איך זה מרגיש להיות שחקנית

עבורי להיות שחקנית זה חסד גדול. בתיאטרון, אני זוכה לשעה אחת שבה אני ועוד 100, 200, או 500 איש ואישה שאני לא מכירה, מתחברים במקומות הכי עמוקים שלנו

מאת: אביה ברוש

להיות שחקנית, זה לשים מסיכה, או להוריד מסיכה?

אני לא הראשונה ששואלת את השאלה הזו, אבל היא בהחלט שאלה שמעסיקה אותי רבות.

עבורי להיות שחקנית זה חסד גדול. בתיאטרון, אני זוכה לשעה אחת שבה אני ועוד 100, 200, או 500 איש ואישה שאני לא מכירה, מתחברים במקומות הכי עמוקים שלנו. חוטים שקופים יוצאים מהלב שלי אל הלב שלהם ושלהן, וחוזרים אליי, ואנחנו פתאום מאוד יחד, ברגע שמצחיק, או מזכיר, או מרגש, או מפחיד. לפעמים, אחרי הצגות, אני פוגשת א/נשים שהיו בקהל, והם אומרים "תודה", או "היית נהדרת", ובעיניים שלהם אני רואה את המבט שמחפש את אותה "אני" שאיתה הם חוו חוויה, שאמורה להכיר או לדעת מה היה הרגע הזה, הרגעים האלו. אני לא יודעת מה הרגע שכל אחד מהם עבר, אבל כמוהם, גם אני מרגישה קרובה, גם אני מרגישה – חשופה.

אביה הרוש צילום אלבום פרטי

חשופה אך מוגנת. זה הקסם של המשחק, בעיניי. כי זו אני שם על הבמה – אבל זו גם לא "אביה של החיים". אני עומדת על הבמה ואומרת מילים לא שלי, לבושה בבגדים לא שלי, לעתים מתהלכת לא כמו עצמי, נשמעת אחרת מהיומיום שלי, כל אלו הם המגן שלי. הם מספקים לי את המרחק הדרוש ביני לבין הדמות  וגם לקהל שצופה בי, משחררים אותו מאחריות כלפי, הקהל יודע שבסופו של דבר "זו רק הצגה", או "רק סרט". הם חופשיים לחוש הזדהות ואמפתיה, מבלי שיצטרכו להציל אותי. הם יכולים לכעוס עליי מאוד, מבלי לפחד לפגוע בי.

אותו מגן יכול להיות שקוף, לפעמים אפילו לא קיים – רק שהקהל לא יודע את זה. אף אחד או אחת לא יודעים על מה אני חושבת כשאני אומרת, למשל, "זהו, המשחק נגמר". המשפט הזה נאמר בהצגה, תוך כדי שהפגיעה של דוד בבת שבע מתרחשת. את המשפט הזה אני תרמתי לטקסט המחזה, מתוך חוויה אישית שלי, אביה. המילים בוקעות מגרוני, אבל הפעם הדמות לובשת את גופי, או יותר נכון לומר, אני מגלמת אותה, בגופי, בקולי, ברגשותיי, בחושיי. אני אביה, אבל אני עכשיו בת שבע. אני יכולה להיות הכי חשופה, לתת למילים לצאת מהפה שלי כשהלב שלי פתוח לרווחה, ולשמחתי, אף אחד לעולם לא ידע עד כמה אני והיא קרובות עכשיו, או רחוקות. לנצח אני גם מפעילת הבובה וגם הבובה.

אביה ברוש צילום אלבום

בהצגה "המלך והכבשה, שמתמקדת בסיפור של המלך דוד ובת שבע, אני מגלמת את בת שבע. במהלך העבודה, הבמאית ברכי ליפשיץ – שהיא גם אחת מכותבות המחזה (יחד עם ענבל לורי)  ואני חיפשנו באופן מיוחד את הקול של בת שבע. מה היא הרגישה? מה היא רצתה? מה היא עשתה? מה לא יכלה לעשות? עברנו מסע אישי, כל אחת עם הסיפורים האישיים שלה, וגם יחד שתינו. העבודה הייתה מסע אל תוך מקום שבו נפגענו בעבר, והפעם חזרנו כדי להביט בו. המסע העדין והלעיתים מטלטל הזה שעברנו עם ההצגה, התאפשר תודות לדינמקות קולגיאליות מקצועיות אוהבות וקשובות בין הבמאית לקאסט וההיפך, וגם בינינו השחקניות והשחקנים. בחזרות להצגה הזו הכרתי את עופר ירושלמי, שמשחק את דוד המלך.

בהצגה – הוא מי שפוגע בי. במציאות – ברגעים הכנים והפגיעים ביותר שלנו בזמן החזרות, כשעבדנו מתוך אמת פנימית חשופה,התאהבנו והפכנו לבני זוג. מה שאיפשר, בתרכובת הייחדוית שנוצרה, ללכת רחוק יותר, להיחשף יותר, לתת לדברים להיות חדים יותר, כנים יותר. הצלחתי לגעת בפחדים ובפגיעות, כי ידעתי שהאיש שאוהב אותי ואני אוהבת אותו נעשה את זה עם כל העדינות וההקשבה ותשומת הלב, אחד לשנייה, ולקהל שעובר את זה יחד איתנו. ידעתי שאני יכולה לשחק את הפגיעה ולא לחוות שחזור שלה, כי אני בטוחה איתו שרואה אותי וקשוב אליי, שאוהב אותי.

אביה ברוש צילום אלבום פרטי

רצינו לספר את הסיפור הזה, המורכב, כך שילדות וילדים יוכלו לשמור על עצמם קצת יותר טוב, או לפחות ידעו שהם לא לבד. זו שליחות מפחידה – אבל זו השליחות הכי חשובה. ההצגה נוגעת במקומות כמו שימוש לרעה בכוח, ניצול, השתקה, פגיעה מינית. המבוגרים שישבו ליד הילדים והילדות התכווצו – הרגשתי את זה בחוטים האלו שנמתחו לי מהלב. זנ קרה ברגעים הקשים, למשל כשדוד המלך לוקח בלי רשות ממני, מבת שבע, את הפרח שלי מתוך הצוהר השקוף שבבית החזה שלי, שנעול במנעול.

המבוגרים יודעים היטב מהו הדימוי שאיתו עבדנו. וכשאני שם על הבמה, אני יודעת טוב מאוד איזה סיפור המבוגרים רואים. אבל אני גם כל הזמן זוכרת מה הילדה והילד רואים עכשיו; לוקחים לבת שבע משהו אישי בלי רשותה. וזה לא נעים לה. והיא לא ממש מצליחה לדבר או להגיד לא. ודוד המלך אומר שאסור לספר. ומכאן יכול להתפתח שיח כל כך משמעותי – אולי הם יספרו אחרי הצגה, שגם להם מישהו לקח משהו יקר בלי רשות? או שישאלו איך יודעים אם מותר לקחת משהו במשחק? ואם מישהו גדול ממני או חזק ממני עושה לי משהו שלא נעים לי, מותר לי להגיד "לא"?

אביה ברוש צילום אלבום פרטי

אז על אף שאני מרגישה את המבוגרים מתכווצים, אולי אפילו כועסים עליי, שאני מעזה לדבר על דברים כאלה מול ילדים, או שאני מעזה להשתתף בהצגה שמראה את דוד המלך ומעשה ניאוף במקום הצגה על ניצחון דוד הקטן על גוליית, או שאני "לא מבינה וזה לא מתאים", אני מאמינה שזו מתנה שיכולה לעזור לילד או לילדה בזמן מאוד קשה בחיים שלהם/ן. לתת להם/ן כלים לזהות סכנה מתקרבת, להציע להם/ן אפשרות להתמודדות.

לפי הסטטיסטיקה האיומה, 1 מכל 7 ילדות/ים נפגעו מינית, ועד גיל 12 בנים ובנות נפגעים בשיעורים דומים. זה אומר, למרבה הצער, שבקהל יושבים ילד או ילדה שחוו או יחוו פגיעה מינית. ואולי כך הם יוכלו לבקש עזרה, לא יפחדו לספר, כי מה שקורה על הבמה הוא קורה בחיים, ואולי כמו בהצגה, הן ראו שבת שבע לבסוף מספרת, מתעמתת, אומרת לדוד להתרחק ממנה, הן שמעו את הקול שלה וירגישו שהן יכולות לשים גבולות, שהן לא טועות, שיש מי שיאמינו להן אם יספרו.

אז בשבילן ובשבילם, אני עוטה את המגן שלי, ומגלמת את בת שבע, פותחת את הצוהר שבבית החזה שלי ומשתפת עם הקהל את הלב שלי. שמה מסיכה כדי להוריד מסיכה.

** הכותבת, אביה ברוש, משחקת בהצגה שתעלה מחר- שלישי 14/8 ומחרתיים רביעי -15/8. מדובר בהפקה מקורית של בית אבי חי שעמדו מאחורי ההצגה ודאגו להעלות אותה וגם לארגן הצגה חינמית בשעות הערב להורים ולפאנל של אנשי מקצוע שידונו עם ההורים על המגבלות והצורך בחשיפת ילדים לתכנים מורכבים בדרך התאטרון – כאפשרות לדיון פורה וחשיבה פחות מסורתית על הנושא הזה. למרכז התרבות בירושלים האומץ לתת גב להצגה המורכבת והוא מאפשר חשיבה אחרת על דוד המלך ועל תכנים מורכבים לילדים.