ביקורת הסרט: ''אל תשכחי אותי''

כמעט בלתי אפשרי לצמצם מובנים נפשיים, מיניים וביולוגיים של נשים באופן כה פלקטי, של יציאות כניסות, מציצות, זנות, דימויים ודימומים

אל תשכחי אותי סרטו של רם נהרי, מכניס אותנו אל עולמות השוליים, דרך דמותם של צעירים מוכי גורל, תום שמאושפזת במחלקה להפרעות אכילה ונילס, פגוע נפש, ששוהה בהוסטל ללוקי הפרעות נפשיות וקוגניטיביות. שתי הדמויות שיצטלבו באופן מרגש למדי במהלך העלילה, לצד שלל הדימויים הגופניים והחברתיים סביבם, מבטיחות סיפור קולנועי חזק,  אלא שהסרט שנפתח בהיצג אמנותי מבטיח, לא מצליח לממש את ההבטחה שלו, ומסרט שמכיל את כל החומרים הייחודיים, כמו עולמות פנימיים מרתקים ודמויות סוחפות ושובות לב, הוא הופך למהלך עלילתי חד ממדי, מעגלי ולא מעניין, שמלווה במקבץ דיאלוגים מסבירנים, ארוכים ולעיתים מופרכים מידי, בין דמויות.

(צילום: אלסיו שרודר)

אז מה כל כך מעניין בסרט ולמה בכל זאת חסר הג׳לטין שיחזיק את מרכיביו? מה שמעניין ועובד לאורך הסרט היא נקודת המבט של הבמאי, שמצליח להביא לנו ביחד עם הצלם Shark de mayo, מבטים קצת שונים על מציאות, שאולי פחות מוכרת לצופה או רחוקה ממנו. המבע המקורי של הבימוי, מלווה בהצדקות אמנותיות וחזותיות חזקות ומנומקות במונחי המצלמות. למעשה, הסרט לאורכו נדמה כמיצג אמנותי, על שלל הנושאים הטעונים של שונים בחברה. כך למשל, הדימויים הגופניים והצורניים של הניצבות במחלקה להפרעות אכילה, מתורגמות בבימוי לדמויות עם נוכחות. נשים שמנות באופן לא פרופורציונאלי או רזות באופן אנורקטי מטריד, הופכות למיצג אמנותי חי.

היחס לאוכל ולמין, מופעל בהתאם ליחסים בין הנפש לגוף וזו הצצה מקורית ויפה, שפועלת על הצופה מהיבטיה השונים ומייצרת תמונות אמנות קולנועיות ורדיקליות לגופני, באופנים פוסטמודרניים, שמייצרים אצל הצופה תגובה שמחברת בין האנושי לדוחה. הדחייה עצמה היא נגזרת של דחיית העצמי מהגופני, במקביל לדחיית האחר והשונה. זו ווריאציה חדשנית למדי ומבטי בימוי שפחות מוכרים לנו בקולנוע הישראלי. המובנים של זה, מקבלים משמעות עמוקה, ביחס בין שונים. בניכור הורי וסביבתי ובאהבה, שלמעשה, לא שונה כשמושאי האהבה הם ״אחרים״. כדי לבטא זאת, הדימויים בסרט, חזותיים באופן מאוד ייחודי שהבמאי מצליח לרתק אותנו אליהם.

נילס שמצוי בספקטרום הפגיעה הנפשית- קוגניטיבית, הוא יליד הולנד שחוזר לנגן על ״טובה״, אחרי שחידש את הקשר עם חבר נעוריו אלון, שמבטיח לצרף אותו ללהקת גאראז׳. כתוצאה מההבטחה, הוא מסתובב עם הטובה הענקית על גבו, כגיבנת של משמעויות ותקוות אבודות ואילו תום, מסתובבת עם גופה, באופן מעיק ומכביד לא פחות. התוצאה של חברה שמקדשת את ה״מודל״ היצרני והתעשייתי של נשים דקיקות, היא תוצאה ישירה של היעדר החוסן הנפשי של צעירות שלא מכבדות את גופן. הנושאים האלו שאותם מייצגות הדמויות, הם נושאים שפתוחים לארגומנטים ודיון מרתקים. אלא שהתסריט, חלש מאוד מבחינה סיפורית והדיאלוגים בו, יוצאים לעיתים כמניפסטים לא טבעיים, לא הגיוניים, וארוכים מידי. יתרה מכך, הטקסט מאוד משטיח את ההצהרה האמנותית של הבימוי, משום שהוא עצמו, מחפצן דימויים נשיים והופך אותם לריטואלים נדושים בחזות פילוסופית מחופשת.

(צילום: אלסיו שרודר)

הסיפורים של תום ונילס, מלווים בצדודית של דמויות משנה רבות וססגוניות. ושוב, הבמאי מצייר אותן וצובע, באופן חזותי שמצליח לחדד את מאפייניהם. כך גם הלוקיישנים, לכאורה טריוויאליים, אך מקבלים צבע ונראות בעין חזותית מדויקת של תפיסת המצלמה. אבל חסר הסיפור, שיאפשר לוויזואליה הזו, זינוק תודעתי ויטלטל את הצופים.

תום ונילס, נפגשים במקרה ותום היא שמפתה את נילס, להרפתקה מינית אורלית שבעולמה שווים לשריפת 150 קלוריות. האקט הוא שיוצר את המשמעות האינטימית ובהמשך את הבלתי אפשרי ביניהם. מי שיבחר לצפות בסרט, יצפה באובדן ובכאב של דמויות, שיכלו לסחוף את הצופה, אך נותרות ערומות מסיפור, מתבוססות בים קלישאות שלפעמים גם לא מדייקות (בארוחה בבית הוריה של תום, למשל, האם מייחסת את עקרונות האכילה הבריאה לרמב״ן במקום לרמב״ם).

(צילום: אלסיו שרודר)

גם קיימים פערי משחק בין ניתאי גבירץ שחתום על הסרט כתסריטאי, ומצליח לדייק את דמותו של נילס (ניל) לבין משחקה הבוסרי של מון שביט, שאמנם יוצקת כשמה, המון תום לדמות, ומקרינה למסך המון יופי, אך הדיאלוגים שלה לא מתלבשים על באופן טבעי והרפליקות לעיתים, נשמעות מדוקלמות מידי ומעקרות את הצופה מעניין.

בסרט מופיעה גם תום יער המצוינת, כאחת ממאושפזות המרכז להפרעות אכילה וכרמל קירח, בתפקיד אורח. שוב, שתי דמויות שיכלו לתת הרבה יותר, אך מפוספסות בגלל שחסר הדבק התסריטאי שידביק להן את הדיאלוגים

כוכבים- 2.5

מרלנה- עובר בקושי. כמעט בלתי אפשרי לצמצם מובנים נפשיים, מיניים וביולוגיים של נשים באופן כה פלקטי, של יציאות כניסות, מציצות, זנות, דימויים ודימומים.