(״אלמלא היה קיים לב האדם, לא היה ייאוש עלי-אדמות״. (חינוך אירופאי, רומן גארי)
״בגיל 44, אהבתי את צרפת בכל ליבי, כי שום דבר לא נשאר לי מאמי. אסור לאדם לאהוב בכל ליבו״ (הבטחה עם שחר, רומן גארי)
פרידה מאדם אהוב, זה דבר מתמשך. אנחנו משתנים באופן דינמי ומכאיב למדי אבל כאילו בלב לא משתנה כלום. כשמגיעים להורים, הופכים להיות ״על״ זמניים, חסרי גיל, בדיוק כמו הנשמה. ומה יש בה, במערכת היחסים בין אם לבן, שהיא מעל הנצח? היום כאם, אני מבינה טוב יותר, שהרבה מעבר למלים. איפשהו שם בסמטאות של הדיאלוגים, מונבטים החלומות. את רואה איך הילד שלך הופך לנער ואת יודעת, שלך, כאם, יהיה חלק בלתי נפרד, מהגבר שיהפוך להיות. או בלשונו של רומן גארי, ״באהבת אם מעניקים לך, החיים, הבטחה עם שחר, שהם לעולם לא יקיימו. לאחר מכן, יהיה עליך לרעוב עד סוף ימיך. כל אישה שתחבק אותך בזרועותיה ותאמץ אותך אל ליבה, לא תהיה אלא עוד השתתפות בצערך…״ (מתוך הרומן ״הבטחה עם שחר״).
ובסוגיה הזו של אהבת אם, עוסקת הביוגרפיה הקולנועית החדשה הבטחה עם שחר, המבוססת על ספרו של גארי (שידוע גם בשם העט, אמיל אז׳אר), סרטו של הבמאי הצרפתי, אריק ברבייה.
הסרט כמו הספר, מעניק הצצה למערכת היחסים של גארי (בגילומו של פייר ניני) עם אמו נינה קאצב (בגילומה המופלא של שארלוט גינסבורג), הצצה שנפתחת בוילנה בעודו ילד ומקיפה חיים שלמים ונתיבים גאוגרפיים, עד מעט לאחר פטירתה. הביוגרפיה מתמקדת במחצית הראשונה בחייו של גארי, כילד, כנער, כסטודנט צעיר וכטייס קרב, וברעייתו הראשונה, הסופרת הבריטית המוערכת ועורכת ווג, לזלי בלאנץ׳.
הסרט אינו מתמקד במחצית חייו השנייה, במהלכה התפרקו נשואיו הראשונים והוא נישא בשנית, לשחקנית האמריקאית, ג׳ין סירג והפך לאב. הבחירה הזו היא לא מקרית, ומתוזמנת לתקופה בה כתב גארי את הרומן הארוך הראשון שלו ״חינוך אירופי״ על רקע האנטישמיות האירופאית שחווה כיהודי. אמו נינה, השרישה בו את הנחישות, התקווה והחלומות שהוא יכול להיות כל מה שהוא רוצה. סופר, טייס קרב, שגריר צרפת… הכל (״אתה לא תוותר. אני רוצה שתהיה מפורסם בעודך בחיים״). למעשה כל חייו, נכתבים על ידה, והיא חקוקה כמעט בכל נתיב בו הוא צועד ובכל בחירה ובחירה בחייו. כשאנו הצופים, מבינים כי יש כאן מעבר לאובססיה, תלות או חסך. יש הבטחה, שמולידה מוטיבציה גדולה למימוש.
כדי להבין איך אמו מעצבת את התודעה הגברית שלו, הסרט עוקב אחרי המפגש שלו, במרוצת השנים עם נשים. החל מהאהבה הראשונה בגיל 8, דרך היותו נער ועד לבגרותו. נשים- הם תו זהות פנימי, לכמה רחוק תוכל להגיע כגבר, וחלק משמעותי מעיצוב הגבריות שאמו תמיד חלמה שתהיה לו או כלשונה, גבר שיגרום לנשים סבל (״כשתהיה שגריר, נשים ייפלו לרגליך, אתה תגרום להן סבל והן ירצו למות למענך״). ואכן, הלב, הופך למניע ולשיקוף דומיננטי לגבריות של גארי, כשחלק מזה, הוא המפגש התדיר עם נשים, לאורך הסרט, בפרקים משמעותיים בהתבגרותו המינית והאישית, כשהן מהוות בעיקר גירוי למימוש הפוטנציאל הגברי, ובכך גם לא נחסכת מאתנו, הצופים, החפצתן (נשים גלויות שדיים מופיעות בסרט לרוב, לעיתים גם באופן פלסטי ומיותר לחלוטין).
הסרט כמו הרומן, מלכד את התרחישים על המסלול בו צעד גארי לאורך 125 דקות, כשרוחה של אמו מדרבנת אותו לצעוד גבוה יותר, לחיות ולהגשים את חלומותיה (״כל כך נאבקתי להפוך אותך לגבר״), מתוך ידיעה והבנה, שהיא הכוח המניע (״הרגשתי את מבטה המעריץ של אמי ומשהו מהאומץ שלה עבר אלי ונשאר בי תמיד״). אך בניגוד לספר, ישנה תחושה של תפזורת, של עומס התרחשויות שהרי הקולנוע ברובו חזותי וכאשר יש עומס טקסטואלי, הצופה מרגיש את קו התפר בין הספרות לקולנוע ומתחיל להתעייף.
חוויית הצפייה קרובה לקריאה, בזכות המלים החזקות של גארי (כמו בקשתה של האם ״תהרוג את היטלר!״ או מפגש עם משוררת ש״עיניה נצצו מרוב טמטום״ או אמירתו של המפקד ״ראה את עצמך כבר מזל, לא גמרת כמו דרייפוס״) אבל גם בזכות, הברקות וויזואליות ואלמנטים חזותיים שנובעים מתפיסת הבמאי את המרחב הסיפורי של גארי. לעיתים מלאכת הרכבת המלים על הפריים, יוצרים חזותיות שהיא מעין כוריאוגרפיה, יצוקה מלאכת מחשבת. כך למשל, סצנה בה כל הצוערים מקבלים קצונה למעט רומן, בגלל היותו יהודי, תותיר אותו בודד כשהתזמון והקצב של החיילים החולפים על פניו מותירים רושם רב של ניגודיות. או הסיטואציה בה ריקודים במועדון ריקודים הופך למועדון קרב, היא סצנה שמדויקת בתזמון ועשירה בדמיון. הרבה רגעים מבססים פוזיציות מעניינות (תנועת החזקת האקדח, למשל, או האופן בו דמויות נכנסות ויוצאות מהפריים וכו׳). כך שאי אפשר לומר שלא נעשתה כאן עבודה קולנועית משובחת אבל כמו כל דבר טוב, צריך להגיע לסרט עם המון סבלנות ונכונות לקלף.
[youtube 7IAf6xcNCTA nolink]
כוכבים- 4
מרלנה- ״מצאתי את עצמי במצב אבסורד, נאלץ להילחם על בחורה שכבר שעות חלמתי להיפטר ממנה״, נו באמת גארי או באמת ברבייה… ואני מצאתי את עצמי במצב אבסורד, בעודי מנסה לדרג את הסרט במדד מרלנה.
