ביקורת הסרט: "אהבה בימים קרים"

סרטו החדש של פאבל פאבליקובסקי, מצליח לקפל לתוכו את הסינדרום הידוע לאהבה, שהיא סך הכל כל הטעויות האפשריות ומצד שני, זהו סרט, שמאפשר לגיבורים להיות מנותקים ממציאות החיים שלהם, בשם האהבה

לא כתבתי על אהבה בימים קרים ("מלחמה קרה"), סרטו החדש של פאבל פאבליקובסקי (אידה), מיד אחרי הצפייה. לקח לי כמה ימים, להבין, מה אני רוצה להגיד עליו. מצד אחד, סרט שמצליח לקפל לתוכו את הסינדרום הידוע לאהבה, שהיא סה״כ כל הטעויות האפשריות. ומצד שני, סרט, שבמהלכו, מתאפשר לגיבורים להיות מנותקים ממציאות החיים שלהם, בשם האהבה, ולהפוך לחלק מהעמדת הפנים של היומיום, לדלג על תפקידים כמו בן זוג או רעיה ואם, וללמד את הצופה, עד כמה, לפעמים, אין לתפקידים האלו, שום קשר לאהבה. לצד זה, מתאפשרת בחסות העלילה, סצנה קצרה ואלימה של גבר כלפי האישה שהוא אוהב והסרט עמוס ייאוש, קנאה ובחירות לא הגיוניות. כי זה לעומת זה, עשה פאבליקובסקי. מחד, יצירה שאין יפה ואסתטית ממנה, במונחים קולנועיים, קונטרסטיים ואסתטיים של שחור ולבן, קומפוזיציות מבריקות, פוזיציות מאוזנות וטיימינג מדויק להפליא ומאידך, סיפור אהבה בלתי אפשרית, שמתפרש על פני 15 שנה וגובה סבל רב מצד הדמויות ופרשנויות תוכן לאו דווקא מחמיאות, למטאפורה המרכזית של הסיפור. אבל אם תשאלו, מה חזק באמת בסרט, הרי זה החיבור והפיצול, שמתאפשרים כאן בזכות מגע אמנותי מדויק והתמסרות מלאה של שני השחקנים המרכזיים.

אהבה בימים קרים צילום יחצ

הסרט שדובר פולנית, יכל למעשה להיות מדובר בכל שפה, כי האהבה, דומה בכל השפות וכולנו מבינים אותה (כל מי שאהבו לפחות, פעם אחת באמת). לפני שננסה להבין את המבנה הקלאסי, שקטונתי מלנסות לתאר, אדגיש כי לתחושתי, גברים ונשים עשויים למצוא את עצמם שופטים באופן שונה את מערכת היחסים הנרקמת, בין זולה-סוזנה (יואנה קוליג), בת הכפר, שמגיעה לאודישנים ללהקה עממית, לבין ויקטור (תומאש קוט) המוסיקאי והבוחן, שמתאהב בה, ממבט ראשון. המסגרת היא עולם המוסיקה, השנה, 1949, על רקע המלחמה  הקרה, תקופה בה שולט, בפולין, הסוציאליזם נוסח ברית המועצות. ויקטור ואירנה (אגתה קולשה, שאם יש מישהי שאפשר להתאהב בה בסרט, זו היא) הם מוזיקאים שמנסים ליצר מהפולקלור המקומי, בפולין, אמנות. מי שאחראי על ביצוע התכנית ומנהל אותה, הוא קאזמרק, הארצי וההחלטי. בשלב הראשון, הם מסתובבים בין הכפרים במזרח פולין ומקליטים זרים מקומיים, צעירים זקני וטף. יש משהו מרתק במסע שלהם, על אף שהוא, לכאורה, מרכיב קטן בסיפור כולו. מה שמרתק הוא קו התפר בין החלום לשברו, גרורות המלחמה הקרה והחיבור של המוסיקה העממית, כמשמרת תרבות.

שיר הנושא (״אוי-יו- אוי״) מדבר על אהבה בלתי אפשרית, שהיא גם קצת כמו קינה מטאפורית, לפולין- האהבה ששקעה. לאופני המבט, יש אישיו מיוחד בסרטיו של פאבליקובסקי וגם כאן, הוא עושה במבטים שימוש מיוחד ורב עוצמה ולמעשה מצליח לתחום גבולות -פנים וחוץ, למודל האנושי.

אהבה בימים קרים צילום יחצ

לאודישנים, ללהקה אמנותית עממית, שמתקיימים במבנה אדריכלי פולני ותקופתי, מגיעים מועמדים רבים, וביניהם, צעירה כפרית, בלונדינית עם פוני, שצדה מיד את תשומת ליבו של ויקטור. כבר בראיון האהבה משבשת את שיקול הדעת של ויקטור, שמבקש לקבל את זולה, לא על פי  הקריטריונים המקובלים אלא בשל הכריזמה והפוטנציאל שלה. הלהט כמובן, מהר מאוד יתפרץ בין השניים. אבל האהבה הבלתי אפשרית, מהשיר העממי, היא הסימבול, שיהפוך את האהבה למסע תלאות עבור השניים.

אחרי מופע ראשון ומוצלח, הלהקה נקלעת למשבר אימפריאליסטי, כשלמעשה, המשטר מבקש לנכסה כאוצר תרבותי בשירותו של סטלין. וכך, בניגוד לשאיפה המגה אמנותית וחלוצית, שפתחה את הסרט, נאלץ הפורמט האמנותי להפוך, לפורמט מגויס פוליטית. בנקודת השבר הזה, אירנה עוזבת. ואילו ויקטור, שמאופיין בהמון איפוק, מתכנן לליל הבריחה שלו, בתיאום עם זולה אהובתו. התכנית שתשתבש, תהפוך לנקודת האל חזור, ולתהליך של חיבורים ופרידות לאורך לא פחות מ15 שנה. במהלך השנים יעברו השניים תהפוכות גורל, יתפתחו מקצועית במקומות שונים ויינשאו לדמויות אחרות, אך האהבה לעולם תכבה. וזה מה שמותיר את יצירתו של פאבליקובסקי, להרבה מעבר לעוד יצירה רומנטית. ב-אהבה בימים קרים, הוא מוכיח איך האהבה היא חיים מקבילים, איך האהבה נישאת מעל לגורל ועד כמה לעיתים, היא הגורל עצמו, שנותן את הטון מתחת לפני המים. וגם איך הזמן הופך ללא רלוונטי, כשאוהבים.

אהבה בימים קרים צילום יחצ

עד כמה אנחנו מסוגלים ללכת עם הצהרת האהבה של הסרט? ועם הסבל של גיבוריו? עד כמה סצנה בה האם מדלגת על בנה הבוכה, ישר לזרועות אהובה המיתולגי, היא סצנה שנריע לה? עד כמה האהבה היא ערך, עבורו מוצדק, להזיק לעצמנו פיזית ונפשית? (אדיוטיקה). כל הפרמטרים האלו נבחנים בהדרגה ובאופן מעורר השראה, אצל הצופה. יאמר לזכותו של פאבליקובסקי, שעצם הקדשת הסרט להוריו, שהם הגרעין ההשראתי לסיפור, ועצם המדידות התקיפות של הזמן (אורך הסרט 90 דק'), מאפשרים להתענג על היצירה, מתוך תחושה של אותנטיות ונאמנות לרוח התקופה ולקצב החיים. מבחינה אמנותית, קיימים לא מעט שיאיים מוזיקאליים, יוצאים מין הכלל. המעברים בין הערים האירופאיות (פולין, מזרח ברלין, וארשה, מוסקבה, פריז, יוגוסלביה ועוד), הם אמנות בפני עצמה (כאשר ידוע, כמה מעברים, הם נושא רגיש בקולנוע). וסגנון המבע, האופייני לפאבליקובסקי-צילום בשחור לבן, מדגישים את האהבה הקלאסית, בה אין מגדר אלא רק חיבור בלתי אמצעי, שגם כאשר הוא לא מתאפשר, יש בו מיימד רוחני וגוון פואטי. המעברים מדויקים, הן מבחינת הסגנון ועד לפרטים הקטנים, כמו התסרוקות והאיפור, שמבעד לשחור-לבן, מדגישים את פגעי הגיל, והזמן שעבר, באופן אמין ומשכנע. התוצאה היא לא פחות מסרט, שסוגר אותך, בחדר האטום של המחשבה ורק הרגש, מתאדה באוויר, במהלך הצפייה.

אהבה בימים קרים צילום יחצ

כוכבים- 4

מרלנה- עובר. למרות שזולה נאלצת להקריב את גופה, כדי להצליח בגרסה הצרפתית, היא מאפשרת לאהבה לגבור על הכל, ומשרה תחושה, שאולי החולשה היא גם הכוח שלה. ושוב אני תוהה בקול, עד כמה לא שייכים באהבה מדדים פמיניסטיים.

[youtube 5tPj2CpdQXE nolink]

 

 

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי