ביקורת הסרט: "גאולה"

למרות שהסרט לא חף מקלישאות והמלודרמה לעיתים מוגזמת, גאולה מצליח לעבור את הפוליגרף שלי כמבקרת והוא עומד במבחן הכנות והאותנטיות, מתוך הענווה הטמונה בו

עולמם של בעלי התשובה, הוא מוכר ומורכב, נע בין העולמות ולעולם אינו שוקט. בקולנוע אנחנו זוכרים בהקשר זה בעיקר את האושפיזין (דר, 2004), לעבור את הקיר (בורשטיין, 2017) וגם את המשגיחים (יעיש, 2012) ואבינו (יעיש, 2016) שנתנו נקודת מבט של התחזקות. לאחרונה נוסף אליהם גם סיפור אחר (נשר, 2018). ועדיין, אלו חמשה סרטים ב-15 שנה, בתוך רצף של מאות כותרים. כך שייצוגים של חרדים, אולי לא חסרים בקולנוע אבל ייצוגים של בעלי תשובה, חסרים עד מאוד, בייחוד בעולמנו הדינמי בו יש יציאות וכניסות, לשאלות ולתשובות או כמו שלימדו אותי החיים, במקומות הכי לא צפויים קיים יסוד ההפתעה.

עולם שנע בין העולמות, לעולם יהיה מורכב, מסוכן ומסקרן. לא כל אחד יכול לצאת מההפכא, לשנות את הרגליו, להעתיק את מקומו. גם השפה של בעלי התשובה, היא שפה מובנת. למעשה מדובר בתת עולם בתוך העולם החרדי ולכן עולם זה דורש טיפול קולנועי מובנה ואחר, מאשר עוד עיסוק שגור בחרדים. ובמה שונה סרטם החדש של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב, ביחס לעולם זה?

גאולה סרט צילום יחצ

גאולה מצליח להוציא את בעל התשובה, גיבור הסרט מנחם, משלב הגילוי, האורות והכיסופים לתוך המציאות, המלאה הסתר (אם היונה תעוף עכשיו, סימן שיש אלוקים. אם היונה תעוף… תעופי. אבל היונה לא תעוף). הוא מציג, ביחס לסרטים שקדמו לו, מציאות קודרת של בעלי תשובה. מבטם של מדמוני ויעקב אוהב אך בוחן. מנחם הוא שקף מציאות של היקרעות, בין המצוי לרצוי. בכל שלב של תשובה, יש שלב של צניחה, של התמודדות. ולהתעורר זה דבר קשה, הרבה יותר ממה שחושבים. בעולם שכל וויתור על העבר הוא זכות, כל מצווה היא מניה לעולם הבא וכל עניין חומרי/גשמי הוא מלחמת אינסוף על היצר, הרף, לפעמים, היה ונותר גבוה.

מנחם, גיבור הסרט, בוהמיין לשעבר שעזב תהילה, כבוד וכסף, ככוכב רוק בלהקה מצליחה, עשה את כל הדרך חזרה בתשובה כדי… שנפגוש אותו היום, סדרן מוצרים בסופר-מרקט. וכאילו הכניעה על העבר והתנפצות החלום להיות אברך, היא לא וויתור בפני עצמו, אשתו האהובה מתה ממחלת הסרטן. עוד קורבן. ואם הניסיון הזה לא מספיק, אז בתו בת ה-6, חולה אף היא בסרטן ומחלתה מתגברת. ואם לחשוב על העתיד ולפתוח פרק ב׳ הוא מבקש, הרי שגם בעולם השידוכים הוא נתפס כ״סחורה״ פגומה. ובכן, בניגוד לסרטים קודמים שעסקו בבעלי תשובה, גאולה מציע פיכחון. הוא מציע את אהבת ה׳ למרות הקושי, למרות הניסיון. כלומר, אהבה מציאותית, ללא תנאי.

גאולה סרט צילום יחצ

גאולה מספר את סיפורו של מנחם (משה פולקנפליק) אלמן חרדי בעל תשובה ואב לגאולה, ילדה חולת סרטן בת 6 (אמילי גרנין). מנחם משמש כאב יחידאי ובת השכנים, שרה (אביגיל קובארי) מסייעת לו כבייביסיטר בזמינות גבוהה. לפרנסתו הוא עובד כסדרן בסופר מרקט אלא שככל שהטיפולים הרפואיים מתייקרים, הוא נדרש למצוא פתרון יצירתי לאיך לממן אותם. בשלב זה, שהוא שלב די מוקדם של הסרט, מבשיל אצלו הרעיון לקאמבק. בעברו ,כמני החילוני, הוא היה סולן להקת רוק מצליחה וכעת, ככל שהדוחק סוגר עליו, הוא מתכוון לפנות לחבריו מהרכב העבר ולאחד שוב את הלהקה, ללהקת רוק יהודי שמנגנת בחתונות (אל תפספסו את מקומה האקסטטי של המוסיקה בסרט הזה).

הפנייה לחברים, היא מפגש בין עולמות. יעקב ומדמוני, אורגים את המפגשים האלו לתוך משנת חייו של הגיבור, הסדורה בעולם החרדי. ויש בכך יופי, כי זה מבטא את ההתנגשות בין העולמות, את התחשבנויות העבר. העבר מעולם לא הפסיק להיות רוח רפאים, שטורד את מנוחת השבים והסובבים להם, וניכרת תפיסה מאוד חווייתית של המקום הרגיש הזה, תוך דגש על הפער בין תפיסות העולם השונות.

גאולה סרט צילום יחצ

ואם עד כאן, אפשר לחשוב שעומס קלישאות יתר דבקו למפרט קולנועי אחד. הרי שהיצירה שלפנינו מורכבת מהיבטים שטרם נראו בקולנוע הישראלי.

ההחמצות הקטנות, שלא ראיתי בסרטים אחרים, תלויות לפרשנות שלנו (כמו מערכת היחסים של הבייביסיטר עם מנחם ובתו), ההסתפקות במועט (כמו הנס והאושר בלמצוא סוכריה אבודה על מקל), ההזיה שמעמתת אותנו עם העבר (סופסוף דימוי של בעלת תשובה, שנראית בעלת תשובה), והוויתור על הכבוד, זה שקורע אותנו מבפנים.

מנחם שמצליח להרכיב שוב את להקת עברו, חושף למעשה את הקשר בין שקר להצלחה, בין כסף לריקנות ונדמה כי לסודות הקטנים מעולם לא היה כוח כמו עכשיו. ברגע שיא מיוחד, כשכתבת תרבות מנסה לראיין אותו, לרגל הקאמבק, הוא נשבר. הוא מבין שזה יצר הרע ושהוא שבוי בשקר עצמי. הרגע הזה הוא הסרט והסרט, הוא הרגע הזה. הוא מקפל לתוכו תובנות מספרי מוסר ויש בו כוח רב עוצמה בייצור אמינות לדמות מורכבת.

גאולה סרט צילום יחצ

מדמוני ויעקב, מגיעים מעולמות של אמונה ודת (ורק בהערת אגב, אציין שבועז יהונתן יעקב הוא צלם מוערך מאוד בקולנוע הישראלי וצלם מפתח בקולנוע החרדי והוא חתום גם כצלם על יצירת המופת של מדמוני מקום בגן עדן, 2014). האם ליוצרים דתיים שעוסקים בדת, יש אחריות נסתרת, שלוקחת אותם מעבר ליצירת סרט רגיל? האם הרצון המובנה, לקידוש ה' או ליצירת יצירה בעלת מסר ערכי, שתצא מהסתמי, עשויה להעצים או לפגום בטיב היצירה המוגמרת? ואיך מתחילים לחפש את השחקן הראשי (א-להים) בסרט שכולו אמונה? לסרטם של מדמוני ויעקב אמנם קוראים, "גאולה" אבל רמת הדקויות של הסרט יכלה בקלות להעניק לו את השם "אמונה". ואולי, לסיום, הוסיף ואשאל, איך בעלת תשובה, מבקרת סרט על בעלי תשובה? (מערכת הסימונים במיטבה או מה רולאן בארת היה חושב על זה).

כמו תמיד, ביצירות שאני שופטת, חשובה לי רמת הכנות. אלא שלצדה, קיימת, באופן לא מודע גם ניסיון ההמשגה הקולנועי, המרת האותנטיזציה של העולם המוכר שמשליך על ה״פיל״, והניסיון להביט אל המציאות של הסרט (או אל הסרט כמציאות). כך שלמרות שהסרט לא חף מקלישאות והמלודרמה לעיתים מוגזמת, גאולה, מצליח לעבור את הפוליגרף שלי כמבקרת, והוא מצליח במבחן הכנות והאותנטיות, מתוך הענווה הטמונה בו ובבחירות המדויקות שלו, לצד המבט המאמין והאמין. ומעבר לכך, הכוח לזקק ולקפל אמת בתוך מדיום שרובו בדיה, טומן בחובו איכויות ראויות לשבח מצד היוצרים.

[youtube a0HNVB1sCPQ nolink]

כוכבים- 4 עולמם של בעלי התשובה, מצליח לעבור באופן אותנטי.

מרלנה- עובר+ מערכת יחסים של הבייביסיטר וגאולה, היא מערכת יחסים ייחודית.

נ.ב. וגם סנדי בר, שכמו תמיד, קשה לפספס אותה.

 

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי