שלוש נשים בלתי נשכחות עומדות בלב הרומן המסעיר אישה מעבר לים. אישה צעירה שבעלה עוזב אותה בבית קפה בפריז; אם שנעלמת מדי יום לשעות ארוכות ובתה אינה יודעת לאן; ואישה מסתורית שנטשה תינוקת בת יום בליל שלג בפתח מנזר בירושלים. אלה הם המפתחות לסיפור גועש וסוחף, הלוקח אותנו אל סמטאות הרובע הלטיני בפריז ואל תל אביב של שנות השבעים, ומחבר בין ירושלים המנדטורית לעיירה ציורית באנגליה. שם מחפשות הנשים את זהותן ואת עצמן, ואת עברן הלוט בערפל. כל אחת מהן עתידה לעבור תהפוכות בחייה, והסיפור קושר ביניהן ביד אמן, בנימים של אהבה ושנאה, שברון לב, דם ודמעות.
אישה מעבר לים הוא רומן נפלא הנכנס אל הלב ואינו מרפה. בהשתרעו על פני שלושה דורות הוא מגולל סיפור על עוצמה נשית ואומץ ועל גיבורות החיות את החיים בכל עוצמתם וכאבם. הגיבורות של שרית ישי–לוי ניצבות מול הייסורים שקורות חייהן, או אולי הגורל, המטירו עליהן, ופוגשות באהבה גדולה שרק היא תוכל לנצח כנגד כל הסיכויים כולם.
שרית ישי-לוי, מחברת רב-המכר מלכת היופי של ירושלים, היא עיתונאית. מלכת היופי של ירושלים זכה להצלחה רבה בארץ ובעולם. הוא מכר כ-200,000 עותקים ותורגם לשפות רבות.
רוצות עותק? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!
פרק 1
אליה
עטופה בשכבות של סוודרים, מעיל מצמר כבשים, צעיף וכובע שגילה רק את עיניי, מיהרתי להימלט מהקור הצורב אל חיקו החמים של בית קפה פינתי שנשא את השם "לי דה ריברייר". נרות זעירים דלקו על שולחנות בית הקפה, שהיו בו אורחים מועטים. הקור העז הוציא מהבית רק אנשים שהבדידות חנקה אותם. היה חם בבית הקפה, חום נעים, מדויק. התיישבתי בשולחן שליד החלון ואת ערימת הסוודרים, הצעיף, הכובע, הכפפות ומעיל הצמר הארוך לא תליתי על המתלה בכניסה, כמנהג המקום, אלא הנחתי אותם על הכיסא הפנוי שלידי.
למרות ששכן בלב ליבו של הרובע הלטיני, "לי דה ריבייר" לא היה בית קפה שמשך תיירים מזדמנים, אלא קפה שכונתי קטן שהגיש אוכל צרפתי עממי ולא מתחנף. לא הייתי צריכה את דף התפריט, ידעתי מה אני רוצה להזמין:" קרוק מדאם", שתי פרוסות לחם קלוי שביניהן כלואים פרוסת גבינה צהובה וקותל חזיר ומעליהם ביצה עלומה. ביקשתי מהמלצר גם כוס יין אדום. היין הגיע מיד, ואילו מנת ה"קרוק מדאם" התמהמהה, והזמן שחלף מהרגע שבו הוזמנה עד לרגע שבו הוגשה אִפשר לי להתרווח בכיסא המרופד, לבהות בחלון ולשאול את עצמי בפעם האלף: מה לעזאזל אני עושה שוב בפריז? למה אני יושבת בבית הקפה שבו השתנו חיי? למה נשאו אותי רגליי למקום שבו נשבר ליבי ונותץ לאלפי רסיסים? מה אני מחפשת? הרי את התשובות אני יודעת, ארי סיפק אותן במלואן. הוא לא הותיר אפילו שאלה אחת ללא מענה ועוד הקפיד להחדיר את הסכין ולסובב עד זוב דם.
"מוטב כך," אמר אז. כל האמת על השולחן, בלי להסתיר ובלי לשקר, בלי לתרץ ובלי להתנצל, שולח מכה ישירה לַפנים, ללב, לבטן הרכה. הוא לא אוהב אותי יותר, אמר בפשטות קרה, התאהב באישה אחרת, פריזאית, פטיט, שיער ערמוני, עיניים ירוקות. התעקש על תיאור מפורט, כאילו מעולם לא פגשתי בעצמי את הבת זונה.
