ביקורת הסרט: ''העיתון''

הסרט "העיתון", בבימויו של סטיבן שפילברג, מצליח להציף דילמות שלכאורה לא השתנתה מ-1971 ועד היום בעולם העיתונות הכתובה, המודפסת והווירטואלית כאחד

הקשר בין הון לשלטון מוביל לנגזרת הבאה: קשר ישיר בין השלטון לתקשורת. די להתבונן במפת המו״לים של כל מדינה כדי לחפש ולמצוא הקשרים גאופוליטיים שמשפיעים אוטומטית על הטקסט העיתונאי (ימין/שמאל/מרכז)- יחסים ישירים אלו, מעוררים את הקונפליקט התמידי, לשרוד כלכלית או לייצר עיתונות אותנטית בלי פשרות. קונפליקט זה מייצר שאלות של אתיקה עיתונאית על רצף כמעט תמידי- כאשר הכוח המידי של העיתונאים הוא עצם הפרסום עצמו, המלחמה למען הצדק וזכות הציבור לדעת, אלמנטים שהם ברירת המחדל של המקצוע. עיתונות הוא מקצוע שדורש יושרה מסוימת ואומץ גם כאשר הגישה הכתובה היא ניוג׳ורנאליסטית וחלק מהמוסר המקצועי (כל עוד אתה בצד של הקוראים), הוא הדיווח שמציג את הפרטים במלואם.

לכן אחד המהלכים המפעימים בסרטו החדש של סטיבן ספילברג ״העיתון״ הוא האופן הייחודי בו מתלכדים כל העיתונים המתחרים והקוראים נגד סנקציות צנזוריות מצד הממשל האמריקאי.

מערכת העיתון צילום יחצ

וכך, "העיתון", הוא סרט שמצליח להציף דילמות שלכאורה לא השתנתה מ-1971 ועד היום בעולם העיתונות הכתובה, המודפסת והווירטואלית כאחד.

נקודת זכות נוספת של הסרט, מצויה בהיבט המאפיין של הסרט, והוא שחזור התקופה, תוך נגיעה בד בבד, בסוגיות ודילמות אנושיות ומסוריות שאינן ברות תוקף לעולם. ספילברג מטפל בהן כנקודות תורפה חברתיות על זמניות ובכך הסרט מצליח לצאת מהפן הריאלסטי שלו גם למיימדים נטורליסטים (ביקורת חברתית) על אף שמדובר בפער תקופתי של עשרות שנים. בדומה לסוגיה העיתונאית, שהופכת בסרט למוסרית-חברתית ועל זמנית, גם מעמדן של הנשים, שבעבר כתבו בעיקר על אופנה, משתפר במהלכו אם כי לא ״ממש״. הוא נעצר בדיוק איפה שהוא כעת,  גם כיום תחומי הלייף סטייל, בדגש על אופנה, נתפסים כתחומי סיקור נשיים ובשדה העיתונות החוקרת ישנו מיעוט של עיתונאיות ביחס לעיתונאים. וכך, גם מערך הקשרים החברתי בין פוליטיקאים לאילי תקשורת, הוא נושא אקטואלי בוער, שמתעורר הפוגות, במציאות בת זמננו כמו בסרט.

העיתון טום ומריל

לצד הסוגיות הדומיננטיות האלו, העלילה הופכת לחזית, כלומר, היא חשובה בזכותן של הדילמות והופכת לעוצמתית, בעיקר בשל הרלוונטיות שלהן ובגלל הטיפול האסתטי הנפלא בהן באופן קונפליקטואלי, שמבודד את הגיבורים ומוביל אותם להחלטות ומהלכים משותפים.

סביב הסיפור האמיתי ובמקביל, העיתונאי ה״חם״, שחשף מסמכי פנטגון, ובהן עובדות המצביעות שחור על גבי לבן, שנשיא ארה״ב ריצ׳ארד ניקסון, מתח את משך זמן מלחמת וייטנאם הרבה מעבר לצורך, ושלח לשווא חיילים צעירים למותם, קיימת מנהיגותו העריצה של האיש שיכול לחסום מערכות תקשורת או לפחות לאיים על כך כשצריך, בשיחה טלפונית ושליחים ישירים ועקיפים מכל החזיתות הציבוריות. העמדה של הנשיא בסרט, כשליט כל יכול, היא צילום הצדודית שלו מחלון חדרו, נותן פקודות טלפוניות.

מריל סטריפ צילום יחצ

הבחירה הזו היא מדוייקת, כי היא חושפת את כשלונו ומציירת אותו כפחדן, זה המסתתר ואינו שש ליישר מבטו לא לציבור ולא לאלה הנלחמים על זכותו של הציבור לדעת. ניקסון, שמצד אחד סיווג מידע ושיקר בפומבי לציבור ולתקשורת, מצד שני מאיים בכוח השפעתו כדי להצר את התנהלות העיתונות החופשית, והחפיפה כאן סוגרת במינון הנכון ובקצב מדויק על גיבורי ״העיתון״ ובייחוד על קתרין גרהאם (מריל סטריפ) הבעלים של ה״וושינגטון פוסט״ שצריכה להכריע האם לפרסם למרות צו המניע שיצא ל״ניו יורק טיימס״.

עצם היותה של גרהאם אישה בתפקיד רב השפעה, אינו דבר של מה בכך ועל אף שהעיתון היה בבעלות אביה, העברת הבעלות אליה כאישה, התרחשה כתוצאה ישירה מהתאלמנותה. בסביבה גברית אדוקה ושמרנית, היא מביאה למוקד הכוח הגברי הסגור, קול חדש, הסתכלות רכה, רגשית, מלאת חמלה. גישתה האינטואטיבית, מנסה לפלס דרך לגישה פחות פופולרית, שבמרכזה אומץ לב, ובניגוד לשלל האינטרסים סביבה, היא מצליחה לחלץ מחבורה נפוחה ומתנשאת, כיאה לגברברי התקופה, חברויות אמת ולישר אליהם מבט.

[youtube Q93E-63QA0s nolink]

בן בראדלי (טום הנקס) הוא העורך הראשי וחסר הפשרות, שמנסה להעיר את הוושינגטון מהתרדמת העיתונאית ולהפוך אותו מעיתון שולי לעיתון משמעותי בחזית הדיווחים החדשותיים של אמריקה. בראדלי מחדד לגרהאם את המטרה האמיתית של העיתון ומשקף במידה רבה חזון של כל עיתונאי, שחדור בתחושת השליחות הטוטלית למקצוע. בראדלי גם משקף, בין השאר, את הגישה שלא נאמרה אבל ברורה למדי, מבחירות התסריט, שלא העיתון עושה את הכתבים, הכתבים עושים את העיתון.

העיתון הוא שיעור היסטורי וחברתי שמחזיר לעולם העיתונות את כבודה האבוד. הדילמות הצפות בסרט הן בינהיסטוריות והופכות לעל זמניות ואקטואליות אף כעת. בחירותיו של הבמאי מדויקות והסרט מבטיח חוויה קולנועית נעימה והרמטית ודייט מופלא (ושווה!) בין מריל סטריפ לטום הנקס.

כוכבים: 4 – זה סרט Cup of tea. כלומר, לא חף מבנליות.

מרלנה: עובר בענק. כעיתונאית מגיל 10, גרהאם היא מודל השראה עבורי, לא מאתמול. עבורה ורק עבורה, שווה היה להעיף את הסט הקולנועי הזה בשיטת מקסימום (איכויות) במינימום (זמן) ולגרום לסרט להיות.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי