מאת תמר ויינברג
מרגריטה זלה נולדה בסוף המאה ה-19 בעיר קטנה ומשעממת בהולנד שלא אמור לקורת בה שום דבר, ככה היא הרגישה בכל אופן. היא ידעה רק, שהיא נערה יפה. בשנות נעוריה התהפך גורל משפחתה ובעקבות מוות ומחלה של הוריה, היא נשלחה ללמוד בפנימיה. שם היא למדה על בשרה את עובדות החיים, כשמנהל המוסד אנס אותה וגם תלמידות אחרות, וביחד עם חברותיה הבינה שאין להן מה לעשות עם האינפורמציה הזאת כי אף אחד לא יאמין להן. אז היא מגלגלת בראשה את תכנית ההצלה שלה בצורת נישואים לאיש צבא שמחפש כלה.
הסיפור עצמו מסופר ע"י הגיבורה כמכתב שהיא משאירה לביתה ושנכתב בשעות הבידוד בכלא לפני שהוצאה להורג. איך מנקודת הפתיחה היא מגיעה להיות מואשמת בריגול למען גרמניה בעיצומה של מלה"ע השנייה? את זה תקראו לבד בספר "המרגלת" שכתב פאולו קואלו (הוצאת ידיעות אחרונות).
הסיפור מבוסס על עובדות, על קיומה של האישה שעל שמה נקראת גיבורת הסיפור, על הגעתה המסתורית לפריז ועל פרשיות שנקשרו בשמה, וכן על מותה ביריות אחרי שהואשמה בריגול ע"י המשטר הצרפתי לקראת סוף מלחמת העולם השניה. אני מניחה שהסופר לקח לעצמו חירויות מסויימות בדבר פרטים נוספים המופיעים בסיפור וכמובן כיוון העלילה והאמיתות שהוא נטע בה.
פאולו קואלו כתב ספרים רבים, "האלכימאי" הוא מהמוקדמים והמפורסמים שלו. גם "ורוניקה מחליטה למות", "הזהיר", "אחת עשרה דקות" ועוד. אני אוהבת את הכתיבה שלו והאופן שבו הוא עוסק בנושאים של מהות החיים, מימוש עצמי וביקורת על תרבות הצריכה בה אנו חיים.
בספר הזה עוסק קואלו באישה שקראה תיגר בהולנד השמרנית, בסוף המאה ה-19 לפני המהפכה הפמיניסטית, במוסד הנישואים וההשלמה עם הפטריארכליות השלטת. אישה עצמאית בדעותיה, שרוצה לאהוב ולהיות נאהבת, שרוצה לחגוג את החיים ולא להיות קבורה בחדרי הבית בעבודה קשה וגידול ילדים, ומשום כך נקראה זונה.
לפי הסיפור של קואלו המין הופך לתשלום שמספקת אישה לגבר ואינו חלק ממשחק אהבה. עירום הוא אומנות כל עוד השלטונות עוצמים עין והוא הופך לתועבה כשיסודות החברה מתערערים. ושניתן להאשים בריגול גם כשאין ממש הוכחות לעניין רק בגלל שצריך להאשים אותה במשהו, מפני שלא ניתן להכניס את אותה גברת לשום משבצת מוכרת.
כשגיבורת הסיפור הצעירה יוצאת לחיים, מעניקה לה אימה שקיק ובו זרעי חמנית, אותה היא נושאת לכל מקום עד יום מותה. הזרעים האלה, מסבירה לה האם, יזכירו לה שגם אם הם נראים כמו הרבה זרעים אחרים, מהם יכולה לגדול ולפרוח רק חמנית, כי זה טיבם והם לא יכולים להיות משהו אחר. באמת הזאת היא ניסתה לדבוק ולהיות נאמנה לעצמה, לשמחת החיים שלה ולאפשרות לא להיות כבולה לשום גבר עד סוף ימיה. וברצונה לחיות עד שהבינה שאפסו הסיכויים, ואז היא פוסעת אל מותה בשלווה ובידיעה שעשתה כל מה שרצתה ויכלה.
"כל עוד אין אנו יודעים לאן החיים מובילים אותנו, לעולם איננו אבודים" מסכם לנו פאולו קואלו את השקפת עולמו האופטימית באחד מתוך רבים ממשפטי ההשראה הפזורים בסיפור.
ממליצה לכם לקרוא. אני אהבתי.
** הכותבת היא תמר ויינברג, מנהלת מועדון הקוראים של סלונה
