ביקורת הסרט: "גן בלסינג"

הסרט הקטן והרגיש של רוני גפן, מצליח לבטא עולם שקצת סגור בפנינו, והוא עולמם של הילדים האריתראים. גפן מצליחה להביא את קולם לסרט באופן שבו הילדים מספרים על עצמם

לשם שינוי, אפתח את הביקורת על סרטה התיעודי של רוני גפן גן בלסינג, בווידוי. ואני עושה זאת, משום שחווית הצפייה בסרט, עוררה בי זיכרונות, מסווטו, שכונה ביוהנסבורג. (בייחוד הסצנה בה הילדים מתחננים: ״תנשקי אותי״, ״תנשקי אותי״). כשאני שוב תוהה, ביני לבין עצמי, למה באפריקה המרוחקת, כל כך קל לחבק ולנשק ואילו כאן בישראל, בטריטוריה יהודית, שחרתה על דיגלה את ערכי הדמוקרטיה, אנו מסבים את מבטינו מהזר.

אחת החוויות המכוננות שחוויתי בחיי הייתה לפני שנתיים, בביקור ב״סווטו״, שם הילדים משוטטים לאורך כל שעות היום ברחובות. גני הילדים פתוחים לרחוב. חלק מהילדים יתומים שהוריהם מתו ממחלת האיידס וחלקם פשוט מופקרים ורעבים. ילדות בנות שבע מסתובבות חצי ערומות ברחוב בו בכל דקה נאנסת אישה. את הביקור שם (שהיה במסגרת משלחת ייחודית של קרן גשר ומשרד התפוצות), לעולם לא אשכח. בייחוד, כי חלק מהילדות, התחננו שאקח אותן איתי לישראל.

הילדות האלו, שלעולם לא אשכח את מבטן, היו אמנם רעבות אבל הרעב שלהן לחום היה חזק יותר מכל דבר אחר. במשך שעות, הן קיבלו ממני ומחברה שלי, לא רק תשומת לב, מסטיקים וסוכריות אלא גם חיבוקים ונשיקות. את ההרפס שחטפתי אחר כך השתדלתי להדחיק. את העיניים מלאות התחינה של הילדות האלו קשה לשכוח.

גן בלסינג צילום יחצ

והנה מגיע הווידוי. ביקרתי בסווטו הרחוקה אבל מעולם לא ביקרתי בגני הילדים בדרום תל-אביב. ואלמלא הצפייה בגן בלסינג זה כלל לא היה עולה על דעתי. כשלמעשה, המבטים של הילדים, שהרעב האמיתי שלהם הוא לחום ומגע, הוא אותו מבט. כאן כמו שם.

בסרטה של גפן ,מתחקה המצלמה אחרי בלסינג (ברכה) פליטה אריתראית, שברחה מניגריה בעקבות פרעות בהם נהרגו אחותה ושתי בנותיה התאומות. בלסינג ברחה וכעת מנהלת בשכונת שפירא, גן ילדים בתת תנאים. לאורך ורוחב הסרט, המצלמה חורטת דיוקנאות של הילדים, באופן אמנותי וצדה רגעים של תום באופן שובה לב.

גן בלסינג צילום יחצ

הסרט הקטן והרגיש של גפן, מצליח לבטא עולם שקצת סגור בפנינו, והוא עולמם של הילדים האריתראים. גפן מצליחה להביא את קולם לסרט באופן שבו הילדים מספרים על עצמם. כך למשל, לולה, אחת מילדות הגן, מוליכה את העצבים של הסיפור.

גן בלסינג צילום יחצ

ההזדמנות להיחשף לאופן, בו חווים הילדים את העולם, מייצרת מסמך מרגש לצד עולם שלם שנחשף בפנינו, עולם של הפקר, עוני ועליבות. הסרט מעבר להצצה, מציף נתונים מצמררים: 40,000 מבקשי מקלט שוהים בישראל, רובם נמלטו מאריתראה. בדרום ת״א, 90 גני ילדים של הקהילה, בה שוהים כ3,500 פעוטות בגילאי 0-3. רוב הגנים מכונים ״מחסני ילדים״ ופועלים באופן פיראטי ללא פיקוח הרשויות. בכל גן שוהים בין 40-80 תינוקות, חלק מהילדים ישנים בגן הילדים.

גן בלסינג צילום יחצ

וכך למשל, באחת הסצנות, הילדים יושבים על הרצפה בגן, שהוא עבורם המקלט ומקור ההגנה היחידי, ואוכלים קורנפלקס מקעריות כמו בע״ח. וכך, הסרט שמנסה להתחקות אחרי שגרת היומיום של הגן, חושף מצוקה קשה (4 ילדים במיטה אחת, תינוקות רכים ששותים מבקבוקים ללא השגחה, ואלו רק דוגמאות קטנות שעולות בשלוף). ואם לא די בצפיפות האיומה וחוסר התנאים הבסיסיים, התנכלות מצד תושבי השכונה, הילידים וגורמים עירוניים ומדיניים (״הסודאנים הם סרטן״ כפי שמתבטאת שרת התרבות מירי רגב, בהפגנה מקומית), הופכים את הקיום לבלתי נסבל, כשלמעשה, אשרת השהות שלהם כפליטים, הופכת לפצצת זמן חברתית, כי ללא אשרת עבודה, הם חסרי אונים.

גן בלסינג צילום יחצ

 שיאו של הסרט, מקבל ביטוי דווקא באופן בו הבמאית נכנסת ב״מקרה״ לסיפור ומגלה שדני, בעל הדירה, שמבקש לגרש את בלסינג והילדים, בטענה שזה לא חוקי להפוך דירת מגורים לגן ילדים, הוא בעצם, דוד שלה. כעת, עם כניסתה לסיפור, נקודת המבט של הסרט מתרחבת. ניתן לראות את השתלבותם של המתנדבים, את ההורים של לולה, את הגננת, את השכנה והמתנדבת (שעבורה ״כל אחד מסכן בצד שלו״) ואולי מעל הכל, את פעילותה הראויה לשבח של העיתונאית יעל גבירץ, שניכר כי הרצון לסייע לבלסינג למצוא מקום טוב יותר לגן, בוער בעצמותיה. אלו כמו אלו,  הם פעולות קטנות שבשגרה, שמעניקות ממשות לנפשות הרכות ומצליחות לעבור בסרט, הרבה בזכות רגישות מוסיקאלית ואופני המבע הרכים והקשובים של הבמאית.

 כוכבים- 3.5 סרט שמצליח לבטא קול חשוב.

מרלנה- עובר+ הרבה בזכות בלסינג, שהיא אישה עם תושייה, אבל לא פחות, בזכות הנשים הרבות שמקיפות אותה ונותנות לה כוח.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי