך המשימה לכתוב עליו, מתגלה כמסובכת יותר.
עבורי, ככל שהמשימה מורכבת, היצירה מסתמנת, כבר בשלב זה, כעוצמתית. כשהטוב אינו מוחלט. צופה אחד יבחין בדבר מסוים שיפריע לו, צופה אחר, יתעלם ממנו רוב הזמן וייהנה מהצפייה או כמו שרולאן בארת טוען, המבקר מביא אל הביקורת את עולמו, שפתו וחירותו. במהלך משימת הפיענוח של הסרט, היצירה צוברת לעצמה כוכב, אחר כוכב ויש משקל לכוכבים. הם לא צונחים לך לפוסטר משום מקום אלא מתוך תודעה עמוקה ונוכחת שלך, הכותב/ת. הביקורת, אם תרצו, היא עדות חיה, מיד ראשונה, למראות שנצפו. הביקורת תתאר אחר כך, את חווית המפגש עם הסרט, ייצוגיו ונופיו או עד כמה הסרט הצליח (או לא) לרגש.
סיפור אחר סרטו החדש של הבמאי אבי נשר, שמזה כמה חודשים רץ בהקרנות טרום בכורה ברחבי הארץ (באחת מהן צפיתי גם אני) ייפתח בסוכות את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בחיפה ויצא רשמית לאקרנים ברחבי הארץ ב-25.10. סיפור אחר הוא בדיוק מסוג היצירות המורכבות האלו. מצד אחד יצירה אסטטית ואותנטית, תוצאה של עבודת ארט שקדנית וקאסט תלבושות המדויק ביותר שראיתי עד כה בסרטים על חרדים (שאפו גדול לאופיר חזן המלבישה, לא שמעתי עד כה את שמה אבל תזכרו את השם, כי העבודה שנעשתה בסרט הזה מדויקת וראויה לשבח) ומצד שני, יצירה שהיא פוליגרף למציאות הישראלית, מציאות נשכנית סוררת, שמתרחשת בשגרת חיינו, הכבולה לישראליות.
אבי נשר, עם כל מה שהמותג הקולנועי אבי נשר אומר, עושה באופן אמיץ, צעד ענק לעולם שמעבר לחילוניות השגורה וכבמאי מיינסטרים, מנסה לגשש לתוך המציאות של ״הקצה״ כדי להבין את המציאות בה הוא חי. והוא עושה זאת, הפעם בגדול, בסרט שעוסק בחוויה הישראלית – משפחתית, הפחות מוכרת של החוזרים בתשובה. סרטו ה-20 של נשר, מצליח להיות סרט שונה בהוויה שלו. התסריט שהתבסס על אלמנטים מציאותיים בעיצוב הדמויות, נשען על גרעין עלילה אמיתי, ומתבסס על סיפורו של הפסיכולוג, ד״ר נעם שפנצר, שבתו חזרה בתשובה. שפנצר כתב ביחד עם נשר את התסריט.
במרכז העלילה סיפורה של ענת (ג׳וי ריגר), שחזרה בתשובה עם חבר נעוריה, שחר (נתן גושן). ענת היא בת להורים גרושים. אביה (יובל סגל) נצר למשפחת פסיכולוגים, מתגורר בארה״ב ומגיע לרגל סגירת הוורט לביתו של אביו (ששון גבאי) המתגורר בירושלים. אמה (מיה דגן), היא אשת נדל״ן מצליחה מת״א. כולם מודאגים מאוד לאוו דווקא מחזרתה בתשובה של ענת כמו מהנישואין הצפויים לה, בגיל צעיר, עם שחר. בינתיים לבית הסב, מגיע זוג במשבר, הורים לילד קטן, האישה, יוצאת בשאלה, שהפכה את הפמיניזם לדת ולוקחת חלק בכת נשים מסתורית. לצורך ניסיון הגישור בין הזוג, מצוות הסב את בנו, כשהאירועים הולכים ומסתבכים וטווח הפעולה הופך לטווח פעולה משפחתי.
הניסיון להבין את הכוח המניע של משפחה, כאשר משהו ביציבותה האידאולוגי מתערער, הוא אבן בוחן משמעותי בתסריט ונדמה כי הוא צולח אותו ומצליח לשרטט דרמה מהודקת ועשויה היטב, מובלת על ידי מערכות יחסים נפיצות לצד מרקם דמויות ייחודי, המגולמות על ידי אנסמבל שחקנים צבעוני ומדויק. הסרט מורכב מהיבטים רבים, שכל אחד מהם, שווה דיון, וויכוח או מסקנה וכשאני מנסה לנסח ביקורת על סה״כ חלקיו, כשאני מנסה לצמצם את העולם שנברא לנו בין הדקות, למנעד של עמוד, זו מתגלה כמשימה מורכבת מששיערתי. אולי כי אני בעצמי בעלת תשובה שנעה בין קצוות ואולי כי יש צוהר לדיון במרכיבים הירושלמים שניבטים אלינו מהסרט המורכב.
