אולי זו ההתחממות הגלובאלית ששולחת לאחרונה את כל מי שאפילו-רק-קצת-מפורסם לפשוט את בגדיו ולחלוק עמנו, פשוטי העם וממוצעי הגוף, את מכמני גופו. אז דקה אחרי צילום העירום ההריוני של סרינה וויליאמס, שתקעה את ה-ס' ב-נמאססססס (מ-תו התקן שמחייב כל סלב בהיריון לעשות דמי מור ולדגמן בטן עגולה ועירומה על שערי המגזין) וכבר אנחנו מותקפים מחדש. ולא על ידי מדוזות, זאת אומרת לא רק.
ה-טרנד הנוכחי בתחום שחרור הפטמות הוא תמונות עירום של נשים לא ממש צעירות (אבל כן, רזות) שמוכיחות לעולם שכוחן במותנן, וצפונה ודרומה משם. אז אחרי ש-שר בת ה-70 נענעה את כל מה שהטבע והפלסטיקאי העניקו לה, על הבמה של טקס פרסי הבילבורד, הגיע תורה של זמרת אחרת, קצת יותר צעירה, והרבה פחות מתבקשת, לוותר על השמלה.
אפשר להודות, סלין דיון היא לא הראשונה שקופצת לי לראש כשאני חושב על "כוכבות מצטלמות בעירום". היא תמיד נראתה לי קפוצה משהו, גרומה ומחודדת. עם הקול הפומפוזי ואווירת ה-ערב בינגו בבית גיל הזהב ששידרה, היא בעיני, מתאימה יותר ללוות את טביעתה של הטיטאניק, מאשר את לידתה של ונוס.
מה גרם לה להסיר בגדים מול המצלמות, פתאום עכשיו, בגיל 49 – אינני יודע. אולי הייתה זו השנה החולפת הקשה בה שכלה את בעלה, שהעירה בה את הצורך להיוולד מחדש כאייקון אופנה. כך או כך, את השנה האחרונה היא בילתה כבובת הניסוי האופנתית של הסטייליסט המבוקש Law Roach.
שלקח אותה למחוזות קיצוניים ומעניינים יותר. המעבר משמלות הקצפת בהן נהגה להשתכשך בעבר, אל החליפות המחויטות של בתי האופנה הצרפתיים, עשה לה, כנראה, חשק ליותר, זאת אומרת – לפחות. בואו לא נתבלבל, כמו שאומרים בבנטית, לא מדובר פה בעירום גלוי ונועז. אף שד לא הוצא מהבקבוק (או מהחזיה), ואם להיות כנים עוד יותר – פיסות העור החשוף מתרכזות בעיקר באזור הברכיים. זאת אומרת, שום דבר שהיה גורם למירי לקצץ לה בתקציב. ועדיין, סלין דיון! בעירום!
הכל נהדר, ואני הראשון שיצביע בעד זכותו המוחלטת של כל אחד לחשוף את גופו ציבורית. זה שלך? או למצער שילמת במיטב כספך לפלסטיקאי כדי להפוך אותו לשלך? אז בכייף, שתף. אבל ומצד שני (הצד הצקצקני שלי) אני לא יכול לתהות, במילותיה האלמותיות של סבתי הכבר-לא-אלמותית – "לשם מה לך?"
זאת אומרת – ברור, סלין דיון הרוויחה ביושר, ובוודאי גם בייסורים, את גופה, ואין שום סיבה, מבחינתה, להצניע אותו, ועדיין (אני שואל) למה בעצם? מה הדחף הדחוף של הסלבריקות לתרום את עירומן המצודד, או המצודד פחות, לבנק האוננות העולמי? ובעיקר, ולאחרונה, מה גורם לתגובה הפאבלובית של התפשטות כפועל יוצא של הצירוף של אישיות מפורסמת ומצלמה?
למען הסר ספק – יש לי הערכה גדולה לנשים-בכותרות שמסתובבות ליד ה-50 שלהן, ולא מוכנות לעבור לגור על קרחון באלסקה. התעשייה ההוליוודית כל כך לא טולרנטית ל הזדקנות של כוכביה (איכס, כל כל כך לא פוטוגני), כך שצילום עירום של מי שמכפילה את הגדרת התעשייה ל"יצאה מהמחזור", הוא מבורך.
המחשוף של סוזן סרנדון, בגד הגוף השקוף של שר, הישבן של מדונה, או העירום המרומז של סלין דיון – כל אלה הם מבחינת אצבע בעינה של רודנות הגיל, אני לגמרי-תומך. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שחדוות ההתפשטות הזו היא נחלתן של נשים בלבד. נשים שנוהרות אל המצלמות כשעורן בלבד לגופן – כשהן בהיריון, כשהן אימהות, כשהן מתבגרות הן מיישרות קו עם טענה מוסוות של "הנה אני, אמנם כבר לא צעירה, אבל עדיין רלוונטית, נראית טוב, או לפחות 'בסדר'" כאילו חובת ההוכחה מוטלת עליהן והיא מוכחת בעירום. בי, אני מודה, זה מעורר תחושת אי נוחות לא פצפונת.
כי בראד פיט בן ה-51, לעומתן, בסדרת הצילומים המרהיבה שערכו לו בירחון ג'יי-קיו, נשאר עם החולצה.