המנוולת הייתה הסיבה שבגללה הוא עבר לחיות בפריז באופן סופי, היא הסיבה שבעטייה לא דיבר איתי בטלפון במשך שבועות שלמים ושיקר כשאמר שהתארח במלון זול שאין טלפון בחדריו. בגללה יכולתי לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שבהן שכבנו בחודשים האחרונים, כשהגיע לארץ. היא הסיבה שבעטייה נגמל ממנהגו להירדם כשהוא יונק את פטמתי, והפנה לי במיטה את גבו בטענה שהוא עייף, טרוד, הרוס.
לפני שנה בדיוק ישבתי כאן מולו ב"לי דה ריבייר", וכבר אז החלה מחלחלת לתוכי ההבנה שמשהו איום ונורא מתרחש כאן, שחיי כפי שהכרתי אותם לא ישובו להיות כשהיו. גופי נמשך מטה כאילו חיי אוזלים מתוכי, ותהיתי אם כך מרגישים כשמתים.לטשתי את עיניי בארי. לא שמעתי את קולו, לא הרחתי את ריחו המוכר, ריח מי גילוח מעורב בריח סיגריות, אפילו לא ראיתי את גופו הצנום והקצר ולא את רעמת שערו החומה או את עיניו הכהות הצרות. כל שראיתי היו שפתיו הנעות. עד שבבת אחת קם, רכן לעברי, נשק ברפרוף על לחיַי, השאיר שטר כסף על השולחן והלך.
נשארתי לשבת על הכיסא כמאובנת, ניסיתי לשחזר את הדברים שהנחית על ראשי כמהלומות פטיש: הוא לא אוהב אותי, הוא אוהב אישה אחרת, פריזאית, פטיט, עם עיניים גדולות וחזה קטן. ועכשיו מה? הרי באתי לפריז כדי להיות עם בעלי-אהובי. רציתי להפתיע אותו אבל הוא זה שהפתיע אותי.
בשנה האחרונה לחיינו המשותפים תכפו נסיעותיו של ארי לפריז. ביקשתי להצטרף אליו, רציתי להיות עם אהובי בעיר הכי רומנטית בעולם, חלמתי ללכת איתו בעקבות ארנסט המינגוויי וסקוט פיצג'רלד, הסופרים האמריקאים שהערצתי, שחיו ויצרו בפריז של אחרי מלחמת העולם הראשונה, למצוא את הבתים שבהם גרו, לשבת בבתי הקפה הבוהמייניים 'בראסרי דה לילה' וקפה 'דה פלור' שבהם ישבו גם הם. רציתי לקרוא שם את 'למי צלצלו הפעמונים' ו'גטסבי הגדול', כל כך נדנדתי לו עד שלבסוף נכנע לתחנוניי והסכים שאצטרף לנסיעתו בתנאי שאבי יהיה זה שישלם עבור כרטיס הטיסה שלי.
"שלא תטעי," הזהיר אותי, "את לא מתחילה עכשיו לנסוע איתי בכל פעם שאני נוסע לפריז." ואני הסכמתי לנסוע בכל תנאי.
הזרות שחשתי במחיצתו של בעלי החלה כבר בשדה התעופה. הוא היה מרוחק ומכונס בתוך עצמו, וברגע שניתקו גלגלי המטוס מהקרקע, נרדם, משעין את ראשו לאחור על משענת הכיסא ולא על כתפי כפי שנהג בעבר. נדחקתי אליו, מניחה את ראשי על כתפו, אך הוא זע באי-נוחות והתרחק ממני.
משדה התעופה נסענו ברכבת לרובע הלטיני. הייתי מוקסמת: שדרת סן ז'רמן דה פרה הרחבה, על חנויות האופנה היוקרתיות שלה, הייתה כל כך אלגנטית ושונה מרחוב דיזנגוף בתל אביב, שעד אז נראה לי כמו מרכז העולם. ארי החל ללכת במהירות, נושא את מזוודתנו, ואני נשרכתי אחריו.
"לאן אתה רץ?" שאלתי מתנשפת.
הוא התעלם משאלתי ולא האט. חצינו את שדרות סן ז'רמן לכיוון 'קפה דה מאגו', שהיה עמוס לעייפה בתיירים אמריקאים, וירדנו דרך רו בונאפרט לכיוון רו ז'קוב, שם עצרנו בבית קפה פינתי ששלט קטן ולא בולט הכריז על שמו: 'לי דה ריבייר'.
