"ביחד" / פרק 1 / ג'ולי כהן

"ביחד" הוא רומן מרגש ומטלטל על אהבה גדולה שלקוחה מהחיים; על קשר, חיבור וגורל משותף שעוצמתם אינה דוהה עם השנים. סלונה מחלקת עותקים אז אל תפספסו!

אמילי וברנדון נדרו שלעולם לא ידברו על הדבר שכמעט מנע מהם להיות ביחד. סיפור אהבתם, המסופר מהסוף להתחלה, נפרש החל מההווה, דרך השנים שעברו ועד למבט מקרי אחד בתחנת הרכבת, שסחף אותם לעבר עתיד משותף ולא נודע. גם כאשר הם מזדקנים ואחרי עשורים של חיים משותפים, האהבה ביניהם בהירה ומדויקת כביום שנפגשו לראשונה.

כעת, זיכרונו של רובי כבר לא צלול כשהיה. ועדיין, מבעד לערפילי הבלבול והזקנה הוא זוכר את להבת האהבה שניצתה בינו לבין אמילי ב–1962. הוא גם זוכר את המחיר הכבד ששילמו כשהחליטו להגשים את אהבתם ולהיקשר זה לזה לנצח. לכן, הדבר שמפחיד אותו יותר מכול הוא שיסגיר את הסוד שמלווה את חייהם. ביחד הוא רומן מרגש ומטלטל על אהבה גדולה שלקוחה מהחיים; על קשר, חיבור וגורל משותף שעוצמתם אינה דוהה עם השנים.

ג'ולי כהן מציפה ברגישות ובעוצמה שאלות על מהות האהבה, על גבולותיה ועל הוויתורים שנעשים בשמה, שאלות שממשיכות להדהד זמן רב לאחר סיום הקריאה.

עטיפת ביחד

פרק 1

ספטמבר, 2016

קְלייד בֵּיי, מֵיין

כשרובי התעורר היה עדיין חושך בחוץ. הם ישנו עם חלונות פתוחים, ולאוזניו הגיע רחש הגלים המתנפצים אל הסלעים. זה היה צליל קבוע ורצוף כל כך עד שכבר כמעט לא שמע אותו יותר, אבל הבוקר הוא שמע אותו. לאוזניו הגיע גם קול נשימותיה של אמילי. הוא נשאר לשכב במיטה עוד כמה דקות, וכרה אוזן לקול נשימתה ולרחש הגלים. שני הרעשים היו קבועים ומוכרים, כאילו שניהם היו יכולים להימשך לעד.

            פניה של אמילי לא פנו אליו, אבל גופה נגע בגופו, וישבנה היה צמוד לאגן הירכיים שלו. קרסולה היה שלוב בקרסולו, כך שאצבעות הרגליים שלה נשענו על סוליית כף רגלו. ברוב הבקרים נהג להתהפך על הצד ולכרוך את זרועו סביב מותניה, והיא הייתה נצמדת אליו בשנתה, וכך נהגו להישאר שעה קלה, פרק זמן מספיק כדי שכשיתעורר וישאיר אותה ישנה במיטתם, יחוש עדיין בחום גופה הלחוץ אל גופו ויפתח בשגרת הבוקר שלו כשריח שערה נותר בנחיריו.

            אילו נשאר המצב כפי שהיה, אילו נמשך כפי שהיה צריך להימשך, הוא ידע שזהו הדבר היחיד שלא היה משתנה לעולם – מקצב שנתם ודפוס המגע שלהם. הם ישנו כך יחד באותה מיטה בלילה הראשון שלהם יחד, לפני חמישים וחמש שנה, וכל לילה שבו לא ישנו באותה מיטה היה מאז לילה מבוזבז מבחינתו. רובי ידע שגופו יזכור את גופה של אמילי גם אם ירשה לעצמו לחיות זמן רב מספיק כדי שמוחו ישכח אותה.

            די יהיה בכך. די יהיה לחיות למען רגעי המגע האלה. מבחינתו יהיה די בכך. אבל הוא חייב לחשוב על אמילי.

            מאז היום שבו פגש בה, לפני יותר מחמישים שנה, כל מה שעשה היה למען אמילי, וזהו הדבר האחרון שעליו לעשות למענה. עכשיו. כל עוד הוא מסוגל לעשות את זה.

            רובי התרחק מעט מאמילי בלי להפריע לה. הוא התיישב בקצה המיטה. הוא היה בן שמונים, ומלבד כאב פתאומי בפצע הישן בירכו במזג אוויר גשום, הכושר הגופני שלו היה לא רע. הוא עדיין זיהה את עצמו במראה, פחות או יותר, אף ששערו האפיר כמעט לחלוטין, ועורו היה קשה ועבה – עור חסר גיל של אדם ששהה רוב ימי חייו באוויר הפתוח. גופו נראה צעיר בעשר או בחמש-עשרה שנים מגילו האמיתי. אנשים משומרים במלח. זה מה שאומרים על יורדי ים ותיקים.

            בלי לחשוב יותר מדי התלבש בחשכה המוחלטת כמעט, כפי שנהג לעשות כמעט מדי בוקר חוץ מאשר בחלק מימי ראשון. הוא ירד במדרגות לקומה התחתונה וליטף תוך כדי כך בידו את המעקה, שגילף בעצמו מבול אחד של עץ אלון. הוא נאלץ לעקור את הדלת הקדמית כדי להכניס את המעקה לתוך הבית. זה היה בשנת 1986 – אדם היה אז בן עשר.

הוא בחן את עצמו בתאריכים עכשיו, חזר על העובדות שוב ושוב כדי שאולי לא יפרחו מזיכרונו. אדם התחתן עם שלי בשנת 2003. עברנו לקלייד ביי בשנת 1997. פגשתי את אמילי בשנת 1962. נולדתי בשנת 1936, בזמן השפל הכלכלי הגדול. יצאתי לפנסיה בשנת 19… לא, הייתי אז בן שבעים, ואולי הייתי בן… איפה אנחנו עכשיו?

רובי הרים את עיניו. הוא היה במטבח, שהתקין בו את הארונות בעשר אצבעותיו. הוא מילא את קומקום הקפה. מדי בוקר עשה אותו דבר בזמן שאמילי ישנה בקומה העליונה, ועוד מעט אדם ירד למטה בפיהוק כדי לצאת לסבב חלוקת העיתונים שלו לפני שילך לבית הספר.

כלב התחכך ברגלו. "רק רגע, בלה," אמר בנינוחות, השפיל את עיניו וראה שזו לא בלה. לכלב הזה היה כתם לבן על החזה, והוא לא היה בלה, כי בלה הייתה שחורה לגמרי. זה… זה הבן של בלה. זה…

כלב נוסף פיהק בקול, וקם בנוקשות ממיטת הכלבים שבפינת המטבח. זה היה כלב שחור עם כתם אפור על החוטם וכתם לבן על החזה. רובי העביר את מבטו מהכלב הזקן אל הכלב הצעיר, שהתחכך בידו וכשכש בזנבו. זה רוקו. זה חזר אליו בבת אחת. זה רוקו, והכלב הזקן היה אבא שלו, טַיְיבּלט, ובלה הייתה אימא של טייבלט שמתה לפני שלוש-עשרה שנה.

ידו של רובי רעדה כשפתח את הדלת כדי לתת לשני הכלבים לצאת.

