פעם היו דוגמניות נפלאות, כאלו שבמהלך כל העשורים שידרו משהו במבט, פיזרו כריזמה בכל צעד וכאשר הן חייכו – כל הקרחונים באלסקה נמסו. קראו להן "דוגמניות-על" או בשמותיהן הפרטיים: טוויגי, סינדי, קלאודיה, לינדה, כריסטי, טטיאנה, נעמי, ג'יזל וקייט. הן השתייכו למועדון סגור של בחורות שלא רק עצרו את נשימתנו, עם יופיין המהפנט והייחודי, אלא שידרו מעל דפי הכרומו דבר מה הנקרא אישיות. הן פיזרו גלאם, פאן וקסם כפי שמצופה מדיוות אמיתיות שבאו מכלום, התעשרו בעשר אצבעותיהן ונצצו למרחקים כמו שמלת פאייטים של ורסאצ'ה.
ואז הגיעה קנדל ג'נר, בחורה בת עשרים שנולדה עם קלאץ' זהב בפה ומזוהה ומבט עגל משמים עד מוות. כן, אחותה למחצה של קים קרדשיאן, ההיא מהריאליטי וזאתי שמחזיקה את ידה של ג'יג'י חדיד, כששתיהן מצולמות בגופיות רשת שקופות. יכולתי לחיות בשלום עם עצם קיומה אבל כעת נודע לי שהיא זכתה בטייטל "דוגמנית העשור", אשר יוענק לה באופן רשמי במסגרת טקס חגיגי בשבוע האופנה בניו יורק.
אי אפשר לא לתהות: מה קרה לנו?! יותר נכון, מה קרה לשופטים?
מודה, קשה לי עם האיט גירלז של הדור הזה, הניזונות ממספר העוקבים הקנויים שלהן באינסטגרם ומהכסף שאבאל'ה נתן להן כדי להגיע לכל האנשים הנכונים ולקבל תוכנית בפריים טיים. בחורות שהתפרסמו עוד לפני שעשו קמפיין, רק כי נראו במקומות הקוליים ומילאו את האינסטוש בתמונות שלהן עם הבגדים הכי יקרים. ג'נר היא דוגמנית שעובדת עבור כל המותגים היוקרתיים וכיכבה על כל השערים הנחשבים אבל סביר להניח שאינכם זוכרים פרסומת אחת נחקקת בכיכובה. אחת. היא חלפה על פניכם בלי להותיר רושם, רגש או מחשבה. היא הדוגמנית שלא נמצאת שם גם כשהיא נוכחת.
ביום שנבחרה להיות הפרזנטורית של "אסתי לאודר" רציתי לפצוח בדמעות אל תוך הכרית. זה היה סוף עידן. זכרתי את הימים ההם, בהם פאולינה פוריצקובה סגרה חוזה של 6 מיליון דולר עם חברת הקוסמטיקה והנה, בסוף מלהקים את האחות האנמית של קימי שאינה מעניינת או יפה באמת. למה? כי היו לה עשרות מיליוני עוקבים והמותג "רצה לפנות לקהל צעיר".
אז נכון, בניגוד לאחיות שלה, היא דווקא לא היגגה שטויות או התפשטה בשביל לייקים. אפשר לומר שהיא עבדה קשה (כלומר, לא פספסה את הלימוזינה שהסיעה אותה לצילומים) אבל את תואר "דוגמנית העשור" צריכה לקבל מישהי שהשפיעה על עולם האופנה ומותירה רושם עז. מישהי שתעשה למותג את מה שקייט מוס עשתה עבור קלווין קליין או תהפוך לפרצוף של תקופה, כמו שטוויגי ועיני הבמבי שלה עשו לסיקסטיז.
טוויטר התמלא בציוצים של גולשים מאוכזבים, כמוני, שלא הבינו איך קמו לבשורה עלובה שכזאת. לא ברור איך מקצוע הדוגמנות הגיע לשפל שכזה. בניגוד לניינטיז, את שנות האלפיים אפשר לסכם עם אמוג'י של פיהוק. אולי זה רעיון לא רע, ללכת לישון ולקום לעשור חדש, בו יוכלו להעניק את הטייטל לדוגמנית שמסוגלת להעביר יותר ממבט אחד.