"חכי לי בקפה, אני תיכף חוזר," אמר ונעלם בכניסה לבית מספר 40. נותרתי ברחוב הזר אובדת עצות. רק נחַתִּי בפריז, זו הפעם הראשונה שאני מחוץ לארץ, בארץ זרה שאיני דוברת את שפתה. זיעה קרה שטפה את גווי ופחד מצמית אחז בי, אבל התעשתי במהירות ומיהרתי אחריו לפני שיטרוק את דלת הכניסה בפניי.
"ביקשתי שתחכי לי בקפה," אמר קצר רוח.
"אתה לא עוזב אותי," עניתי לו, "אפילו לא לרגע, אני לא מכירה כאן אף אחד. אני פוחדת להישאר לבד."
"נו מה, את ילדה קטנה? חכי לי חמש דקות, אני תכף חוזר."
"לאן אתה הולך? מה זה הבית הזה?"
"פה אני גר," אמר, "אני עולה לזרוק את המזוודה, למה כל כך קשה לך לחכות בקפה?"
"אני לא מחכה בשום קפה. אם המלצר ישאל אותי מה אני רוצה לשתות, אני לא אדע איך לענות. אני לא יודעת אפילו איך אומרים קפה בצרפתית."
ארי עיקם את פניו והסביר לי בקוצר רוח ש"קפה זה קפה גם בצרפתית", אך הבין ככל הנראה שאשתו הקטנה שבדרך כלל נענית לכל גחמותיו לא תוותר הפעם. הוא החל לטפס בגרם המדרגות הצר והעקלקל, נושא את המזוודה מעל ראשו, ואני אחריו. כשהגענו לקומה החמישית, ארי שלף מפתח ופתח את הדלת ולהפתעתי לא היה זה חדר קטן במלון זול כפי שציפיתי, אלא דירה קטנת ממדים. את רוב שטחו של חדר האורחים תפסה ספה בצבע ירוק-זית, על רצפת העץ היו מושלכות שתי כריות פוטון ענקיות, ולידן על הרצפה ניצב פטפון ולצידו ערימת תקליטים. על הקיר שמאחורי הספה היה נעוץ פוסטר ענקי של "השמן והרזה" וסביבו צוירה ספיראלה שצבעה את הקיר כולו בגוונים של שחור, טורקיז וירוק. בחדר האורחים היו שתי דלתות לחדרים נוספים. ארי פתח אחת מהן ומאחוריה נגלה חדר שמיטה זוגית תפסה כמעט את כולו. לצד המיטה הייתה מונחת מכונת כתיבה. זיהיתי מייד את ה"הרמס בייבי" של ארי.
"קצת צפוף," אמרתי.
"זה מה יש," ענה לי לקונית, "וממילא זה רק לכמה ימים, עד שתחזרי הביתה."
כמעט נחנקתי, הוא מקציב לי רק כמה ימים? מי נוסע לחוץ-לארץ לכמה ימים? מי מוציא הון עתק של כסף על טיסה לארץ רחוקה רק בשביל ימים מעטים?
יהיה בסדר, ניחמתי את עצמי, הרי כל כך התגעגעתי להצטופף עם ארי במיטה דחוקה, וחדרו הדחוס נמצא ברו ז'קוב, אותו הרחוב שבו התגורר ארנסט המינגוויי. בבת אחת השתפר מצב רוחי, נרגשת מעצם העובדה שאני נמצאת ברחוב שהמינגוויי הלך בו, שאני יכולה לחצות את הכביש ולשבת בבית הקפה שהוא ישב בו.
"אני מקווה שתנצלי את מעט הימים שאת בפריז ותיהני ממנה," שינה לפתע ארי את טון דיבורו לנימה רכה יותר, ואני, כרגיל, נשביתי במילים הנכונות שהפיק פיו. לא שמתי לב שאמר "תנצלי" ולא "ננצל", לא קראתי את מה שמעבר למילים. מיהרתי אליו, מתחפרת בתוך זרועותיו, מתעלמת מכך שבעוד גופי רך ומתרפק, גופו שלו נוקשה וכמעט דוחה אותי מעליו.
הריחוק שאפף אותו נמשך גם בלילה. הוא השתהה זמן רב בחדר האורחים, מתקתק במכונת הכתיבה שלו ומעשן כמו קטר. ישבתי לצידו על הספה, מגלגלת לו ג'וינטים, בדיוק כמו שאהב, והוא אמנם הציע לי שאכטה מדי פעם, אך שלא כמו תמיד לא נשף את העשן הממסטל אל תוך פי, ואני חשבתי שהוא לא נישק אותי אפילו פעם אחת מאז שהגענו. השעה התארכה והעייפות הכריעה אותי. "ארי, בוא למיטה," אמרתי לו בקול פתייני, כמעט מתחנן, "אני מתגעגעת אליך." הוא התעלם ואמר: "לכי את, אני אבוא עוד מעט." הוא לא בא. על משכבי במיטתו הזרה כמעט ונטרפתי מתקתוקה המונוטוני של מכונת הכתיבה, ומשפסק סוף-סוף התקתוק, שמעתי את נשימותיו ואת נשיפותיו, שמעתי את שיעולו ולבסוף שמעתי את נחרותיו. במקום שיאסוף אותי בזרועותיו כפי שחלמתי, במקום שיעשה איתי אהבה כל הלילה כמו שכל כך השתוקקתי, הוא נרדם בסלון.
בעוד שארי התעורר כהרגלו בשעות הצהריים, אני התעוררתי כתמיד בשעת בוקר מוקדמת. משועממת שוטטתי בדירה הקטנה, ניסיתי לפתוח את דלת החדר השני אך היא הייתה נעולה. בחנתי שוב את הספיראלה המצוירת מסביב לפוסטר של "השמן והרזה" עד שעיניי כאבו, הצצתי בספריית התקליטים. רציתי לנגן לי אחד אבל פחדתי שמא אעיר את ארי. על המדף מצאתי כמה ספרים, כולם בשפה הצרפתית שאינני יכולה לקרוא. רציתי קפה, רציתי קרואסון. למען האמת, חלמתי על קפה וקרואסון כל הדרך לפריז. במקרר הזעיר מצאתי בקבוק יין לבן פתוח וחריץ גבינה שהסירחון שלה כמעט הדף אותי לאחור, למה לעזאזל הוא מחזיק במקרר גבינה מקולקלת. במקרר הייתה גם צלוחית זכוכית ובתוכה מה שחשבתי כגבינה לבנה. טעמתי ממנה וירקתי מיד, זה היה קרם פנים. אימא שלי תמיד אמרה לי שהחטטנות שלי תהרוג אותי בסוף, אבל מה שאימא שלי לא ידעה, ובאותה שעה גם אני לא ידעתי, זה שצנצנת הקרם הייתה הרמז הראשון בסדרת הרמזים שיביאו אותי בסופו של דבר לשבת בדד בבית הקפה הפריזאי, מתחת לבית של ארי.
ככל שנקפו השעות הפכתי למשועממת יותר ויותר ובעיקר רעבה. אלוהים, חשבתי לעצמי, הנה אני בפריז, העיר הכי רומנטית בעולם, שנים חלמתי להגיע אליה ובמקום לשוטט ברחובותיה, במקום לשבת בבתי הקפה שלה, ללכת למוזיאונים ולחפש סימנים לסופרי הדור האבוד, אני תקועה בדירה פצפונת עם מקרר ריק ובעל שאפילו לא מעלה בדעתו להתאמץ פעם אחת ויחידה ולהתעורר מוקדם מכפי שהוא רגיל כדי להראות לי את פריז!
ניסיתי להפעיל את מכשיר הקפה אך ללא הצלחה. רעבה וצמאה הסתובבתי בדירה, מחכה שארי יתעורר. כמובן שלא חשבתי להעיר אותו. אלוהים, כמה פחדתי ממנו ואפילו לא ידעתי.
הצצתי מחלון הדירה. בקו הרקיע ראיתי את גגותיה היפים של פריז. בית הקפה שלמטה המה אדם וקולות של צחוק עלו ממנו, סביב השולחנות המעטים שברחוב ישבו אנשים ושתו קפה או-לֶה ואכלו קרואסונים. המשכתי לבהות מבעד לחלון: אנשים עברו ברחוב הקטן בזוגות וגם יחידים. רציתי לשוטט לאורכו של הרחוב ולצאת ממנו אל השדרה הרחבה והיפהפייה שלא הספקתי ליהנות ממנה, רציתי לראות מקרוב את 'קפה דה מאגו' שחלפנו על פניו בדרכנו לחדרו של ארי אבל רגליי כמו מוסמרו לרצפה, ולמרות שהנפש רצתה לעוף, גופי היה כלוא ומסורבל, ואני ישבתי כמו בחוסר מעש על הכיסא מול החלון. כמה תלותית הייתי, כמה חסרת נחישות, כמה אומללה.
כשארי התעורר סוף-סוף הוא אפילו לא בירך אותי בבוקר טוב. כדרכו, בשעה שקם משנתו היה זעוף ואמר שהוא יורד למטה לקפה. הוא לא הזמין אותי להצטרף אבל אני נגררתי אחריו. הוא לא שאל אותי למעשיי בכל השעות שבהן ישן, אבל זה לא הפליא אותי. אחרי ששתינו קפה עלינו במהירות לדירה וארי מייד התיישב לתקתק ב"הרמס בייבי" שלו.
"ארי," אזרתי אומץ, "זאת הפעם הראשונה שלי בחו"ל, אני מתה לראות את פריז."
"מה הבעיה?" השיב, "תרדי במדרגות ואת בלב ליבה של פריז."
"אני לא מכירה כאן כלום, למה שלא תיקח אותי לסיבוב? לבד אני אלך פה לאיבוד, אתה יודע שאני לא יודעת מילה בצרפתית."
לבסוף התרצה ואמר שנלך לחנות הספרים 'שייקספיר אנד קומפני' שעל גדות הסן.
נרגשת מהמחווה הבלתי צפויה מצידו ומהביקור בחנות הידועה, התגנדרתי כצרפתייה כדי למצוא חן בעיניו. קשרתי צעיף סביב צווארי, צבעתי את שפתיי בליפסטיק אדום ואספתי את שערי לקוקו. הוא לא הקדיש להופעתי אפילו מבט אחד, גם לא לשפתיי האדומות כדם.
כשהגענו לחנות ניצבתי המומה נוכח קירותיה העמוסים לעייפה. עשרות אנשים נדחקו בין המדפים ובתוך חדרונים קטנים ועיינו בספרים. על הקירות נתלו תמונות של החנות המקורית שידעתי שהייתה בבולוואר סן מישל לפני שעברה למיקומה הנוכחי על גדות הסן, מול כנסיית נוטרדאם. ארי החל להתהלך בחנות ואני בעקבותיו, אך במקום להתרגש כמו ילדה בחנות צעצועים למראה הררי הספרים, הרגשתי אבודה. החנות הדחוסה בספרים ובני אדם שריח אבק עלה ממנה, סגרה עליי.
"בוא נצא," אמרתי לארי, "אני נחנקת פה."
"צאי בעצמך," השיב, "והנה קחי," אמר והושיט לי מפתח כבד.
"מה זה?"
"זה המפתח לדירה, הלילה אני לא חוזר. אני נשאר לישון פה, אל תחכי לי."
"פה?"
"כאן," הצביע על דרגש עץ מאחורי וילון.
"מה זאת אומרת כאן? איך תישן בחנות?"
"זה סידור מקובל," ענה בלי להביט לעברי, "בתמורה אני אאבק מחר את הספרים או אעבוד בקופה."
"ואני?"
"את תעשי מה שאת רוצה."
מחנק לפת את גרוני. הנה הוא עומד לעזוב אותי, להשאיר אותי לבד בעיר זרה והפעם לא לדקות אחדות. הוא הפנה לי את גבו, ואף שמיהרתי אחריו הוא נדחק בין המוני אנשים בקומת הכניסה ונעלם מעיניי כאילו בלעה אותו האדמה. עמדתי בחוץ מול כנסיית נוטרדאם, מביטה באחד מסמליה של פריז, וחשתי אבודה. מה אני עושה מכאן והלאה, אחרי שבעלי היקר נהג בי כאילו הייתי זר שהסתפח אליו בניגוד לרצונו? פניתי מהחנות והתחלתי לשוטט, ובעצם ללכת לאיבוד ברחובות הרובע הלטיני. למזלי זכרתי את שם הרחוב שבו התגורר ארי, הרי ידעתי כל פרט ופרט על חייו של ארנסט המינגוויי ולכן זכרתי גם את שם הרחוב בו גר בפריז. וכך, בעזרתם של פריזאים מאוד לא אדיבים שהטרדתי בשילוב של אנגלית ושברי צרפתית, הגעתי לרו ז'קוב ולדירתו של ארי.
נכנסתי לדירה והשלכתי את עצמי על הספה, לא יודעת את נפשי מרוב אכזבה. לא ידעתי כמה עוד אוכל לספוג מארי, כמה עלבונות עוד יטיח בי. חסרת מנוחה התחלתי לשוטט בדירה ולחטט בחפציו של ארי. למעט מציתים וערימות של דפים כתובים בכתב ידו הצפוף והלא קריא, לא מצאתי שום דבר מעניין או מחשיד. ניסיתי לפתוח שוב את דלתו של החדר הסגור, ולשווא. עברתי לחפש בארונות המטבח. מתחת לכיור, בתוך פח האשפה, ראיתי בגט זרוק ומיהרתי לשלוף אותו מהפח. "לא זורקים לחם," שמעתי את קולה של סבתי שרינה, "לחם שנופל חס וחלילה לרצפה, מרימים אותו, מנשקים ושמים על אדן החלון בשביל הציפורים, אבל חס וחלילה לא שמים בפח!" נדהמתי מכך שזכרתי בכזו בהירות את קולה של סבתי, את העברית השבורה שבפיה המתובלת בספניולית.
