את נוף ילדותה המוגנת של בת החנוונים מצפון תל אביב בשנות החמישים מטלטל רצח מתוך רחמים המתבצע באמבטיה הביתית, ונותר מאז סוד משפחתי נורא.
כמה שנים אחר כך, לפני יום הולדתה ה-18, היא בורחת מהבית כדי להינשא בחשאי לאהובה המשורר דוד אבידן. מנותקת מהוריה המחרימים אותה, בונה הצעירה המרדנית חיים חדשים בבוהמה התל אביבית ופוגשת שמות שהפכו לאגדות: נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, חנה רובינא, אברהם חלפי ואחרים. מפגש מקרי בתיאטרון מוביל אותה לקריירה מרתקת בעולם העיתונות.
רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס אחרי הפרק הראשון בסוף הפוסט ואולי תהיו בין הזוכות!
"הזקנה היא טבח," קבע הסופר פיליפ רות. משהגיעה לגיל הטבח, יובל לאחר גירושיה בגיל 21 וחצי, ברוריה אבידן-בריר טובחת בנשמתה, מאחה את קרעי הנפש ומנצחת את הצללים האפלים של האם והמשורר לטובת הפיוס הגדול.
זהו רומן זיכרונות סוחף המנציח תקופה סוערת ואנשים גדולים מהחיים, ובמילותיה של המחברת: "גם אם היה רע לתפארת, אני פורעת שטר חוב ומניחה מצבה לדוד אבידן, איש מכוכב אחר, שברגעי האמת שלו חלם להיות איש בורגני כמו כולם. ומת."
פרק 1
אל תנגני לי שופן
לבדי. חצות. חג שבועות. היות שהאיש שלי בניו יורק, נחסכה ממני סצנה קולינרית מפוהקת. הבלינצ'ס
המתעכלים במעיים משדרים למוח תחושת שובע חמימה. אילו היה יושב מולי במטבח, בעודו לועס
חמוציות טבולות במשרה דבש וקינמון, היה בוהה בי מתענגת מהגלוטן הממולא גבינה וצימוקים המתמסמס בין שבע שיניי השתולות ופולט בעקשנות מנטרה צפויה: את מרעילה את עצמך במוצרי חלב.
בדבקות היה סופר כהרגלו פרוסות גבינה צהובה הנבלעות בפי בשקיקה, אומד נזקים שגורמת הגבינה לעורקיי ומנצל הזדמנות לתפוס טרמפ על הגבינות ולהלין בבוטות צדקנית על עקביי הגבוהים. נביא הזעם משכונת בבלי היה משרטט סצנריו עתידי: באשמת עקביי אמעד ממהמורה במדרכה בעיר ללא הפסקה ופליק-פלאק אשבור אגן. אישי המסור ייאלץ להוביל אותי בכיסא גלגלים.
עד שארותק לכיסא נכים שאול מ"יד שרה", אני נוהגת להתעלם מהתרחיש נטול החמלה. מתעלמת בזדוניות משועשעת מדגלי הבריאות שהוא מנופף מול פרצופי בלי שיתעייף, מתמכרת להנאות גסטרונומיה קטנות ואסורות. לעזאזל הכולסטרול. אני אמשיך לממש תאוות קטנות ואתה תספור נזקים שאני, אשת החטאים גרגרנית הגבינות, גורמת לעצמי. למה, למה הוא לא מפנים שצעירה ויפה – כבר לא אצליח למות? מיטב שנותיי כבר מאחורי הגב הפחות גאה. לא שחוח אבל פחות זקוף, למרות מאמנת הכושר הפרטית.
באמבטיה הגדולה, המרוצפת בשיש חברוני ומשובצת ארונות עץ מייפל, אני מורחת על פניי חלב פנים "לנקום". אישה נאמנה אני. לא בוגדת בחברת הקוסמטיקה. ראי הבדולח הנמתח על פני קיר שלם משקף פנים מרוחות בחלב הלבן. הפכתי לליצן שמח מול המראה המפנקת שעושה נחת. שפמפם שמטריד בנות גילי, לא צימחתי. הקמטים חפים משערות זִקנה שחורות או לבנות. מי יאמין שהרזומה שלי כבר כולל נכדה נשואה?
ראי ראי, דבר אליי. עדיין הסבתא היפה בעיר? מנגבת ברטייה את פרצוף הליצן, חוזרת לדיוקני המקורי ומרגישה שהראי ואני מתנהלים באהבה יציבה. החיים היפים הופכים לקטסטרופה בשנייה שבה אני מרכיבה את משקפיי כדי לטפל בסילוק קוּר מוגלתי שדבוק לריסי עיני השמאלית. באחת חוטפת סטירה. הראי בוגדני, כבר לא ידיד. איך פיתית אותי, ראי כוזב, להאמין שאתה מאוהב בי?
ראי שקרן. קשה להאמין שהאישה שניבטה אליי כשלא הייתי חמושה במשקפיים והאישה שניבטת
אליי כשמשקפיי על אפי, הן אותה אחת. קמטים עמוקים מסמנים את מסעם האוטוביוגרפי מהנחיריים עד
השפה העליונה שהידקקה עם השנים, מזמן לא תואמת בהרמוניה את השפה התחתונה שעדיין שומרת על שארית כבודה הבשרני. בין האף לבין השפה, העור עשיר בקמטוטים, כמו הסנטר. בעל כורחי הפכתי לפרזנטורית האולטימטיבית של הסופר פיליפ רות שקבע: הזִקנה היא טבח.
עולם אכזר. האם אתה, הראי, רואה אותי כמו שאני רואה את עצמי נטולת משקפיים? או שאתה מצויד במשקפיים וסוקר אותי דרכם ללא רחמים? הראי ממורק. רק בשוליו טיפות מים שניתזו מהברז. מסיימת את ניקוי הפנים ובמגבת חומה שעירה מוחה את טיפות המים מהראי. לפני שהרטייה תושלך לפח, יש לה תפקיד. הרטייה תשתתף במשחק הסודי הלילי שלי.
אני מדשדשת בנעלי האצבע מהאמבטיה למטבח, מעיפה מבט על שולחן השיש האפור שרגליו ברזל יצוק שחור. עושה סטופ. עצירה פיזית שמתגלגלת לעצירה נפשית. משחק החצות נולד בעקבות אובססיות הניקיון וגחמות המִחזור שלי. גיליתי שכשהרטיות המשומשות עדיין ספוגות בחלב הפנים, הן מתפקדות כמטלית פלא המנקה כלי כסף. הרטייה הלחה עושה את העבודה, מבריקה בדקתיים גביעי כסף המוצבים על מדף נירוסטה הצמוד לכולא האדים הכסוף במטבח.
אחת לחודש, הגביעים נמשחים ומצוחצחים באצבעותיה של העוזרת בחומרי ניקוי מיובאים מאנגליה, כשהיא מקפידה לשמור על עורה בעזרת כפפות גומי לבן ונצמד. בשאר הלילות הם בטיפולי האישי. בלי כפפות אני עושה וִיש-וִיש-וִיש.
מוכנית, אצבעותיי מלטפות גביע ראשון שחגג מאה, אחד מגביעי כסף המקשטים את מטבח עץ המייפל והשיש החברוני שעוצב לפני 23 שנים. את הגביע הענתיקה אימא שלי שלפה מהמזנון בבית הוריה בדומברוביצה ערב עלייתה ב-1938 לפלשתינה והטמינה אותו במזוודה גדושה באוצרות. מעיל פרווה שחור. בתי ידיים פרוותיים. שני ספרים של שלום אש שהודפסו בווילנה בעברית ותצלומיה עם תלמידיה. אימי, המורה לעברית, חובשת ברט אלכסוני בנוסח צרפתי. פיה המחייך חושף שיניים צחורות שעליהן גאוותה. יושבת ליד שולחן עם תלמידותיה. אישה יפה עם תקוות גדולות. היא והתלמידות צבועות בפילם חום.
לאחר שהברקתי ברטייה את גביע הכסף שנוצץ כמו חדש מ"הצורפים", הרטייה, שעדיין ספוגה בחלב פנים, מתכוננת לדואט מירוק עם גביע נוסף. עם הולדתו של כל אחד מאחיי, הוריי קנו גביע כסף ועליו הוטבע שם הרך הנולד. אלא שאני מתעלמת מגביע שעליו חרות השם יעקב ומתמקדת ב-גביע. מוקד המשחק האסור. אחרי שאשפשף אותו בכעס מהול בחוסר אונים, לא ייוותר בי כוח לשפשף את גביע יעקב ואפרוש ממשחקי אלאדין.
ארבעה קומקומים מוצבים על כירת הגז. בין אלה מניו יורק וקופנהגן, אהוב עליי הקומקום שהבאתי
מטוסקנה, גופו ברזל שחור וידיתו נחושת מסולסלת. הקומקומים עדים אילמים למפגש עם הגביע שממגנט אותי, שעליו חרותים עלים ואותיות ושמו: יוחנן.
גביע יעקב זה אחי החי. גביע יוחנן זה אחי המת. יוחנן אחי המפגר שמצא את מותו בבית. באמבטיה.
אומנם בתיק המשטרתי שנסגר תוארה סיבת המוות כתאונה ביתית, אלא שאני, אחותו בת ה-14, ידעתי.
יוחנן "זכה" לרצח מתוך רחמים. להמתת חסד. אימא שלנו הטביעה אותו באמבטיה ליד בית השימוש.
רק היא והוא היו שם כשמת בבית ברחוב עמוס 7 בתל אביב, שבחזיתו השתוללו ורדים אדומים-צהובים
כגידולי פרא.
אצלנו לא העסיקו גנן. בשבתות, אבא, במכנסי חאקי קצרים וגופייה אפורה קרועה, היה יוצא לגזום במזמרה חלודה את הגינה האחורית שעליה השתלטו קוצים ודרדרים ואת הגינה הקדמית שבה פרחו השושנים.
אני זוכרת אותו מתחנן שאעזור לו להשתלט על הוורדים הקוצניים, ואני, שנגעלתי מהנמלים שרחשו טורים טורים בין עלי השושנים, המתנתי שיסיים לעדור ולסקל, גופייתו טבולה בזיעה וה"קילה" שלו מציק ומכאיב, ורק אז הגחתי ובידי מספריים קטנים. קטפתי ורדים וקישטתי בהם את שולחן הכתיבה הספרטני מעץ חום, לא לפני ששטפתי אותם במים כדי להיפטר מהנמלים.
האם אתה, עץ הפיטנגו שענפיו חודרים לחדרי ומציפים את נחיריי בבשומת פירותיך, היית עד אילם
לדרמת המוות שהתחוללה בביתנו בסתם יום של חול?
עץ הפיטנגו היה האשם בסכסוכים הקבועים של אבי, שהיה רודף ומקל בידו אחר פרחחי השכונה שרצו לטעום מהפרי האדמדם הנדיר והחמצמץ שכמוהו לא היה בשווקים. הם היו מתגנבים לחצר, קוטפים פיטנגו, וכשאבי היה מתקיף אותם, היו רצים בבהלה והפירות היו נושרים מידיהם על רצפת השביל המרוצף. אבא שלי, בגודל כעסו, היה דורך-רומס את הפיטנגו, והשביל היה מצחין מבוקר עד ערב מהעיסה האדומה, בעוד זבובי הסביבה מזמזמים על השביל ומטריפים את דעתי.
צחנת הפיטנגו בחצר התמזגה עם ריחות הטחב הכבדים שעלו כמו אדים מהמרתף. השכנוּת לנחל הירקון גרמה להצפה קבועה של מי תהום במרתף, שהפכו אותו לבלתי שמיש.
כשהייתי חוזרת מבית הספר, הייתי עולה לגג המזופת והמסויד, משתזפת בביקיני ומתעלמת מהשכנים המתצפתים עליי מהקומות העליונות בבית הצמוד בקיר משותף.
באותו בוקר, כשהיינו בבית הספר, אחינו יוחנן מת. בצהריים, כשחזרנו אני ואחי יעקב מבית הספר, זירת
הפשע הייתה נקייה. לא עליתי לגג להשתזף עד מוות באותו צהריים שרבי. איפה יוחִי? חזרתי ושאלתי.
"הוא חולה. מאושפז בבלפור," השיבה אימי.
בכל שנה התביישתי יותר ביוחי, שפניו המוארכות הפכו לדמויות מלפפון. דלעת אנושית. עיניו הסיניות,
שהיו יפות בהולדתו, הפכו צרות ומלוכסנות יותר ויותר. מפיו, שפלט נהמות קטועות, נזל ריר. ואימא שלנו, שלימדה אותנו על פי מיטב המסורת הפולנית להעלים מהציבור כאב ולדווח ש"הכול דבש", הייתה מלבישה את אחינו בבגדיו היפים ומניחה בעגלת הטיול שמיכות תומכות, כך שלמראית עין יוחי ייראה כאילו יושב בעגלתו כמו בני גילו.
בצפון העיר לא פעלו גנים לבעלי צרכים מיוחדים, והחיים החברתיים של אחינו התמצו בגלגול מיטת התינוק הגדולה והמסורגת אל המרפסת החזיתית שבה התנועע כלולב, וילדי השכונה, בשובם
מבית הספר, היו נעצרים ליד גדר האבן הנמוכה וצוחקים. צחוק רע: מפגר. מפגר.
כשנשאלה בן כמה בנה, אימא הייתה גורעת שנתיים, שייראה כאילו הוא מפותח לגילו. בטוחה שמאמינים לה. כשהרופאים יעצו לאשפז אותו, נרתעה: "בן זקוניי, שנושא את שם אבי הנערץ שנרצח במחנות המוות, ילך למוסד וימות שם?"
נגזר על אמי ללדת אותי ואת אחי לפני שיכלה להנציח את אביה. אבי, שהתייתם בינקותו מהוריו וגודל
על ידי אחיותיו הנשואות, תבע שבתו הבכורה תנציח את שם אימו ברנדל-ברוריה. לאחר שאימא עיינה
בספריה והתוודעה לברוריה בתו של התנא רבי חנינא בן תרדיון, מעשרת הרוגי מלכות שעונה על קידוש
השם עד שיצאה נשמתו, היא נכנעה. ברוריה הניחה תפילין, לימדה תלמידים הרבה והתנצחה הלכתית
עם בעלה, רבי מאיר מתנאי המשנה.
לימים, כשחרדה לגורל קרום הבתולים שלי, אימא הייתה מצטטת בארסיות באוזני אבי פרקים מחיי ברוריה הראשונה כדי להטיל דופי בברוריה השנייה: "הלוואי שבכורתי ראשית אוני לא תחקה את זו מהמשנה. רש"י מספר שרבי מאיר ציווה על תלמידו יפה התואר לפתות את ברוריה לדבר עבירה. התלמיד הפציר בה ימים עד שהתרצתה. גם הבת שלנו תעשה לנו עלילות כמו ברוריה הראשונה."
אבא שלי, שכל חייו התנהלו במגננה מול אשתו הדומיננטית, הזדקף וציטט אגדות על שני בניה של ברוריה שנפטרו בליל שבת. אימם הטמינה את גופותיהם, ורק בצאת השבת הביאה את בעלה לעליית הגג והראתה לו את בניו המתים. כשפרץ בבכי, ניחמה האם השכולה, שעליה אמרו שנשמתה ירדה מעולם הזכרים, ואמרה קינה המצוטטת עד היום: "אלוהים נתן אלוהים לקח יהי שם אלוהים מבורך."
ובכלל, טען אבא בלהט, הרעים קינאו בברוריה על יופייה והשכלתה, אישה שלמדה מ-300 רבנים
300 מסורות ביום. כשנודע לה שמי שטמן לה את פח הפיתוי הוא בעלה אהובה, חנקה את עצמה למוות.
עונש עצמי לנואפת.
אימי ואבי לא התעניינו בגורל הבעל הנבגד. בתיכון עירוני ה' כשמאיר, שלמד בכיתה מעליי, עורר את
סקרנותי, חיטטתי בגורלו של מאיר הקדמוני, מגדולי התנאים אחרי מרד בר כוכבא ויש שטענו שהיה גר
וצאצא לנירון קיסר. למדתי שהיה לו סוף נורא משלו. לאחר שברוריה חנקה עצמה למוות, הוא הגלה עצמו לבבל וציווה שבמותו יניחו את ארונו לחוף הים כדי שגלי ארץ ישראל ילחכו את הארון. מספרי אגדות שהתקשו לעכל את התאבדות הנואפת, העדיפו הפי-אנד. בגרסה שלהם, רבי מאיר מנע מאשתו לחנוק את עצמה. הם גלו לבבל וחיים באושר ובעושר עד היום הזה.
חיינו באושר ועושר, הורים ושני ילדים, נושאי שמם של הורי אבי, לא היינו מודעים לאומללות
הטולסטויאנית. לא היינו מודעים לתפנית חיינו עם הולדת הילד השלישי שבלידתו אימא שלי יכלה סוף סוף להנציח את הצד המשפחתי שלה, מה שאִפשר לה להגות יום-יום בחושניות לא אופיינית לה את שם אביה: יוחנן. יוחנן.
היא הייתה מחתלת את יוחנן, שולפת מתיק קרטון מהוה את תצלום אביה נשוא הפנים וממלמלת לאוזן תינוקה: "את אימא שלי לא אהבתי. את יוחנן, אבא שלי, הערצתי." כשסיימה לפרוק את תעוקות ילדותה הייתה חולצת שד ענק ומיניקה את בן זקוניה.
יוחנן קנוניץ, שליח קהילות בפולין שהיה מפליג באונייה לניו יורק לשנורר כספים, התאהב בניו יורק
ותכנן להגר לארצות הברית עם משפחתו הענפה. בשובו לדומברוביצה, אשתו יוכבד, שגידלה את
משפחתה בחסות אימה, בעלת מלון קטן שהיום היה מתואר כמלון בוטיק, סירבה להגר לניו יורק. באלבום שאימא הביאה מפולין בלט צילום שחור-לבן של סבתהּ בשמלה ארוכה, עומדת על מדרגות השיש ולופתת בידה את מעקה הברזל המפוסל. סבתא יוכבד, שסירבה להיפרד מאדמת פולין, נשרפה על
אדמתה, ואימא שלי הייתה מתייצבת פעם בשנה לאזכרה "לקדושי עירנו" ולא סלחה לאימהּ המסתגרת
שהתחרשה באמצע חייה, על כי מנעה מבתה השאפתנית להפוך לניו יורקית אלגנטית. בעקיפין, סבתא יוכבד כפתה על אימי את פלשתינה צורבת העור הפולני הלבן והחלק משערות.
כשהייתי מכעיסה את אימא שלי, שהפכה להעתק מושלם של אימה, קמצנית הנשיקות, היא הייתה פותחת בפיאנו ארסי עד קרשנדו בלתי נשלט. זעקותיה ההיסטריות הדהדו בין קירות שלושת חדרינו:
"אסייתית… את נעוריי הקרבתי למענך ואת משחקת מה יפית כמו האיכר היהודי מול הפריץ. מפזרת
אהבה לחברות שלך. אלישבע בעיקר. ולי? כלום. כלום!"
כשהטיחה בי "אסייתית", לא התכוונה להחמיא ולרמוז שאני מפיצה ארומה של קארי וניחוחות
סושי. אימי מיקמה אותי כאזרחית המזרח התיכון נטולת נימוסים אירופיים. אני אסייתית-בדואית, בת
לאירופית שלביקור שורשים בפולין אומנם מסרבת לחזור עד יומה האחרון, אבל על פולין תתרפק
עד שהדמנציה תמחק כל בדל זיכרון פולני. "אני לא דוברת יידיש," הצהירה, ובמקום שיר ערש של
ביאליק על צילי וגילי, דקלמה בעל פה באוזני בת החמש חרוזים מ"פן טדיאוש" של אדם מיצקביץ.
מה לי ולפן מיצקביץ?[1] הפולניות שלי הצטמצמה ל"חודצ' דודומו" (בואי הביתה).
אימא הייתה גאה בפולנית שלה, נטולת המבטא היהודי המסגיר. להצהרתה, הייתה דוברת פולנית כמו השלכטה – האצולה הפולנית. בגימנסיה למדה לטינית, והמילים הלטיניות כיכבו בביתנו. אצלנו סיפוק זו סאטיספקציה והליכה לאחור היא רגרסיה. בגימנסיה הפולנית, בין צרפתית וגרמנית, אימא בחרה בגרמנית, ובשיעורי הקליגרפיה התאמנה עם הקולמוס בציורי האותיות, חלקן דקות חלקן עבות כציור יפני. רק באחרית ימיה, בבית האבות, גיליתי שהיידיש המתגלגלת שוטפת בפיה והיא לשון האם האמיתית בעוד הפולנית שפה נרכשת.
עוד לפני שיוחי אחי נושא תסמונת דאון הגיח לעולם, נחרצו סדקים בפסאדה של המשפחה המאושרת,
אך לא הייתי מודעת להיותי קורבנית כפי שמסייה ז'ורדן, גיבורו של מולייר ב"גם הוא באצילים", לא היה מודע לעובדה שעשרות שנים הוא מדבר פרוזה. הייתי ילדה המרצה את הוריה, לא יודעת אחרת. להתעללות ההורית הייתה כסות דידקטית, סרגל חינוכי לסימון סדר, משמעת והליכות.
ניצני הרוע שנזרעו בילדותי גאו למפלסים מאיימים בהתמודדות מול אחי המפגר. כשאימי הייתה מצווה על אבי להחליף את חיתוליו הצואים של יוחי, שבארבע שנות חייו לא הוציא את המילה אבא, הוא היה נתקף בחרון מבעית. יוחי היה בוכה נואשות, בוטש ברגליו מכוסות הצואה, ואבא היה מכניס אותו לגיגית מים – רק אצלנו הגיגית נקראה כך. בבתי חברותיי היא נקראה פיילה – ובגודל זעמו היה מרביץ לאומלל.
גם כשיוחי נמחק מחיינו, הלך כמו שבא, להרביץ – אבא לא שכח. הייתי בת 17 כשאבא הצליף בי בחגורה לאחר שארב בין האיקליפטוסים, צופה בי לבושה בביקיני בסירת משוטים שהשיט המשורר דוד אבידן בעודו לובש בגד ים מינימלי. תופי הטאם-טאם שרעמו בשירי דוד אבידן לא תופפו בשלווה הפסטורלית בסירה בנחל הירקון שאיתו כמעט נולדתי.
בילדותי, אבא היה לוקח אותי בסירת משוטים או בסירת מוטור קבוצתית לשיט. בשבע טחנות היינו יורדים ומבלים במפלים. בעיני אבי, הירקון היה אמזונס, ושבע טחנות – מפלי הניאגרה. מים לא חסרו בנוף ילדותי, בין הירקון והנמל. אבל כל יפי הטבע הזה נשכח מאבי כשראה אותי בסירה עם אבידן.
אבא האורב שב הביתה, וכשחזרתי מהשַיט עם המשורר, הצליף בי. קצף ניתז משפתיו. מפיו הפעור
נצצה אליי שן זהב טוחנת.
לא צעקתי. לא בכיתי. תופי טאם-טאם שיגעו את אוזניי, אבל אני לא אחי חסר הישע. הוא הכה בחגורת העור החומה ואני הבטתי על הקולב, שם הייתה תלויה חגורת השבר שלו – מבנה אורתופדי של עור ופדים התומכים באבריו הפנימיים כשהוא סוחב בחנות ארגזי ירקות שמשקלם קילוגרמים. ספגתי את המכות בדממה ותכננתי נקמה: את הבית הזה אעזוב יום לאחר הבגרויות. בלילות החשוכים רקמתי תוכניות בריחה.
לא הייתי היחידה שספגה את נחת זרועו. אבא, מתוסכל מיוחי שצואתו נשפכת על רצפת הסלון המרוצפת באריחי סומסום, היה מכה אותו שוב ושוב. אני נהגתי לברוח לחדרי ולנעול את הדלת העשויה עץ וזכוכית חלבית. הצעקות חדרו מבעד לדלת המוגפת. ניסיתי לשווא לסתום את האוזניים. צעקות הילד שיישאר תינוק נצחי קרעו את עור התוף. ניסיתי להתעלם מהזעקות החייתיות. פתחתי את הפסנתר שהיה מוצב בגומחה מוגבהת ועליו פסלי גבס צבועים בשחור, בטהובן ומוצרט, שנקנו בתחנה המרכזית בתל אביב. הפעלתי את המטרונום המוצב בין מוצרט ובטהובן בתקווה שיפחית מעוצמת הצעקות של הגור המוכה. טיק טק. טיק טק. כשאת מנגנת, ילדה, שמרי על הטמפו.
ברגעים שבהם נעטף ליבי, ניגנתי דביסי, "הנערה בעלת שערות הפשתן". ברגעים קשים, כשאימא הגיפה תריסים כדי שהשכנים לא ישמעו את צעקות בנה, חיה אנושית פצועה, דפקתי בהתרסה אטיוד שופן על המנענעים. את 12 האטיודים הראשונים אופוס 10 שאותם פרסם ב-1833 כתב בהיותו בן 19 עד 22. הלעטתי את עצמי בסיפורי חייו, דמיינתי אותו יורק דם במיורקה עם אהובתו הסופרת שעל ספריה חתמה בשם הגברי ג'ורג' סנד ובפריז לבשה בגדי גבר. כשבגרתי והייתי לאישה, אימא, ביקרתי במיורקה, בווילה השכורה של הזוג, והייתי מרותקת למחברת התווים של שופן.
אף פעם לא עליתי לקברו של אחי שהתפוגג מחיינו. אילו היה יכול לדבר ולהעיד, איך היה מתאר את רגעיו האחרונים? האם היה מדקלם עברית גבוהה-גבוהה כאימו-אימי בנוסח: חיי הגיעו לקיצם? בגן עדן פגשתי בשכינה?
אימי הקפידה ללמד אותי לדבר עברית צחה ממש כמו סופרי ההשכלה כאברהם מאפו. כשהגעתי
לגן הילדים, לעגו לי: למה את אומרת אלונטית ולא מגבת? בולבוסין במקום תפוחי אדמה או קרטופלעך?
בטוחתני או סבורתני במקום אני חושבת? פרוביזורי במקום ארעי ובורית במקום סבון?
לא שאימא לא הכירה את המילה סבון. הרי היא מכרה במכולת סבון תוצרת "שמן". אלא שאנחנו אומנם בעלי מכולת, אבל מיוחדים. כמו תינוק שנשבה בין גויים, אנחנו מכולתניקים בטעות. מחוסר
ברירה. הפולנים השלכטה דיברו פולנית ספרותית? אנחנו דוברי עברית גבוהה מרופדת במכתמים
ואמרות כנף: עת לכל חפץ; עת לעמול, עת לאהוב, עת לעלוץ, עת להכין שיעורים. החנוונית התנשאה על הקונים אצלה והבהירה שהיא פדגוגית בחופשה כפויה. פרוביזורית.
הרגעים העילאיים בחייה היו כאשר בתה בת הארבע, אני, הייתי עולה על השולחן הגדול, אוחזת באצבעותיי בשולי שמלת המשי הפרחונית כאילו היא קרינולינה ומדקלמת באוזני האורחים דוגמיות מלקחים ששיננה לי: חוסך שבטו – שונא בנו. האורחים היו מתפעמים מהילדונת התומכת במעשי אימה, מבינה שמכות הן לגיטימיות. דקלמתי כל שלימדה אותי אימי: באוטובוס הציבורי תקומי בפני זקן, "והדרת פני זקן," ואל תשכחי לקוד קידה. מה אני, יפנית? כל כולי בת של פולנייה…
***
לימים, כשכבר הייתי אימא לחיילת, העליתי בטור אישי זיכרונות ציניים מדמות אימי. סגירת חשבונות במיטבה שגרמה לי הנאה גסה. אימא שלי, שכל חייה זכרה להטיף לי: ממך ציפינו ליותר, את הטור הזה ממש אהבה, טרחה לצלצל ותהתה: מי האישה האיומה שכתבת עליה?
בושה גרמתי לה כשכתבתי על סקס וסקסולוגים. על הבוקר בקע מהאפרכסת קולה הצרוד של מי
שבצעירותה אהבה לשיר את הלנה היפה: "פחס. פוי. פוי," הייתה נאנחת בהפגנתיות תיאטרלית, עושה פאוזה וזורמת במונולוג נטול פסיקים: "בתי בכורתי, את לא מתביישת? בגילך? מהבושה אני לא יוצאת מהבית. גם עורך-דין לבנון אמר לי שאת צריכה להתבייש. לא כדאי שתיתני את הנושאים האלו לעיתונאיות צעירות שאת ממונה עליהן? בגילך סקס? גועל נפש!"
סקס, שקרים ווידיאו צפים לפתע בסיטואציות פטאליות: אני ואימי בת ה-80 פלוס פלוס בחדרה של עובדת סוציאלית בבית החולים איכילוב. לא הרחק, במחלקה פנימית, אבי מתאושש מניתוח, סוף סוף איחו לו את הבקע בבטנו. לכוד בביעותי ההרדמה, רואה שדים ורוחות ואחים שחוטפים אותו למרתף ומועכים את אשכיו.
חזיונות הביעותים של בעלה לא מטרידים את אימי, שמתעסקת בבעיות משלה. יושבת שם במלוא תפארתה הנכמרת. השָד היתום שנשאר לאחר שהשד הסרטני נכרת פורץ מחזייתה, והיא מנופפת באקספרסיביות בידה הנפוחה בעקבות כריתת בלוטות הלימפה.
כדי לברוח מהמפגש המוזר, כשאימי מדברת, אני גולשת במחשבותיי במנהרת הזמן ומתייחדת עם הילדה הקורבנית. הילדה מן החלומות, שהיום היא סבתא, מככבת כסטטיסטית אילמת. נאלצת להיות קשובה לאימי המתלוננת באוזני הסוציאלית: "בעלי לא רוצה לעשות איתי סקס."
הפטמה של השד היתום, שכעבור שנים התכווץ, קורצת מאיימת וגוערת בי: למה את שפופה? מתעלמת
מאומץ ליבה? לפני שכרתו לה שד ואת בלוטות הלימפה בבית השחי, אימא שלי סירבה לפרט באוזניי את פרטי הניתוח. כשהגעתי לאחר הניתוח, האחיות עמדו דום: "איזו אישיות אימא שלך. לפני הניתוח עברה בין הנשים במחלקה, עודדה, הפיחה תקווה וביקשה: אל תספרו לבת שלי שיש לי סרטן. היא רגישה. תפחד שהיא בסיכון גבוה ומועדת לחלות כמוני."
אלוהים. סקס אימא שלי רוצה מאבי, בעלה החולה. כשאנחנו יוצאות מהסוציאלית, אימי מביטה בי בהתרסה ויורקת: מה ישבת שם נבוכה? את לא מבינה מה זה צרכים ביולוגיים?
במחלקה, אבא מנסה להיפרד ממעניו הדמיוניים במרתפי השאול באיכילוב, סקרן לדעת מה אירע בחדר
העובדת הסוציאלית. כשאני פורשת באוזניו תמצית מצונזרת, הוא בוכה: "מה היא רוצה ממני? אני
כבר לא יכול. לא יכול." לא אמרתי מילה. לא הטחתי דבר בפני אימי. תהיתי אם סקס בגילה הוא מתכון
הישרדות שרשם הרופא.
***
בחוזרי מבית הספר העממי "לדוגמא", בעודי פורקת בחדרי את ילקוט העור החום הכבד שנשאתי על גבי
וכתפיותיו חרצו תלמים בכתפי, ראיתי שיש אורח במטבח. כשהשוטר הבחין בי, הוא הנמיך את קולו,
הסתודד עם אימא כממתיקים סוד. הוא כתב, ואני מבעד לדלת חדרי הפתוחה כריתי אוזן. מסדרון צר מאוד הפריד ביני לבין המטבח שגודלו כסלון ישראלי, מה שאִפשר לי לא להחמיץ מילה מסיפור הכיסוי שלה. אליבי מושלם.
היא סיפרה שמיינה במרפסת האחורית הצמודה למטבח מצעי מיטה כדי להשרות אותם באמבטיה שבקצה הפרוזדור. את האמבטיה מילאה במים עוד לפני מיון הכבסים. "אין לי מכונת כביסה," הסבירה
לשוטר וכדרכה לא נתנה לו להגיב, הפליגה בדבריה וסיפרה שאת מכונת הכביסה שקיבלה מהקרובים מאמריקה – מכרה. היא חסכה מהשוטר את סיפור האנרגיות שהשקיעה בגילוי קרוביה שהתגלו כעניים מרודים. שברגע שבו נחת בתיבת הדואר שלהם המכתב מהמסכנה מישראל שביקשה מכונת כביסה, אספו דולרים ושלחו.
גם בי ראתה דודה מאמריקה. כשיצאתי, גרושה טרייה, למסע באירופה הפקידה בידי מכתב ופקדה שאפתח באונייה. כך ציוותה באותיות קליגרפיות: קני לאחיך אקורדיון 120 בסים ולאימך שעון קוקייה.
מהאקורדיון התחמקתי בטענה שהוא כבד והמכס יקר. אורלוגין עם קוקייה קניתי בשובי, בשינקין. איכשהו היא חשפה את התרמית השינקינאית כשגילתה תווית מסגירה בגב הקוקייה ונזפה בי. אימא שלי התאוותה לשעון קוקייה מייד-אין-איטלי ולא לקוקייה המונית משינקין.
השוטר, שהניח את כובעו על כיסא העץ החום במטבח הענקי, רשם מילה במילה: "מכונת הכביסה
נמכרה מהניילונים עם אופנוע פנתר אנגלי של בעלי עבור בניית הווילה… לא ראיתי שיוחי הלך
לאמבטיה. מצאתי אותו טבוע באמבטיה. מת. מת…"
היא בכתה. שערותיה פרועות. בכל בוקר נהגה להרטיב את שערותיה ליד אוזנה הימנית. כך הצליחה להסתיר כתם לידה מכוער. לראשונה בחייה שכחה להרטיב את שערה, וכתם הלידה שבו השתרגו נימים כחולים ואדומים, בער כלהבה. השוטר חיפש מפלט מבכייה ותלה עיניים בתקרה. על מי ומה את בוכה אימא?
דמעותיה המיסו את ליבו של איש החוק שנרתע ממילוי חובתו וויתר על שאלות בסיסיות מתבקשות. אילו היה מתשאל את שכנינו, היה שומע שהילד הטבוע, אחי האימבציל, לא היה מסוגל לזחול לאמבטיה בכוחות עצמו. לא זחל. לא הלך. רק אימו יולדתו, זו שנתנה לו חיים וזו שנתנה לו את המוות, יכלה להביא אותו לאמבטיה ולהטביע אותו. השוטר קנה את האליבי של אימא. כל שנשאר מיוחי היה תצלום על הקיר.
***
פעמיים בשנה היינו מתייצבים בפוטו פרגמנצי'ק ברחוב אלנבי כדי להנציח את המשפחה. התצלומים היו בשחור-לבן, ופרגמנצ'יק היה מצייר עליהם במכחוליו את השפתיים והגבות של משפחת שטרכר. לצילומי ריאליטי קלילים, היינו מתייצבים ברציף הרברט סמואל הנושק לים. הצלם היה מסתתר מאחורי וילון שחור. לפתע היה נפלט מהמצלמה העומדת על כן ברק מגנזיום – וזיכרון לנצח. תצלומי האלבום המשפחתי ניצחו את המציאות המזויפת. התצלומים היו אמת שהביסה את המציאות.
שלוש שנים לאחר שיוחי הפך למלאך אילם בשמיים, אחי יעקב הגיע למצוות. במסגרת שוויון הזכויות
שעל פיו לא חגגו לי בת מצווה והשעון שהובטח לא ניתן לי מעולם, גם אחי הודר מחגיגת בר מצווה. במקום עלייה לתורה בבית כנסת, הוא "עלה" לסטודיו. מול המצלמה הלבישו אותו בטלית שאולה וצילמו את חתן בר המצווה יפה התואר. איזו חגיגה. יחי התדמית. אצלנו הצילום מנצח מציאות ומייפה אותה!
***
השוטר הסתלק. את העצב הסמיך שהתאזרח בבית אפשר היה לבתר בסכין. אבא חזר לעשן. זיפי זקנו, לבנים ושחורים, כיסו את פניו העגומות. "אבא, למה אתה מגדל זקן?" שאלתי. אבא, בתפקיד הזאב הרע, הסתכל עליי, כיפונת אדומה, והתנצל: "אלרגיה בפָּנים." ואף מילה על יוחי "המאושפז." גם אני שתקתי, יודעת שיוחי מת וזה לא אלוהים שנתן ולקח. זו אימא שלי. אימא שלו.
בצהריים פתחתי את הפסנתר. הורדתי את עטיפת הלבד שמגינה על המנענעים, הרגל על הפדל,
הרמתי ידיים, מוכנה להרביץ אקורדים. לא רק אני שופניסטית – גם אבא שלי. כשהיה קופץ למנוחת צהריים, לא היו כמו צלילי שופן להרדים אותו. התביעות הטכניות שתבע ממני האטיוד הצליחו לגרום לי לחמוק משאלות מציפות שאין מי שיפתור. ידעתי שאת אימא שלי לא אסגיר למשטרה, ולתשובות אחכה: מי היה בהלוויה? את רוצחת או אימא מיוסרת שגאלה מייסוריו את פרי בטנה? רצית להציל את עצמך ואת ילדייך הנותרים שמחניפים לאגו האימהי? האם בנך השלישי חולל את גאוותך האימהית? ילדת ילד מקולקל? איך החזקת בבנך המפרפר המנסה לנשום עד שהפכת אותו לדג בעל עיניים מזוגגות?
אבא שלי הביט בי קודר ושותק. בקול חסר רגש אמר: "אל תנגני לי שופן."
הורדתי את האצבעות מהקלידים. בטהובן ומוצרט, בשערות הגבס הארוכות והמתולתלות שלהם, הביטו בי אטומים: "למה, אבא?" שאלתי.
מתוך נבכי נפשי הסוערת איימה להתפרץ השאלה-תביעה: למה שלא תגלה לי? למה שלא תאמר לי: אחיך מת, ובשבוע האבל אל תנגני לי שופן?
חומות של שתיקה התעבו בבית וכל שהעזתי לשאול היה: כמה ימים אסור לנגן שופן?
אבא לא ניצוד ברשת: "לא יודע. אגיד לך מתי תוכלי לנגן שופן."
***
בכל שנה, גלד נוסף הגן על הצלקת. כבר ברחתי מהבית אל חופתי הסודית, חזרתי לבית הוריי גרושה בת
21 וחצי, כבר הייתי שש שנים עיתונאית, ציידת סקופים בלתי נלאית, כשקיבלתי תשובה וצללתי לנשמת-
אם שהרגה את בנה בהמתת חסד. לא הייתה זו אימא שלי שלקראת סוף חייה עשתה חשבון נפש מול אוזני הכרויה. מי שפחדה לכתוב צוואה פן תחיש את מותה, שמרה על דום שתיקה עד נשימתה האחרונה.
גיזלה כפרי עשתה לי תיקון. לא תיקון חצות. תיקון של יום.
במאי 1964 גיזלה כפרי בת ה-34 יצאה לחוף הים כשהיא אוחזת בידו של בנה רני, עיוור, חירש ומפגר, שאמר פעם אחת בחייו את המילה אבא ולא יסף. כשגלי הים הציפו אותם, בהחלטה מתוכננת שמטה ידה מיד בנה.
בניגוד לאימא שלי, שבגיל 39 פתרה את הטרגדיה של חייה באמבטיה ובזכות האליבי נותרה עם סיפורה
הסודי, כשגיזלה יצאה בגפה מהים, היא התייצבה בתחנת המשטרה. בשלב הראשון, הסתגרה וסירבה לתרום את חלקה לדיון הציבורי שהתפתח בסוגיה של המתת חסד או רצח מתוך רחמים. בשלב השני, בעצת סנגורה, עו"ד שלמה כהן צידון, שיתפה גיזלה את הציבור בייסוריה ומצוקתה. המסע המתוזמר סייע לשופטיה להסתפק באשמת הריגה, וישיבתה בכלא קוצרה לאחר שנשיא המדינה זלמן שזר חנן אותה.
הנשיא שחתם על מסמך החנינה הזדהה באופן אישי עם סיפורה: רודה, בתם היחידה של זלמן ורחל שזר, חייתה עד מותה בכפר מוגן. מכונית השרד של הנשיא הובילה אותו לעיתים נדירות לביקור אצל רודה. לבית הנשיא לא הוזמנה רודה מעולם, ומהלוויות הוריה, הבת הנעלמת-הדחויה הודרה.
כשגיזלה כפרי התחבאה בדירתה הצנועה, הייתי העיתונאית הראשונה שבפניה פתחה את הדלת. הנשק
הסודי שלי לפיצוח הסגר העצמי התמצה בדקות שבהן דפקתי על דלתה. כשביקשה שאסתלק, צעקתי
מבעד לדלת המוגפת: גם לי היה אח מפגר שמת בנסיבות טרגיות!
הדלת נפתחה. גיזלה דיברה, וסיפורה נמהל בסיפורה של אימי שהייתה בוגרת מגיזלה בחמש שנים כשהטביעה את אחי באמבטיה.
גיזלה התחננה: אל תראו בי רוצחת. אני לא אם מפלצת. ובלי שידעה, הפכה לסנגורית של אימי. לכל
שרציתי לשאול את אימא שלי ולא העזתי, גיזלה סיפקה תשובות: "מאז אותו יום מחריד אני לא פוסקת
לחשוב: מדוע עשיתי את מה שעשיתי? אין תשובה… לא מסוגלת להסביר… שלוש שנים חייתי בסבל
וייסורים. נלחמתי עם עצמי ועם מצפוני וסירבתי להיפרד מילדי האומלל שהגורל התאכזר אליו.
"לא יכולתי לשאת את סבלו… אותו בוקר העיב עליי ענן מועקה כבד… עשיתי פעולות מוכניות… אנא שחררו אותי מהסיוט… כואב לי שאיאלץ לחזור ולחיות רגעים מחרידים בפני אולם מלא סקרנים ולעיני מצלמות קרות. אין אם שפויה המסוגלת לשים קץ לחיי פרי בטנה שאיננה רוצה להקל בכך על ייסוריו. אין אם שיכולה להסתלק לעולם האמת ביודעה כי פרי בטנה ייעזב לאנחות… לו הייתי מסתלקת מהעולם כשבני חי בייסורים מחרידים – עיוור, חירש ומפגר – הייתי מתהפכת בקברי. עשיתי מה שעשיתי מתוך אהבה עיוורת ללא מעצורים ליצור האומלל… ייאוש מחריד ודחף פנימי עמוק. לא את עצמי שחררתי, אלא את הילד מוכה הגורל… שחררתי את החברה מהמעמסה שילדי עמד להטיל עליה ושחררתי את בני הבריא מסבל איום, עינוי בצל אח חסר ישע. אני הקורבן היחיד של מעשיי. את עצמי אמללתי. מעתה ועד עולם, השלווה ממני והלאה."
תולדות חייה יכלו להיראות כאילו נכתבו על ידי תסריטאי טלנובלות מיומן, לולא דובר במציאות מדממת. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, הוריה ואחיה הבכור נרצחו בפריז לנגד עיניה, וגיזלה הפכה לאם לשתי אחיותיה. הן הסתובבו בבגדים בלויים ברחובות, ונאספו מדי פעם על ידי צרפתים שהסתירו אותן בעליות גג ומרתפים. בהמשך פגשו קרוב משפחה שדאג להן, אך לאחר שהוא נתפס ונשלח להשמדה, הן נאספו על ידי נזירות ונשלחו למיסיון. בסוף המלחמה, ארגון יהודי גילה את יהדותן והוציא אותן מהמיסיון. גיזלה התנדבה לטפל כאחות רחמנייה בפליטים שרידי השואה. אחר כך עלתה לישראל ועבדה כאחות במוסד לילדים מפגרים. היא טיפלה בהם וביכתה את גורלם המר: "ילדים מחוסרי כל. חסרי אהבה ללא ישע. חיים בתנאים מחרידים. לזה ייקרא חיים?"
כשנישאה לנתן כפרי, גמעה לראשונה משיקוי אושר צנוע: "סוף סוף שלווה. בית משלי. החדר העלוב שלנו, כל גודלו דל"ת אמות, נראה כארמון. כשנולד בני הבכור, לא היה קץ לשמחתי. כשנולד רן, זמן לא רב אחריו, חשך עולמי. הוא לא רצה לאכול. סבל מוושט צר ואפשר היה להאכילו רק דייסות. עבר חמישה ניתוחים. התעוור. התחרש. אטום בתוך עצמו. כשהרופאים פסקו: רני מפגר, מוחו נפגע, ליבי הלם בחוזקה וראשי הסתחרר. איך אמסור אותו למוסד? יאכילו אותו כששני עובדים כופתים אותו? אשלח אותו לגיהינום? לא נותרה ברירה אלא לשחרר אותו מייסוריו ולדאוג לבני הבכור. גם לו היה מגיע לחיות חיים ראויים… אני מצטערת אבל לא אכפת לי לקבל את הדין. אהבתי אותו, הוא היה בשר מבשרי. כל חיי אבכה ולא אתנחם. אבל לא על עצמי אזעק ואבקש רחמים אלא על בני הבריא. תמונת הזוועה רודפת אותי… אני מאזינה לוויכוחים אם מותר לרצוח מתוך רחמים, אבל עבורי לא הייתה כאן בעיה הגיונית או אידיאולוגית. לב אם הוא שהכתיב את חובתי לשחרר את רני."
יצאתי מגיזלה מנוחמת. אימא שלי בלעה את הריאיון שקיימתי עם גיזלה, ובניגוד לתגובותיה
הקנטרניות, הפעם לא צייצה מילה, ואני הגפתי את תריסי נשמתי. גיזלה ביצעה בי מהפך ויכולתי
להתמגנט באדישות מול תצלומו הקפוא של יוחי על הקיר. לעיתים עיטרתי את אמי בהילה של
גיבורה טרגית שעמסה על מצפונה את מות בנה כדי להציל את ילדיה האחרים.
מעימות נמנעתי. והיא, במקום שיחות נפש, בחרה בחיים. כשהייתי בת 17, אימי בת ה-42 ילדה תינוקת.
חופשייה מתעוקת הנצחות, ביקשה שאעניק שם לתינוקת. בחרתי, לא יודעת למה, בשם ענת.
***
כשאימא הייתה מתאשפזת ללידה, אבא שלי היה נכנס לפעולה: "ברוריה. פושטים על הבית. מחפשים
אוצרות שאימא מחביאה." את מסע ההשקעות שלה, אימא, משקיענית בנשמתה, יזמית בלי לדעת שהיא
יזמית, פתחה עם הולדתי כשרכשה בתשלומים מגרשים בחולות. אבא חרק שיניים. היא התעלמה.
אחרי 13 שנים, כשהחליטה לבנות את ה"ויליה" – וילה בעגה הפולנית – של המשפחה, שני המגרשים ליד מלון השרון בהרצליה נמכרו ומימנו את התשתית הכלכלית לבנייה. לאחר קום המדינה רכשה מניות חלץ. השכנים צחקו והיא בשלה: "אם הארץ זבת חלב ודבש, היא גם זבת נפט." ביום שבו פרץ מהקידוח נפט שהקפיץ את המניות בשיגעון, נפטרה מיד מהמניות והשקיעה במטבעות זהב, שאותן מכרה אחר כך ברווח. במקביל הייתה "סוחבת" מקופת הברזל שבחנות ופותחת בבנקים חשבונות סודיים לימי סגריר.
כשהייתה מאושפזת, היינו מטפסים בסולם העץ הרעוע ומגלים, איך לא, בארונות המטבח הנושקים לתקרה, פנקסי בנק. בעליצות של מנצחים, אבא המאדים מכעס היה מנופף בבית החולים ליד חוטמה בפנקסי הבנק: "את רואה שאני מתקשה לשלם לספקים ואת אוגרת?"
הפיוס הפיננסי היה מבוצע על בסיס פיפטי-פיפטי. היא הייתה משחררת מחצית הסכום לתזרים המזומנים בחנות ונשארת עם חצי תאוותה בידה.
עד ששקעה בדמנציה והזעם שאפיין אותה התחלף במאור פנים, המשיכה להשקיע. כשהייתה מגיעה
אלינו, הייתה שולפת שטרות כסף, נותנת לבתי-נכדתה ומפצירה: אל תספרי לסבא. הוא ייתן לך לחוד.
לארנק שהבאתי לה מאיטליה ולא משינקין הייתה דבוקה בתשוקה ולא הייתה מרפה ממנו. אני הייתי מתעללת: "אימא, למה שלא תניחי את הארנק?" היא הייתה מתפתלת: "אני שומרת על האקציות (המניות)."
זה היה הרגע שבו בעלי היה מצטרף למשחק, מתעלל בה בווריאציה משלו: "גברת שטרכר, כשנישאתי לבתך, לא קניתם לחתן שלכם שעון. החלטתי להחזיר לכם את הבת." לרגע פניה היו מחווירות. אחר כך הייתה מתעשתת ופולטת צחוק קולני מאולץ: "חתני, כמו בן אתה לי. אתה חומד לצון, לא?"
כשאבי ואימי הסתלקו, בעלי היה מרעיף עליי הומור ריאליסטי: "הרפגונה שלי. ירשת ירושה כבדה מאימא שלך." איך כתב חנוך לוין? האדם אינו אלא תבנית נוף אימו.
***
ענת נולדה בבית חולים פרטי ברחוב מזא"ה פינת אלנבי. בתיכון עירוני ה' שברחוב מזא"ה 34, ליד מגדל
המים, הלידה הייתה לסנסציה. במשפחות אשכנזיות גידלו שני ילדים בלבד, בלי כלב. בהפסקה הגדולה, לבושים במדי התיכון, חבריי וחברותיי בני השבע-עשרה רצו לבית החולים להתפעל מהתינוקת שנולדה והחזירה להוריה את החיוך.
ענת נולדה עם כתם לידה על הירך, וכשהוחלט על הקרנות רדיום לטיפול בכתם, אימי החליטה שהטיפולים באחריותי. בבוקר הייתי נוסעת באוטובוס מספר 4 לתיכון ברחוב מזא"ה, ואחר הצהריים, באותו קו, נושאת בזרועותיי את התינוקת למכון ההקרנות ברחוב מזא"ה.
לכבוד הקרנת הרדיום האחרונה, אימא פשטה את החלוק הנצחי שזכה לכביסות נדירות ולבשה
שמלת ייצוג. את שפתיה משחה באדום-אדום ולרגליה הנפוחות נעלה נעלי עקב גבוה. יותר מכל
אהבה לפגוש דוקטורים ופרופסורים, בטוחה שרק הם מסוגלים להכיל את אישיותה וישכיחו ממנה את
הביוגרפיה החנוונית. כשדוקטורים היו מתפעלים מהעברית העשירה שלה, היא הייתה מרחפת. מגלה שהיא פדגוגית ובשבריר שנייה חוזרת להיות היפה הנערצת המקובעת בצילומים החומים מהעיירה בפולניה.
אלא שהדוקטור במכון ההקרנות לא הבין מאיפה צצה הפדגוגית. במפגשי ההקרנות, אני זו שנשאתי בזרועותיי את התינוקת הבוכה. כשהפדגוגית ניסתה להכניס את התינוקת לחדר ההקרנות, כשהיא מגלמת אימא מלטפת, הדוקטור גירש אותה בתנועת יד מעליבה, כמעט אלימה. "אין לנו מקום. הסבתא תישאר בחוץ!" ציווה הרופא על אימא שלי והזמין אותי להיכנס. לדידו אני הייתי האם הצעירה, זו שאמורה להיות נוכחת גם בהקרנה האחרונה.
אם האמנתי שהדחקתי לפינות חשוכות את סיפור המתת החסד – רצח או מעשה גבורה, הצלת המשפחה
והחזרה לשפיות – או אגואיזם טהור, מציאות חיי לא הרפתה ממני. הנבירה ביני לביני, בלי לשתף שום אדם, הלכה והתחדדה, והשאלה לא הרפתה ממני: האם אימא שלי ביצעה המתת חסד או רצח?
שופן כבר לא ניגנתי. לא בצהריים ולא בלילה. הפסנתר הגרמני שלי נמכר על ידי אימי, ואת הפסנתר היפני הלבן המוצב כיום בחדר השינה קנה לי אישי-אהובי.
***
שנים חלפו. אני בוועדה שבוחרת ב"אם תל אביב" וסגניותיה. בוועדה חברים זיוה להט, אשת ראש העיר שלמה (צ'יץ') להט, והרב הראשי לישראל הרב ישראל לאו. בדרכי לישיבת הוועדה החניתי את מכוניתי בחניון פתוח הצמוד לבית העירייה, מקום שבו נבנה מאוחר יותר מגדל העיר. חניתי בין שני פסים לבנים כשאישה ממושקפת דפקה על חלוני: את סופרת? שאלה והצביעה על שמשת המכונית הקדמית שעליה היה מודבק שלט עיתונות. כפותה לילדותי המנומסת, פתחתי את שמשת החלון. סמול טוק לא מנהלים מבעד לחלון מוגף.
לרגע לא הבנתי אם נזרקתי לסרט או איבדתי את שפיותי, כשהממושקפת נעצה לפתע אקדח בין גבותיי. חיכיתי לקליע המוות. מוות מהיר מאוד. מוות קל מאוד. אלוהים הטוב, אם נגזר עליי למות ולהשאיר יתומה צעירה, לפחות חסל אותי במוות נטול ייסורים. היורה הפעילה את האקדח. פוף. פוף. פוף.
אני חיה או חולמת? היורה פרצה בצחוק מטורף וברחה מן המקום. יצאתי מהמכונית והתחלתי לרוץ על עקביי, מבחינה בחבריי לוועדה עומדים ליד החלונות בקומה העליונה בבית העירייה, לוטשים עיניים מפוחדות, מנסים להבין אם אני פצועה או סתם מבוהלת. מעבר לכביש, שוטרת ושוטר שכיוונו את התנועה שמעו אותי צועקת: "משטרה. משטרה… מנסים להרוג אותי!"
עדי ראייה ציטטו משפטים מבולבלים שפלטתי בבריחתי המבועתת. כזאת אני. ברגעים קשים מביסה
פחדים באמצעות הצהרות טיפשיות. מה מקור המשפטים האוויליים? אימא שלי?
בתוך דקתיים, השוטר והשוטרת אזקו את היורה באקדח הצעצוע. היא נאבקה בשוטרים: "מה אתם
רוצים ממני? אני והיא עובדות במוסד!" אותה לקחו בניידת ואני עליתי במעלית לישיבה בעירייה,
מאמצת שפת גוף של "עסקים כרגיל", מקבלת עליי לפגוש מועמדות. אהבתי את המטלה שהפגישה אותי עם אימהות מדרום העיר הנאבקות בסיפורי חיים קשים. אלא שבמהלך הישיבה, הפחד חִלחל לפתע מקצות הרגליים והתיישב במפתח הלב. הייתי בפוסט טראומה, כמו לוקה בהלם קרב. מה היה קורה אילו הייתה יורה בי באקדח אמיתי והייתי נשארת משותקת בכיסא גלגלים?
אחר כך, בבית, עיניתי את בעלי שלא היה מודע לנסיבות מותו של אחי יוחי. האיש שאני אוהבת, עורך דין מסחרי, מורכב מתאי רציו, חוזים, היגיון, שליטה והכנעת הרגש, הקשיב לי: "אילו הייתי משותקת ומבקשת ממך שתעזור לי בהמתת חסד, היית מוכיח את אהבתך ומשיג לי כדורים?"
ובליבי חשבתי: אתה לא מבין שמהזווית שלי הדואט שלנו מסלים? רוח הרפאים של אחי המפרכס מרחפת בבית. לא רוצה למות. בדמיוני, יוחי הוא בובת חוטים תלויה ומופעלת על ידי הוריו. אימו לא שאלה אותו אם הוא רוצה לחיות כשקבעה את דרך מותו. אני, אישה שלך, מבקשת ממך, בעל שלי. לא רוצה לחיות כשפניי מפוצפצות בקליעים. לא רוצה להיות העתק פגום של אחי המת. בוא תשחק איתי במשחקים אסורים. כל שנדרש ממך הוא לגלות נדיבות תיאורטית. תן לי גלולות מוות. ניפרד לצלילי רקוויאם.
פניו הנאות התקשחו. פוּס. הוא לא משחק איתי וטורח לעדכן בתצוגת האני מאמין שלו: "הייתי לוקח
אותך לרופאים הכי טובים בארץ ובעולם, אבל לעזור לך למות? זה לא חוקי."
הוא גם לא היה מוכן שנירשם לעמותת ליל"ך שחבריה מסייעים זה לזה לבחור בהמתת חסד עצמית בהגיעם לסף ההשפלה ולהכרה שבמרוץ של מי-החיים-האלו-לעזאזל הם אדונים ואפוטרופוסים לגופם.
האכזבה שלי ממנו הייתה לגיטימית. בשם האהבה, ציפיתי לשיתוף פעולה – ונדחיתי.
זכיתי לטיפול מינורי מבלש במשטרה שהזמין אותי לפגישה בתחנה ברחוב הרכבת ובחדרו גילה לי שהיורה באקדח הצעצוע קיבלה חופשה מהמוסד הפסיכיאטרי שבו אושפזה והלכה ממנו לבית הסופר, שם תכננה סצנה דרמטית בגין כתב יד ששלחה ולא נענתה. בית הסופר היה נעול, ובדרכה לבית אביה,
כשהבחינה בשלט העיתונות המודבק בחזית השמשה הקדמית במכוניתי, החליטה שנקמה בעיתונאית
היא תחליף ליצר הנקמה בעולם הספרות.
"קחי את האקדח. תשחקי איתו," הציע הבלש וקיווה שהמגע עם האקדח שלא יורה, לא פוצע ולא
משתק, ינטרל את פחדיי. נרגעתי, עד שהיורה צלצלה לביתי והציעה שנמשיך את משימתנו בשליחות המוסד. ההגנה של שפופרת הטלפון לא מנעה ממני להרגיש מעורטלת. ציוויתי עליה שתמשיך להגן על
המולדת כמרגלת נועזת. בלעדיי.
בלילות נדודי שינה, סצנת ההטבעה באמבטיה של יוחי, יצור שבחייו לא הקדשתי לו אהבה, התחברה לסצנה של הכדורים שלא נורו והתלכדה לחלום מסויט. יושבת בכיסא גלגלים על סף קברו של יוחי. עוד מעט ארד אל קברי שלי. נקמה של ילד קטן לא ברא השטן? יוחי היה מסוגל לחוש ברגשות נקמה? שאלת הרפרטואר הרגשי שלו הייתה תעלומה. לעולמנו חשף יללות חיה פצועה. האם גופתו הקטנה נלקחה למכון הפתולוגי? האם המשטרה העלימה עין כדי שילד מת לא יהרוס את חיי אחיו החיים, שסיפורם המשפחתי ייהפך לנחלת הכלל ועל גבם יישאו חטוטרת מתפוצצת מלחישות רעות? האם אימא שלי הייתה אמיצה כשהחליטה החלטה מזוויעה? האם שיתפה את אבי שהדחיק? האם השתיקה שלי ושלו הפכה לעדות אילמת ושותפות לפשע? האם אבא שלי היה בסוד תכנון המתת החסד והביצוע כולו שלה? האם אימא שלי ידעה ש"אותנסיה" – המתת חסד – היא מילה יוונית שמשמעותה מיתה טובה? כל ימי חייה ניסתה לנטרל אותי מכאבים וכיעור. האם חששה שבהזדקנותה המעמסה והאחריות לחיי יוחי יוטלו עליי?
הסיפורים על האסקימואים הזקנים, שבבוא שעתם למות פורשים למרחבי הקרח ומרעיבים עצמם למוות,
לא עוררו בי זיכרונות ביוגרפיים. רק משהגעתי לרחוב המתים בסינגפור, צץ יוחי מערפילי הזיכרונות
כאילו צוצלת מנקרת בכתפי.
הממשל הסינגפורי הנוקשה נלחם בסינגפורים שהיו קונים ברחוב מוח קוף מפוצח שנשלף לעיניהם
מגופו החי של קוף האומלל מכלובו, וגומעים את שיקוי המוח בתקווה לחיים ארוכים. מסורת. מסורת…
ביום פקודה, כשמוח הקוף חדל מלהשפיע ומלאו ימי הזקן, המשפחה נהגה לשכור שני חדרים קטנים ברחוב המתים. הזקן שכב בעליית הגג ובחדר מתחתיו המתינה משפחתו למותו מהרעבה מבוקרת.
ליד רחוב המתים הבחנו בהלוויה סינית ומיהרנו להצטרף, מתעלמים מהמבטים שהעיפו האבלים
בזרים. מסע ההלוויה הסתיים בבית הנפטרת ובלי שהוזמנו נכנסנו לבית. ליד תצלומה של המנוחה היה מוצב דגם של אונייה המסמל חלום שלא זכתה לממש. מסע לאמריקה. כדי שלא תחסר מאומה במסעה מהשאול לאמריקה, האבלים שרפו שטרות דמויי דולרים. לא שולחים סבתא ענייה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות בלי דולרים שהפכו לאפר.
ללא הזמנה, מול תצלומה של הסינית הסינגפורית שהלכה לעולמה, צפה ועלתה מולי כרוח רפאים אימא שלי. מהגרת מתוסכלת שחלמה אמריקה ונחתה בחולות הזהב והחמסינים. בסינגפור נקברו הכעסים וטויחו בשכבת רחמים והבנה. אימא שלי אסקימואית? סינית? גיבורה? פחדנית? יוחי, היית עוּבּר שצף במי רחם אימו, ואימך היא זו שדחפה אותך אל מֵי מותך בטביעה. מים של חיים ומים של מוות.
***
החיים לא תבעו ממני דמיון פרוע. לא נדרשתי לרקום בשתי וערב את רקמת חיי. לא הייתי צריכה
לתפור סצנה בדויה עם אקדח הצעצוע. השחקן אילן דר הזמין אותי להצטרף אליו לכלא "נווה תרצה"
שם הציג את המונודרמה "כמו כדור בראש". סיפור קשה, בעל שירה למוות במאהב אשתו.
האסירות היו נרגשות למראה השחקן המפורסם. אילן דר השמיע את המונולוג הדרמטי באולם בית
הכלא, אני פקפקתי אם המחזה מיועד לכלואות, כשאת גבי פילח צחוק מקפיא. תהיתי למה אני משותקת
מהצחוק הזה. הסתובבתי אחורה. שתי שורות מאחוריי ישבה אסירה. זו הייתה היורה שלי שנעצה בי מבטים מצמיתים וצחקה. אילן דר הנדהם לא הבין למה אני בורחת.
גם לי אין תשובה סדורה לכך. הייתי מוצפת בשאלות ללא תשובות. אילו אימא שלי הייתה מתוודה על מעשיה כמו גיזלה כפרי, כמה שנים הייתה יושבת בנווה תרצה עד שהייתה זוכה לחנינה?
באותן פעמים שבהן הגעתי לכלא לראיין אסירות, הרגשתי בבדיקות הכניסה מושפלת, מופשטת
מהאפידרמיס. אילו הייתי בת של אסירה, איך היו מתגלגלים חיי בחסות הכלימה הגדולה?
גיזלה כפרי חשפה את קרביה לשיפוט ההמון, והציבור גמל באמפתיה. אימא שלי בחרה בפשע
שהפך למושלם בזכות משטרת ישראל שסייעה לה ביודעין או שלא ביודעין. האם עד ההטבעה באמבטיה
לילותיה עברו עליה בקרבות מצפון מבתר לב? האם בבוקר קמה מנגבת קורי שינה טרופה, מסלקת שדים
ושליחי שטן שרקדו בלילה סביב מיטתה, עד הבוקר ההוא שבו הקיצה והמשיכה לרקוד עם השדים?
היא, שכל כך אהבה לרקוד ושחתונה בלי ריקודים הייתה עלובה בעיניה, רקדה ולס עם השטן. כשסיימה את ריקוד המוות ואחזה בזרועותיה את בנה המת, בגדיו נוטפים מים, לא קדה קידה לקהל שמולו הקפידה להיראות במיטבה. לבדה מחקה עדויות מרשיעות ובחטף שינתה סטטוס. הפכה לאם
שכולה. ואני? כביכול אחות שַכולה שבחייה לא ידעתי לאהוב אותה. בסוף חייה של אמי התנחמתי
בציטטה מיהודה עמיחי: "אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת."
את שופן החלטתי שלא אנגן עוד. הנימוק הרשמי: הקואורדינציה כבר לא מה שהייתה. אלא שאני ושופן ידענו את האמת. אם אצבעותיי יקישו אטיודים על המנענעים השחורים והלבנים, הם יעירו ליליות. העברתי את הדייטים שלי עם שופן לאולמות הקונצרטים, שם ניזונתי מעירויי שופן לוורידים. אסתטיקה מלוטשת וסוערת נטו שפינקה את נשמתי לאחר שקרצפתי עד זוב דם זיכרונות משפחתיים-פליליים.
בהיכלי הקונצרטים, צלילי שופן חדרו לאוזניי החפות מפשע, ואני חפה מחיים לצד אחי הנכה, בנה של אימא שבחרה לא להאמין שגם ילדה הנכה נברא בצלם אלוהים.