ביקורת הסרט: "הספר הירוק"

הספר הירוק מוכיח שיש סרטים שמצליחים לצאת מתוך החספוס של החיים, דרך המפגש בין יחידים והוא ספק מעבר לחוויה קולנועית, לספר סיפור קטן אבל רחב יותר, על גזענות ודעה קדומה

מי שמכיר את כתביו של מרטין בובר, ימצא הרבה מהדימויים והמובנים ל״זיקה לאחר״, בסרטו החדש של פיטר פארלי הספר הירוק. היוצרים האמריקאים אולי לא כיוונו לשם, אבל בובר שמדבר על קריאת האותיות הלבנות, שנוצרות מתוך אותיות הדפוס השחורות, מדבר על משמעות של טקסט, במובן רוחני ועמוק של יצירת זיקה לנמען. המילים הן חלק מההוויה האלוקית, ומייצרות קבלה, הנכחה וחיבור, כחלק מתמידיות רוחשת, שמקבלת פנים, במציאות עצמה. החיבור לאחר, השונה ממך, היא זו שיוצרת את ההכרה האנושית, הבסיסית שמתוכה ראוי לאדם להיקרא אדם וממנה יכול הפרט להתחבר לנשגב העליון ולהכיר בערך ומשמעות החיים.

בובר מייחס חשיבות רבה ל״אני ואתה״, לדיבור הבינאישי שמעצב את התודעה וטוען כי האדם מתעצב ונוצר דרך הזיקה- הדיבור עם האחר (כשלא האדם הבודד הוא עובדת היסוד של הקיום האנושי אלא האדם המצוי בזיקה עם הזולת). היסוד של כל תסריט הוא דיאלוג אבל לא הרבה סרטים מצליחים לצאת מהטקסט השחור ולהעביר אותך חוויה אנושית. הספר הירוק, לעומת זאת, מוכיח, שיש סרטים שמצליחים לצאת מתוך החספוס של החיים, דרך המפגש בין יחידים. הסרט מצליח לספק מעבר לחוויה קולנועית, לספר סיפור קטן אבל רחב יותר, על גזענות ודעה קדומה. וזו הסיבה המרכזית, למה לאמריקאים כמו לישראלים, חשוב לצפות בו ולמה המסגרת פחות חשובה מגרעין האמת הפנימית של הסרט, שרלוונטי לכל תקופה.

הספר הירוק צילום יחצ

הסטיגמטיזציה הבין מעמדית, בין שחורים ללבנים, עמדה במוקד סרטים רבים ולכן, לכאורה, לא אמור להיות חידוש גדול בסיפור שלפנינו. אבל כשחווים את הסיפור במבט אנושי, דרך דמויות עגולות, שלא מניחות לך לרגע, המסרים יוצאים מתחום השיפוט הרגיל ומקבלים גוון בעל משמעות מוספת, אותה מגלים בסצנה ספציפית לקראת שיאו.

התסריט שנכתב ע״י ניק ואללונגה ובריאן הייז קורי, בהשראת סיפור אמיתי, מחזיר אותנו בגלגל הזמן, לאמריקה הישנה, לפני עידן הגלובליזציה ולפני המהפכות הגדולות, שנת 1960 בה אמריקה שופעת מהגרים וגזענות. סצנת התרבות הניו-יורקית, היא סצנה שמאחורי המועדונים הנוצצים, מסתתרת אלימות, שוחד ומאבקי הישרדות.

הספר הירוק צילום יחצ

המבט של הסרט הוא פנימי ומגיע אלינו דרך השוליים למרכז. טרום הפולטיקלי קורקט. טוני ואללונגה שמכונה טוני ליפ (ויגו מורטנסן) ולא מפסיק לחרטט, הוא לבן ממוצא איטלקי, שעובד בעבודות מזדמנות וקשות יום, וצריך להיות שועל קרבות מנוסה כדי להשתחרר מההסתבכויות שלהן. הוא נשוי לדולרס (לינדה קארדליני) ואב לשני בנים ומייצג את העממי במובן הלא מורכב- האדם שחי כדי לחיות. מאפייניו החצופים והכנות הלא מתפשרת שלו, מגלגלים אותו בשלב מסוים אחרי אקספוזיציה רוחבית, במהלכה הוא מאבד את עבודתו כסדרן מועדון לילה, לג׳וב מזדמן מסוג אחר. וכך, למשך חודשיים, הוא ימצא את עצמו משמש כנהג פרטי לד״ר דונלד שירלי (מהרשלה עלי) פסנתרן אפרו-אמריקאי, בורגני, גאון ואליטיסט, במסעו לסיבוב הופעות בדרום אמריקה. ההיפוך בין השחור ללבן, הוא זה שמייצר את המסגרת המעניינת של הסרט ואת הטריגר שישמש את הדרמה הקומית, לאורכה, תוך כדי שיקוף הגזענות הדרום אמריקאית ושלל אפיזודות והרפתקאות. טוני נבחר לתפקיד הנהג האישי, כי בדרום ישנם תקנות נוקשות וגזעניות כלפי שחורים ועליו יהיה לתמרן ולהגן על הבוס השחור והנדיב שלו, הרבה מעבר לג׳וב של נהג רגיל. לפני צאתו לדרך הוא מקבל ממנהלי חברת התקליטים של ד״ר שירלי את ״הספר הירוק לנהג השחור״ ספר שהוא מעין מדריך ״זהירות בדרכים״ גאוגרפי, מפני הגזענות.

הספר הירוק צילום יחצ

הנסיעה למרחקים ארוכים יוצרת הצטברות של חוויות קשות, שמעוררות שאלות של שייכות וזהות. כך למשל ההנחה שכל אדם שחור צריך לייצג איקס משמעויות או שכל השחורים אוהבים אוכל מסוים ומכירים את ארית׳ה פרנקלין וכך גם המבט של הלבן על השחור והאופן הלא הגיוני כמו הפרדת הזהות של היוצר השחור, מהיצירה שלו, כשזה נוגע למרחב הלבן, המאופק והצבוע. התסריט עושה שימוש מרתק במרחב של המקום והזמן, כשהרכב נע ונד ברחבי דרום אמריקה והדמויות המנוגדות, נאלצות להתקרב, להכיל אחת את השנייה ולנהל דיאלוג. מכאן נגזרים הרבה רגעים קומיים, לצד רגעים מרגשים כמו המכתבים של טוני לדולרס, מכתבים שבשלב מסוים, ד״ר שירלי עוזר לו לסגנן ולהפיח בהם, ליריות ונשמה רומנטית. שתי הדמויות חוות תהליך מרתק של שינוי פנימי ומעברים, מהזהות להזדהות. טוני לומד על הצדדים של ה״שקט״ ועל קבלת האחר וד״ר שירלי לומד לצאת מעצמו, להשתחרר ולקבל אומץ מסוג חדש. קו המתאר של הסיפור, היא הדרך (שמתאפיינת בתזוזה, ניוד, הפתעה, שינוי) ודרכה נוצרים השינויים בגיבורים, עד להצטלבות הדרכים וקפיצת הדרך האמתית שלהם.

5 כוכבים- סרט חשוב, לרגעים מצחיק, לרגעים מטלטל. מהלך עלילתי שנע מסטטי לדינמי ונע באופן חכם באמצעות מעברי דרך, שמצליחים להעביר את השינוי גם בצופה.

מדד מרלנה- עובר על הקשקש. הנשים פחות דומיננטיות בסיפור הגברי וקצת חבל אם כי דולרס מייצגת מנגנון רגשי-נשי במיטבו.

 

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי