"אח שלי איוב"/ שמי זרחין

איוב, גיבור ספרו החדש של שמי זרחין, הוא נער יתום, גנב ומאוהב, הזורע את געגועיו בנשמותיהם של אלה שאת חפציהם הוא מעלים בנגיעה של חסד. אנחנו מחלקות עותקים לספר הנפלא אז אל תפספסו

שש שנים לאחר הצלחתו המטאורית של "עד שיום אחד", ספרו הראשון ורב-המכר של הבמאי, התסריטאי והסופר שמי זרחין, רואה אור הרומן השני פרי עטו, "אח שלי איוב" (הוצאת כתר). איוב, גיבורו מכמיר הלב של הספר, לוקח את הקוראים למסע בתוך מציאות מתעתעת, עתירת יצרים ורגשות.

את אמו איוב לא ראה מעולם. אולי ברחה, אולי מתה. נתנה לו את שמו וחתמה בו סוד גדול. עוד בטרם היה בן שבע החל לגנוב, קודם דברים קטנים ואחר כך חפצים יקרי ערך שנאספו לאוצר עצום. עד שיום אחד הוא גונב את חפציהם של שרי הממשלה שבאו לביקור בבית-הספר. אש של מרד ותשוקה פורצת ברחבי הארץ כולה, ומבעירה גם את אהבתו האסורה לצפנת, נערה סוערת ודחויה, מבלי שיֵדע כי היא נוצרת את חידתו.

איוב הוא נער יתום, גנב ומאוהב, הזורע את געגועיו בנשמותיהם של אלה שאת חפציהם הוא מעלים בנגיעה של חסד. כי לפעמים הגעגוע כל כך גדול עד שאין ברירה אלא לפזר אותו בחלל העולם.

שמי זרחין מבמאי הקולנוע המצליחים ועטורי הפרסים בישראל ("לילסדה", "הכוכבים של שלומי", "אביבה אהובתי", "העולם מצחיק", "המילים הטובות"). ספרו הקודם, "עד שיום אחד" (פרס "קוגל", פרס "סטימצקי"), זכה לשבחי הביקורת ונמכרו ממנו יותר מ-100,000 עותקים. כמו כן הוא תורגם ויצא לאור בארה"ב (נבחר לאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר של שנת 2012 ע"י 3 כתבי עת אמריקאיים), תורכיה ואיטליה.

רוצות עותק מהספר החדש של שמי זרחין? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!

ספר שמי זרחין

ביקשנו מההוצאה קטע מראשית הספר והפור נפל על פרק 2 מתוך החלק הראשון.

2. מה שצריך

אמא של איוב מתה בלידתו. כך סיפר לו פעם אביו, בימים שעוד היה מדבר. מאז עברו שנים וכבר אינו פותח את הפה. השתתק האיש כמעט לגמרי. רק לעתים רחוקות, וכשאין שום ברירה, יוצאות ממנו מילה או שתיים, וגם אז דיבורו צרוד ומשובש, מבטו כמו מתנצל ואצבעו מורה על גרונו כמבקשת להסביר את המחלה המקננת שם שנים רבות.

"יצחק הוא מלך השקרנים," הייתה מרים אומרת לאיוב. "תמיד היה שקרן ותמיד יהיה, ואתה אל תאמין למילים שלו וגם אל תאמין לשתיקות שלו, כי אפילו שהוא אבא שלך, הוא בסך הכול מעמיד פנים וממציא מחלות, חושב שעדיף שיסתום את הפה כל החיים, העיקר שלא יצטרך לענות על שאלות קשות."

רק פעם אחת הֵהין יצחק וענה לאיוב.

"אתה נולדת, ואחרי זה היא מתה," אמר לבנו ולא יסף.

איוב היה אז בן שבע או שמונה, וגם כשהתעקש והפציר והתחנן, סכר יצחק את פיו, מתבצר במחלה המייסרת את מיתרי קולו ונוהג בשתיקה בחייו וחיי בנו הקטן. כל יום יצא אל עבודתו עוד בטרם זריחה, תרמיל גדול על כתפו וממנו הוא שולף מעטפות וטומן בתיבות התושבים. ואחר כך, רטוב מגשם החורף או מזיעת הקיץ, הלך אל סניף הדואר למיין מכתבים וחבילות ולהכין את התרמיל לסיבוב של מחר. על פי רוב סיים בשעה שאחרים כבר ישבו בביתם מול הטלוויזיה ושתו תה או זללו ארוחת ערב שנייה. רק אז הגיע הביתה, עייף ושותק. עד מהרה התרגל איוב לבית זה שאין בו כלל מילים אלא רק אנחות, ניעוֹת ראש ומצמוצי עיניים, ורוב הזמן דממה גדולה ומרווחת.

יצחק שתק, אבל אחרים דיברו.

דיברו ודיברו ודיברו.

שכנה אחת, שכבר הלכה לעולמה, סיפרה איך במו עיניה ראתה את אמו של איוב יושבת על קצה הגג, צועקת – תראו תראו איך אני עפה – וקופצת אל מותה. והיא אכן עפה, נשבעה השכנה המנוחה, נסקה והסתחררה באוויר עד שהסתבכה בחוטי הכביסה של זילכה, ולפני שהתרסקה על הגגון המשופע של המקלט הציבורי עוד הספיקה לצעוק – מגעילה אחת זילכה, במה את כובסת את הבגדים שלך, בחומץ? עכשיו הסרחת לי את הנשמה – וקיללה אותה קללה חרישית בטרם נשמה את נשימתה האחרונה.

אחרים אמרו שהיא בעצמה כיבסה בחומץ כי הגעילו אותה המים של ההיריון שירדו מבטנה ונספגו בבגדיה לפני שלקחו אותה לבית חולים. ואחרי שכיבסה, עלתה לגג לתלות את הבגדים הרטובים שיתייבשו ויתאווררו ויעבור הריח. תראה איך אני ממליטה, אמרה ליצחק בבית החולים, נהייתי בהמה גסה. והוא התבדח – הלוואי היית בהמה דקה, הייתי חולם אותך כמו יוסף, והיא כעסה – אל תצחק אתי יצחק, תראה איזה ריחות יוצאים ממני, ריחות שלא תשכח בחיים. וכשתלתה את הבגדים על הגג הסתחררה מריחו העז של החומץ, ומישהו פתח רדיו בקולי קולות, והיא נבהלה, ואיבדה אחיזתה ונשמטה, ובדרך למטה נחבט ראשה בצינור חלוד שפעם קבעו באחת המרפסות כדי לעשות מנוף עם גלגלת ולהרים את החרסינות של השיפוץ, ועד שנחתה על האדמה כבר הייתה מתה.

דיבורים רבים דיברו האנשים, וככל שיצחק העתיק את המילים מפיו כך התרבו דיבוריהם, פטפטו וליהגו וקרקרו וקשקשו ולחששו וגעגעו וחרחרו וצקצקו.

היו שאמרו שבכלל ברחה, או שנעלמה, נסעה לקנות קצת דברים, שׂמיכה חדשה לתינוק שילדה ובקבוקים וחיתולים, ובלעה אותה האדמה, ויצחק המסכן נשאר לבד עם התינוק, ובלי שמיכה ובלי בקבוקים וחיתולים ובלי האישה שהייתה לו, ובגלל זה השתתק.

באחת הפעמים שבהן דיברו על היעלמה, אולי במכולת ואולי בתור לבדיקות דם, טענה גברת אחת שהיא מיילדת במקצועה ושהיא נכחה כשאיוב יצא לאוויר העולם. בהן צדקי, בהן צדקי – חזרה ואמרה בלהט כמבקשת לשכנע את מרימי הגבה – שכה יהיה לי טוב, לי ולעיניים שלי שהיו שם וראו הכול. ואז לחששה כצופנת סוד וסיפרה שכשהתינוק היה בדרכו החוצה, עוד בטרם נחלץ כל גופו מרחם אמו, נשלחה ידו הזעירה ואצבעותיו נסגרו על שׂער הערווה של האם היולדת ומשכו בחוזקה. אחיזתו הייתה עזה והוא משך בכוח פלאי כל כך עד שאמו החלה לצרוח מכאבים ולהתפתל. הרופא והמיילדת ניסו לשחרר את לפיתתו אך אצבעותיו נכרכו עוד יותר בסבך שערהּ, והיא החלה לחבוט במיטה ובנוכחים, גופה השתולל ורגליה בעטו באוויר, והמשיכו גם כשהתינוק כבר היה בחוץ, כי אחיזתו לא נרפתה, עד אשר פגעה ידה בעמוד ברזל שעליו תולים את שקית הנוזלים לעירוי, העמוד נפל וחבט בראשה, חבטה חלולה ומהדהדת. צעקותיה השתתקו באחת, וגם אצבעותיו של היילוד הותרו, והרופא הרים אותו וסטר על ישבנו כדי שיפרוץ בכיו, אבל כעבור רגע הבחינו בדם שפרץ מראשה, וכעבור עוד רגע גילו שהיא מתה.

תדהמה וזעזוע מילאו את המאזינים ופרצופיהם התעוותו כאילו הריחו ריח רע, ורק אחד צקצק בלשונו ואמר שכל זה שטויות, שגם הוא יודע היטב מה קרה, אמנם הוא לא מיילדת אבל הרופא היה פעם חבר שלו, וכשיצאו יחד לטיול סיפר לו את האמת – שניים נולדו ולא אחד, צמד תאומים התרוצצו בקרבה של האם האומללה ויצאו כשהאחד אוחז בעקב אחיו ולא בשום שער ערווה, וכעבור זמן נחלש הראשון ומת, או שאולי לא מת אלא נמסר מסיבה שלא יודעים, והאֵם מתה מרוב געגועים וצער.

רק מעט מהסיפורים הללו הגיעו לאיוב, ולא תמיד הוא ידע אם אכן שמעו אוזניו את דברי האמת או השקר האלה או שמא הם דמיונות שרצו בראשו כשישב על הגג המשופע של המקלט הציבורי ובחן בקפידה את קיר בניין מגוריו, את המרפסות, את קצה הגג וחבלי הכביסה המציצים מבעד למעקה. בהכירו את השכנים השקרנים עלתה בו לא פעם המחשבה שאמו לא מתה ורק נקלעה למקום רחוק, זיכרונה אבד והיא מסתובבת ברחובות ותרה אחר משהו שישיב אותו. בכל פעם שקמה בו תהייה חדשה היה הולך למרים, מספר לה סיפור ששמע או המציא, מעמיד אותה בניסיון, נדרך ובוחן, והיא הייתה מניעה את ידה כמגרשת זבוב ואומרת, "כשתגדל תדע מה שצריך, וגם עכשיו אתה יודע מה שצריך."

עשר שנים עברו מאז, אולי פחות, אולי יותר. שנים עמלניות, גדושות בחפצים גנובים ובהמוני נסיעות באוטובוסים צפופים טרם שחר או לפנות ערב.

נע ונד בערים הגדולות, כי יחזקאל לא מרשה שיגנוב בעיירה, ואחר כך חוזר עם השלל. ואף אחד לא חושד בילד השקוף הזה שעל כתפיו משא כבד, תיקים ושקיות שלוּ פתחו אפשר שהיו מתעוורים מרוב שהתכולה נוצצת.

ילד ערפל. ילד ענן.

שפתיו אוגרות קמטי יובש שאותם הוא מלחלח תכופות בלשונו.

הסיפורים על אמו השתכחו כמעט לגמרי. שכנים התחלפו, עברו להתגורר בערים הגדולות או חלו והלכו לעולמם, והאנשים שנותרו מצאו אחרים להלך עליהם רכיל ולהמציא סיפורים שריחות קשים נדפו מהם וקימטו את פרצופי שומעיהם. מרבית התושבים אף לא מכירים את יצחק, הדוור השתקן, וגם לא את בנו. גם אלה שגרים ממש לידם נעצרים לעתים בחדר המדרגות או בחצר או בשביל הגישה או במכולת, מסתכלים בו בעיניים מאומצות ושואלים –

מי אתה ילד איפה אתה גר מי אבא שלך מי אמא שלך סליחה שלא ידעתי שהיא מתה אני מצטער ואתה רק עם אבא אין לך אחים מה עושה אביך איך אמרת שקוראים לו ואיך קוראים לך מי נתן לך את השם המוזר הזה…

ולמחרת שוכחים הכול.

ומעט התושבים שכן מכירים את יצחק ואת איוב יודעים רק קצת. יודעים למשל שאמו של איוב מתה בלידתו. כל הסיפורים האחרים נשכחו וכבר לא מדברים כמו פעם, ולא מקשקשים ולא מלחששים ולא מצקצקים.

גם מראשו של איוב עצמו נשתכחו מרבית הסיפורים.

רק תמונות בודדות השתמרו אצלו, בוגדניות כמו ערפל ועננים, מתנדפות ומתגבשות כאוות נפשן.

אחת מהן של אישה החומקת ממבטו ברחוב.

במקרה נקלע לשם, אולי רדף אחרי כדור שנשמט, אולי גופו הקטן נהדף על ידי רוח גסה והוא מנסה להסתובב ולשוב לביתו, אך הרוח נאבקת בו ומובילה אותו בין הסמטאות עד לרחוב הראשי.

וברחוב הוא רואה אישה עם תסרוקת משונה.

שערה סגול, או שמא הייתה זו מטפחת ראש סגולה.

פוסעת לאט לאט וראשה מתנועע לצדדים כמו מחפשת זיכרון אבוד.

ופתאום נתקל בו מבטה.

האישה נעצרת ומסתכלת בו.

עיניה מתכווצות כמו היה הילד משפט הכתוב באותיות קטנות מאוד.

ואז נפנית באחת, ועתה הליכתה מהירה, חמקמקית, תסרוקתית, סגלגלית, בורחנית, משונית, אצה לה ונעלמת.

איוב רץ בעקבותיה אבל הרחוב התרוקן כליל ממנה וממבטה.

עוד קצת הוא מחפש, אנה ואנה. מתעקש, מגשש, מבקש, אך לשווא.

נעלמה ואיננה.

ועכשיו מתחלפת הרוח בגשם. גשם רב שמתקוטט עם הרחוב ומספיג את בגדיו במים. גם נעליו מוצפות, פסיעותיו משמיעות רעשים מצחיקים –

פכשש פכשש פכשש…

הוא סב על עקביו אל תוך סמטה.

חלון ראווה קטן צד את עיניו.

הוא מרים אבן כבדה ומנפץ את שמשת חלון הראווה, מושיט יד ולוקח משם מטרייה חדשה, כחולה, אולי מנוקדת בכתמים צהובים. פורש אותה מעל ראשו וממשיך בגשם. פכשש פכשש.

ככל הנראה הייתה זו הפעם הראשונה שגנב.

אחר כך באו גניבות רבות מספור.

לקח גם שתי לחמניות מארגז שהונח בפתחה של מכולת, חמק במהירות ואכל, אף שהיו ספוגות בגשם.

רוצות עותק מהספר "אח שלי איוב"? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!