גל געגועים שלח אותי לזמן שבו הייתי ילדה קטנה, ובשבת בבוקר הייתי באה יד ביד עם אבי לבקר אותה ואת סבא שלי בביתם שבשכונת נווה צדק. ופתאום, כמו פרצה יד נעלמה את סכר דמעותיי ובכיתי בכי תמרורים. בכיתי על סבא וסבתא שלי שכבר שנים אינם חלק מחיי וכל כך התגעגעתי אליהם, בכיתי על אבי ששילם על נסיעתי לפריז למרות שלא רצה שאסע, ואפילו על לילי, אימא שלי, בכיתי. אימא שלי שאף פעם לא הייתה לי אימא כמו שאימא צריכה להיות, אבל לעולם לא הייתה משאירה אותי לבד בחנות ספרים בעיר זרה. ועליי בכיתי ועל ארי בכיתי ועל נישואינו האומללים שעלו על שרטון ועל כאב הלב שהנחיל לי ושהפך להיות לי לטבע שני. בכיתי ובכיתי עד שנרדמתי.
כפי שאמר לי מראש, ארי לא חזר בלילה ההוא וגם לא בבוקר שלמחרת. היו לי שתי אפשרויות: להמשיך לבכות על מר גורלי ולהישאר לבד בדירה או להתעשת ולצאת לחפש את ארי בחנות הספרים. בחרתי באפשרות השנייה: ירדתי במדרגות העקלתוניות ויצאתי לרחוב על מנת לחזור ל'שייקספיר אנד קומפני' ולמצוא אותו שם. ניסיתי לשחזר את הדרך שעשינו ביום אתמול מרו ז'קוב לחנות, ולשווא. שעות שוטטתי ברחובות הזרים, אובדת בסמטאות ציוריות. הנחישות נטשה אותי וכשאני מכווצת מזרות ובדידות הפכתי מתוחה מכדי ליהנות מקסמה של העיר. לבסוף, עייפה ומותשת משוטטות חסרת תכלית, מצאתי את דרכי בחזרה לדירה. רק כשעמדתי לפני הדלת גיליתי שלא לקחתי איתי את המפתח הכבד. ברוב ייאוש הלמתי בכפותיי בחוזקה על הדלת. להפתעתי ארי פתח את הדלת ובלי להגיד לי שלום סובב אליי את גבו. נכנסתי אחריו מהססת, לא ידעתי איך עליי לנהוג, האם כדי לגרש את מצב רוחו הזועף עדיף שאשב או אולי לעמוד? איפה לעמוד? פי יבש, רציתי לדבר אך המילים לא יצאו מפי. ארי יצא ונכנס לחדר האורחים ולא החליף איתי מילה, הרגשתי שהמתח שעומד בינינו יהרוג אותי.
לבסוף נשמתי נשימה ארוכה ואמרתי:
"ארי, מה קורה?"
"לא קורה כלום."
"למה אתה לא מדבר איתי?"
"לא בא לי לדבר, אני מוטרד בענייני הספר שלי."
"אז מה אני צריכה לעשות כשאתה נעלם לי?"
"לחזור לתל אביב."
"לחזור לתל אביב? רק הגעתי."
"אמרתי לך שאין לך מה לחפש פה."
ממש באותו רגע יצאה מהחדר הנעול אישה צעירה קצוצת שיער.
"נעים מאוד," אמרה לי ונשקה כמנהג הצרפתים על שתי לחיי. "אני סופי, שותפתו של ארי לדירה." נדהמתי. ארי לא סיפר לי שיש לו שותפה לדירה.
"נעים מאוד," מלמלתי ותליתי בארי עיניים שואלות. עדיין לא נפל לי האסימון, כמה תמימה וטיפשה הייתי… ארי התעלם ממבטי, התיישב ליד מכונת הכתיבה והחל לתקתק במלוא המרץ.
הצעירה הצרפתייה כרכה צעיף סביב צווארה, נפרדה לשלום ויצאה מן הדירה. אני החלטתי לא לשאול שאלות שגם כך לא יינתנו עליהן תשובות ולהשלים עם המצב כפי שהוא.