מצד אחד הזווית המשפחתית, המעניינת ומערכות היחסים שהיא מניבה. מצד שני ההיבטים הפסיכולוגים המושרשים עמוק בדיאלוגים וברצף הסב-טקסטואלי ואילו לצד אלה, עולמם של בעלי התשובה- אלו שעושים קאט אבל זה אף פעם לא יהיה באמת ״קאט וגמרנו״. וכאילו לא די באלה, ישנו המנעד הפמיניסטי, המתפרץ ומגיח באופן מטאפורי מפינותיו של התסריט ומגיח באופן סוראליסטי בשיאה של העלילה. לצד אלה שזורה המוסיקאליות האותנטית של נתן גושן שמגלם את שחר, החתן המיועד.
חשיבותו של הסרט, הוא היכולת לומר בקול, מחשבות שנאמרות בחדרי חדרים. כי כידוע, הגאוגרפיה החברתית בישראל, בשנים האחרונות, היא הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה לנו או ממה שמצטייר בתקשורת או בנאומים של שרת התרבות בכנסת. הגאוגרפיה החברתית סטתה מזמן מהדיכוטומיה שאפיינה אותה עד כה ותחושת האמביוולנטיות, תחושת הזהות החברתית והפרטית, היא הרבה יותר דינמית וחמקמקה ולכן אינה נותנת מנוח. יש איזה דחף נסתר, אנשים מכל הקצוות (ובייחוד מהקצוות) לא רגועים. למעשה, כיום, תופעת היוצאים בשאלה ותופעת החוזרים בתשובה, ערערו הרבה מהמוחלט, חילוני-חרדי. אין כמעט משפחה שלא חוותה ייצוג שכזה, לכאן או לכאן ולכולם נדמה יש הרבה מה להגיד, מתוך כאב או מתוך פיוס.
סיפור אחר מצליח להתחקות, אחרי המקומות המסועפים, אחרי הערות השוליים של הישראליות הנוכחת, שחזרה בתשובה היא חלק בלתי נפרד מהמהות שלה. ייחודו של הסרט בכך שהוא מצליח בדרכו להראות, שחזרה בתשובה זה תהליך ארוך ומורכב, שאם הוא אמיתי, הוא נמשך כל החיים ולא מרפה לרגע. הורים חילונים שהבת שלהם חזרה בתשובה, רואים בזה לא פחות מאסון. בעצם המעשה יש משהו שמאיים לבטל אותם, את האופן שבו הם ערכו את חשבונות הנפש שלהם או עשו את הבחירות שלהם בחיים.
התגובה לחזרה בתשובה היא לרוב, פאניקה וחרדה. ותהליך ההשלמה, הוא ארוך ולעיתים לא מתרחש כלל. את אלה, מצליח אבי נשר, עם מגע הזהב שלו (שידוע גם כ״סגנון נשר״, שיש מבקרים והוגים שאוהבים ויש פחות אבל הקהל ידוע כמעריץ), להראות לנו באופן פלסטי, מטא אסטטי, כאשר הוא ניגש לנושא הסבוך הזה, ומציב מראה לחברה. חברה שבה רגילים, לשני מחנות: דתי/חילוני. אלה ואלה מגויסים פוליטית כמעט בעל כורחם, כשלעיתים, נדמה, במציאות המקומית, שהפרטים-האנשים- כלל לא חשובים. הפרטים הם חלק ממכלול שמייצג השקפות, אידאולוגיות, ערכים ותו לא. כאינדיבידואל הערך שלהם, פעמים רבות מתפוגג.
בתוך אנציקלופדית משמעויות ישראלית בהווייתה, כשנדמה שכולם מטאטאים את המציאות המורכבת, מתחת לשטיח, מציע נשר להראותה ולהביאה ישר לפנים והוא עושה את זה באופן חף מפוליטיקה או ממגמתיות. בעידן בו מרבית הסרטים על חרדים, מוציאים אותם באור ביקורתי (אלא אם מדובר בסרט של חרדים או בעלי תשובה על עצמם, כשחרדים אגב, לא עושים סרטים על חילונים) מציע נשר התבוננות פחות שופטת ומלאת אנושיות.
[youtube P-4FXvg834Y nolink]
כשניסיתי לחשוב האם נעשתה כזאת הצצה בקולנוע העלילתי-ישראלי, הצצה למחשבות של ההורים שלי כחוזרת בתשובה, וויזואליה ששורפת את תמונות העבר ומעמתת את הדמויות עם האנושיות שלהן… שיחות עם א-לוהים על גג המדרשה… הצפה של דילמות שכאילו מתנקזות למהות ברורה מעליה. ובעודי, מנסה להיזכר, אני פוסקת לעצמי שלא. כלומר, היו פה ושם הבלחות קטנות של הדבר הזה, נגיעות רפות, אבל לא היה עד כה, טיפול עמוק כל כך, לכאב של ההורים ולקרע בין העולמות של הבת עצמה.
כוכבים- 5 סיפור אחר, אומר בקול את המחשבות של הורים רבים שילדיהם חזרו בתשובה. נשר עצמו אינו חוזר בתשובה ולכן הוא מצליח להביא צד אחר לסיפור אחר.
מרלנה- עובר+ נשים כובשות, לאורך ולרוחב העלילה.