זה היה כמו ערפל שחודר לפתע בשקט ואופף אותך. הוא סמיך כל כך עד שאתה לא מסוגל לראות אפילו דבר אחד, אפילו לא את המפרשים שלך. בערפל כזה אפשר לנווט רק בעזרת מכשירים, ולא באמצעות חוש הראייה – אבל כשיש ערפל כזה שום מכשיר לא פועל. אתה נמצא בים שאתה מכיר כמו את כף ידך, אבל אינך יכול לדעת איפה אתה נמצא. אתה עלול להיתקל בסלע שעקפת מיליון פעם לפני כן, ושהוא מוכר לך כמו ידיד ותיק. או שאתה עלול לפנות בכיוון מוטעה לחלוטין, ולא למצוא לעולם את הדרך חזרה.

            הוא לא סיים להכין את הקפה. הוא מצא פיסת נייר ועט והתיישב מייד אל שולחן המטבח כדי לכתוב לאמילי את המכתב שחיבר במוחו כבר ימים רבים. הוא כתב אותו במהירות, לפני שהערפל יחזור ויעצור בעדו. המילים לא היו רהוטות כפי שרצה שיהיו. כל כך הרבה דברים לא נאמרו. אבל שוב, הוא תמיד אמר לאמילי שהוא לא משורר.

            אני אוהב אותך, כתב, את ההתחלה והסוף שלי, אמילי, וכל יום ביניהם.

            ולאמיתו של דבר, זה כל מה שהתכוון אליו. זה תמצת את הכול.

            הוא קיפל את המכתב בקפידה, וכתב אמילי על צידו החיצוני. עם המכתב ביד יצא מדלת המטבח לחצר, שם קיבלו הכלבים את פניו בכשכושי זנבות ולשונות. היה אור אפור של טרם שחר. טייבלט ורוקו הלכו אחריו כשהקיף את הבית שבנה לאמילי ולעצמו. הוא בחן במבטו את החלונות, את מדרגות הכניסה, את הדלתות, את הרעפים. הוא הרים את עיניו אל הגג עם שלושת הגמלונים שמעליו, ואל הארובה. הוא העביר את הקיץ בביצוע תיקונים, התכונן מראש ליום הזה.

            לא נותר דבר לעשות כאן. הכול היה בטוח ומוגן. היא תהיה בסדר בחורף, לכשיבוא. ואחר כך אדם יעזור לה. אולי ויליאם יחזור וגם הוא יעזור לה.

            שיח ורדי בר נסמך על אריחי עץ הארז שבצד הבית. בחודש החולף היה השיח עמוס כולו בפרחים. כעת, בשלהי הקיץ, נותרו רק כמה פרחים. הוא נזהר מהקוצים וקטף ורד אחד מהשיח. הוא היה ורוד בהיר וצהוב במרכזו. עלי הכותרת היו עדינים ומושלמים.

            הוא שרק אל הכלבים, והם נכנסו איתו הביתה. הוא שפך מעט אוכל לצלחות שלהם, והוסיף מים רעננים לקערות המים שלהם. הוא ליטף את ראשיהם וגירד אותם מאחורי האוזניים.

            אחר כך עלה לקומה העליונה, לחדר השינה שלהם. הוא לקח איתו את המכתב ואת הוורד.

היא עדיין ישנה. היא לא זזה. הוא השפיל אליה את מבטו. בשערה נשזרו חוטי שיבה ואור שמש. עורה היה רך בשנתה. היא הייתה הבחורה שפגש ב-1962. הבחורה שהרגיש כאילו חיכה כל חייו כדי לפגוש. עלה בדעתו להעיר אותה כדי לראות שוב את עיניה. הן היו בצבע שהיה לים כשראה אותו בפעם הראשונה, בשנת 1952, גוון כחול שעד אז לא היה מסוגל אפילו לראות בדמיונו.

אבל אם הוא יעיר אותה כדי לראות את עיניה בפעם האחרונה זו לא תהיה הפעם האחרונה, כי היא לא תיתן לו ללכת.

            והוא ידחה את זה שוב ושוב, ויום אחד הערפל יאפוף אותו. הוא חודר פנימה בגנבה, אבל בבת אחת. רגע אחד אתה מסוגל לראות בבהירות – ורגע לאחר מכן אתה עיוור. יותר מעיוור. אתה אפילו לא זוכר איך זה לראות.

            הוא הניח את המכתב על השידה שבצד מיטתה, ליד כוס המים המונחת שם. זה יהיה הדבר הראשון שתראה כשתתעורר. הוא הניח את ורד הבר מעליו. לאחר מכן רכן ונשק לה בעדינות על לחייה. הוא שאף את ריחה מלוא ריאותיו.

            "לא הייתי שוכח אותך לעולם," לחש לה בקול חרישי יותר מרחש גלי האוקיינוס שבחוץ.

            הוא אילץ את עצמו לעמוד בקומה זקופה ולהשאיר אותה שם, ישנה. לפני כן חשב שזה יהיה קשה, אבל הייתה פעם אחת קשה יותר כשהלך ממנה. באותה פעם הם אמרו שלום.

            הפעם זה היה קל יותר. היו להם שנים טובות רבות כל כך מאחוריהם. כל אחת מהשנים שעברו יחד הייתה טובה. זה היה שווה את זה. כל פרט ופרט.

            רובי יצא מהדלת הקדמית כדי שלא יצטרך לראות שוב את הכלבים. הוא ירד במדרגות הכניסה, וצעד בשביל המשופע אל קצה החצר שלהם. לאחר מכן חצה את הכביש ופסע בשביל הקטן שבסבך. הזרדים נתפסו במכנסיו עד שעמד על הסלעים שעל החוף. אבן שחם של אזור מיין, כהה עד שהיא שחורה כמעט. וכשמביטים בה בעיון רואים בתוכה שבבי נציצים קטנים ומבהיקים, כמו יהלומים.

            הוא חלץ את נעליו, פשט את גרביו והשאיר אותם על סלע גבוה כדי שקצף הגלים לא ירטיב אותם. את החולצה והמכנסיים השאיר מקופלים לצידם. לאחר מכן, ברגליים יחפות, טיפס על הסלע המרוחק ביותר שהיה רטוב מקצף הגלים וחלקלק מאצות.

            לפני כן סבר שיהיה ערפל היום, אבל לא היה. הכול היה בהיר לפניו, והשמש החלה לזרוח בגוני זהוב וורוד שלא היו שונים מאוד מצבע ורד הבר שהשאיר ליד אמילי. זה יהיה יום טוב, יום כזה שאפשר לראות בו את האי מונהיגן באופק. כלובי לובסטרים קיפצו על פני המים, כחולים ולבנים ואדומים. הוא ידע מי הבעלים שלהם ובאיזו שעה הם מגיעים בספינותיהם כדי למשות אותם. יש עוד זמן.

            היה לו מספיק זמן.

            רובי זינק למים. גופו כמעט לא יצר נתזים בתוך הגלים.

            הוא תמיד היה שחיין חסון. זה היה לו קל. חצי דג. ככה קראה לו אמילי. רגליו חתרו במים. אפילו אחרי שהמים התחממו כל הקיץ הם היו קרים עד שהנשימה שלך נעתקה, אבל אם תתנועע כל הזמן תהיה בסדר במשך זמן-מה עד שהזרם יסחף אותך. שברי ספינה שטבעה במרשל פוינט, כחצי קילומטר צפונית מכאן, נמצאו הרחק, בנְיופאונְדְלנד.

            הוא שחה ולא הסיר את עיניו מהאופק. נדרש ממנו זמן רב עד שהתעייף. זמן כה רב עד שראה את הקימור העליון של השמש עולה מהמים לפניו, אור זוהר הזורח לכל אורך המים לעברו. הוא יזהר בחלון החדר שאמילי ישנה בו וייגע בלחייה ובשערה.

            רובי המשיך לשחות עד שלא היה מסוגל לשחות יותר. לאחר מכן הניח למים לסחוף אותו לתוך דבר גדול ממנו ועצום מהזיכרון.

רוצות עותק של הספר? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!