אם אני כבר בפריז אז אני איהנה בפריז, עם ארי או בלעדיו! החלטתי באחת. אני לא אשאל אותו על השותפה הקוקטית שלו, לא אברר לאן הוא נעלם לשעות ארוכות, לא אטריד אותו כשהוא מסתגר עם מכונת הכתיבה ומתקתק. די, נמאס לי! לא רציתי להמשיך ולהיות תלויה בשיגעונות שלו כבובה על חוט בתיאטרון המריונטות שהוא מפעיל כרצונו, מתי והיכן שמתחשק לו. אני אראה לו שאני מסתדרת טוב מאוד בלעדיו, שאני לא תלויה בו, לעזאזל.
בימים הבאים שוטטתי שעות בסמטאות הרובע הלטיני המשכר ביופיו, ביקרתי בגלריות ששכנו ברחובות הצרים, בבוטיקים שהציגו בגדים יפהפיים במחירים שהיו הרבה מעבר למה שיכולתי להרשות לעצמי, והבטתי בנשים הצרפתיות המקסימות, בוחנת את הדרך שבה הן מרימות את שערן, לובשות את בגדיהן, הדרך שבה הן מהדסות בחושניות עדינה כמעט בלתי נראית. חשבתי שאם אמשיך ואתבונן סביבי אולי אלמד מהן משהו.
וכך מדי בוקר, הרבה לפני שארי קם משנתו, התחפשתי לצרפתייה ויצאתי לרחובות: למדתי להזמין מנות פשוטות ולא לפחד לדבר מעט צרפתית שהחלה להתגלגל באיטיות על לשוני. שתיתי קפה ב'קפה דה מאגו' ויין לבן ב'קפה דה פלור', אכלתי 'קרוק מסייה' בבראסרי 'ליפ' ו'קרוק מאדאם' ב'לה קופול' ולא ויתרתי על צדפות עם יין לבן ב'קלוזרי דה לילה'. הישיבה לבדי בבתי הקפה ובמסעדות, האוכל הלא מוכר והיין הטוב סחררו את ראשי והסיחו את דעתי מארי המתנכר. ידעתי שאני מבזבזת כסף שאין לנו, ידעתי שארי ירתח מזעם כשיגלה שבזבזתי הון על בילוי בבתי הקפה ובמסעדות שהפסיקו כבר מזמן להיות מעוזם של סופרים ואינטלקטואלים בוהמיינים והפכו לאתרי תיירות, אך אני נמשכתי אליהם כבחבלי קסם. ביני לביני התענגתי על הריגוש שהסבו לי סודותיי הקטנים, כמה הנאה שאבתי מכך שאני עושה דברים מאחורי גבו, מכך שאני מבזבזת כסף ללא רשותו. כמה כוח נצבר בי מהרגע שבו גיליתי מחדש את עצמאותי. התמכרתי לתחושת העונג שהשקרים הקטנים סיפקו לי. בפעם הראשונה בחיינו המשותפים עשיתי משהו בשבילי ולא בשביל ארי.
שעות ארוכות שוטטתי ברחובותיו ובסמטאותיו של הרובע הלטיני עד שהכרתי בו כל פינה. חיפשתי ומצאתי את הבית ברו דה פלורי שבו התגוררה הסופרת האמריקאית גרטרוד סטיין ושימש כמקום מפגשם הקבוע של הסופרים והציירים שנאספו בפריז שאחרי מלחמת העולם הראשונה. נגעתי בקירות האבן ודמיינתי את הערבים הסוערים שהתקיימו בסלון הספרותי המפורסם של סטיין שעליהם למדתי בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.
הפלגתי בדמיוני אל אותה תקופה רומנטית, מדמיינת את עצמי כאחת מאותן נשים יפהפיות של התקופה, לבושה בשמלת צ'רלסטון, אוחזת בידי סיגריה ארוכת פומית, מבלה במועדוני הג'ז במרתפים האפלוליים של הרובע הלטיני ומנהלת דיאלוגים דמיוניים עם גברים סוערים, ששבו זה עתה מקרבות מלחמת האזרחים בספרד. לעומת שיחותיי הממשיות עם ארי, בשיחות הדמיוניות תמיד היו לי תשובות קולעות ובני שיחי המרשימים התפעלו ממה שהיה לי לומר.
מאז ומעולם אהבתי להרחיק את עצמי מהמציאות, לחלום חלומות ולהעמיד פנים שאני לא אני אלא מישהי אחרת, יפה יותר, מצליחה יותר, מאושרת יותר, חשובה יותר. בילדותי ברחתי לסיפורים וחייתי בתוך עולם משלי. דמיוני המפותח והחלומות בהקיץ הצילו אותי מחיים אפרוריים ומתחושת העגמומיות שעמדה בדירת הוריי, שנראתה לי תמיד עלובה ומוזנחת, וכתמי טחב עמדו תדיר בתקרת חדר האמבטיה שלה. לצד החיים ששנאתי בניתי לי חיים אחרים, בית אחר, אימא אחרת. נדמה לי שהייתי מאושרת רק בחלומות שלי.
בדרך לבריכת גורדון, בשדרות קרן קיימת, בדיוק מול ביתו של דוד בן גוריון, עמדה וילה מפוארת מוקפת בגדר. בכל פעם שהלכתי לבריכה שבחוף גורדון מביתנו שבסוף דיזנגוף, הייתי עוברת ליד הווילה ומציצה מבעד לשער הברזל בחצר הבית המפואר שגרם מדרגות הוביל אליו, ובמזרקה מפעפעת המים שפעלה בחצר הקדמית שלו. זה היה בית חלומותיי, מעגן הפנטזיות שלי. דמיינתי שאני גרה בווילה המפוארת ושאבא שלי הוא איש חשוב מאוד והחבר הכי טוב של בן גוריון. פעם סגרו את השדרה לכבוד אורח חשוב מאחד מבתי המלוכה האירופיים שהגיע לבקר את בן גוריון. אני שגיתי בדמיונות עד שהיה נדמה לי שבתום הביקור אצל בן גוריון, האורח המלכותי חוצה את הכביש ובא להתארח בווילה שלנו. פעם סיפרתי את זה לאחת הילדות מהבניין שלנו שהתלוותה אליי בדרך לבריכה, והיא חשבה שירדתי מהפסים ומיהרה לספר לכל השכונה. גם כך היה לי מוניטין של ילדה משונה, והדבר הרחיק ממני עוד יותר את שאר הילדות. חברות אף פעם לא היו לי, אבל הדמיון שלי הציל אותי מלהיות ילדה עלובה, מלחיות חיים עצובים ומשעממים. וכשהכרתי את ארי הציל אותי דמיוני מחיינו שלא היו דומים כלל לאלה שדמיינתי מראש ומהסיזיפיות שנלוותה לטיפול המתמיד שלי בענייניו האישיים.
במשך כל חיי עם ארי דמיינתי שאני המוזה שלו, שאני ההשראה לדמות האישה שהוא כותב בספרו החדש. כשאסר עליי להציץ בכתב היד שלו, חשבתי שזה הגיוני, הרי המוזה לא אמורה לקרוא על עצמה. דמיינתי אותו זוכה בפרס ספרותי חשוב, עומד על הבמה, מודה על הפרס ומעביר אותו אליי, אהבת חייו, האישה שהיא ההשראה שלו ושבלעדיה הספר לא היה קורם עור וגידים. כן, עדיין שגיתי בדמיונות, חלמתי חלומות, חייתי בתקופות עתיקות שהתרחשו לפני שנולדתי ושייכתי את עצמי למשפחות שלא הייתי חלק מהן. כך גם בפריז, דמיינתי שאני מישהי אחרת, שחיה בארץ אחרת, בעולם אחר ובתקופה אחרת. וכך גם בעיר האורות, כמו בתל אביב, הציל אותי דמיוני מללכת לאיבוד.
עם הזמן למדתי לאהוב את הצרפתים, על נימוסיהם הטובים ופלרטטנותם החיננית והלא מזיקה. אהבתי כשמיהרו להצית לי סיגריה עוד לפני שהנחתי אותה בין שפתיי, הזדרזו להסיר ממני את מעילי ולפתוח לפניי את הדלת.
זכרתי שקראתי שהאסתטיקה טבועה בדי-אן-איי של הצרפתים, ונימוס הוא האסתטיקה של ההתנהגות. התחלתי לחקות את הנשים הפוסעות ברחובות, קוקטיות, אלגנטיות ונוטפות שיק. תוך פרק זמן קצר שיניתי את סגנון הליכתי והתחלתי לטופף כמותן על עקבים גבוהים, שכמיית צמר יקרה שרכשתי הושלכה באלגנטיות מרושלת מעל בגדיי. שערי האסוף, הצעיף הכרוך לצווארי והליפסטיק האדום שאימצתי מהיום הראשון שבו דרכה כף רגלי ברחובות פריז, הביאו אותי להיפטר מתחושת הזרות. שבועות אחדים אחרי שהגעתי לעיר האורות הרגשתי בבית. וחשוב מזה, הרגשתי אישה כפי שלא הרגשתי מימיי.
